התובנה הכי שורשית שהגעתי היא: השכל הוא מנגנון שחווה / מפרש / מקמט את העולם, על ידי עצמו.

וכמו שאדם "במומו פוסל", השכל במומו חוווה / מפרש / מקמט. ומיכן יוצא שהשכל יכול לראות נפרדות אך אינו יכול לתפוס אחדות / שלמות הפכים. ומיכן אני מגיע, שאני (גם רק) לא מאמין למנגנון של השכל.

כי הוא מפריד ביני לבין השלמות. וכדי להגיע לשלמות אני צריך ל"צאת מהשכל".

והדרך ל"צאת מהשכל", היא לצאת מהמנגנון של השכל על ידי שכאשר המנגנון של השכל אומר יש, אני מציב מול היש את האין והפוך. כאשר המנגנון של השכל אומר אין, אני מציב מול האין את היש.

לדוגמה: אני רואה תפוז אני אומר לעצמי אין תפוז / זה. פיל זה אני. זה ארנב. זה אלוהים. זה השלמות וכו... עד לכן הגעתי * "השכל הוא שקרן הכי גדול שיש " "ודרך לצאת מהשכל" *

מה אתם אומרים?

אליעד שלום, שאלה לי אליך...

חשבתי על כמה דברים היום ועל כך שכל דבר יש לו הפך. ואני לא יודעת אם שאר האנשים פה משתמשים בזה כסיסמא, אבל הבנתי שכדי שלמשהו תהיה משמעות צריך להיות לו הפך. הכוונה שבלעדי ההפך שלו הוא לא קיים.

ההפך עצמו שקיים בין בריאות לחולי קיים, כי יש מצב שאין הפך. כל הפך בעצם הוא שני דברים, ושניהם עשויים מדבר 1.

אם כך מדוע איני חווה משהו, איזשהו הבדל?