איך אפשר להפוך להיות אלוהים ולהעלים את עצמך?

הרצאתו של אליעד כהן עוסקת בשאלות עמוקות ויסודיות על מהות הקיום והדרך להתאחד עם אלוהים, להגיע אל מצב של כלום מוחלט ולהפוך לאחד עם המצוי הראשון. אליעד מסביר שכדי להבין מה זה להיות אלוהים, האדם צריך להגיע לנקודה בה הוא אינו מוצא דבר שנמצא "אחרי" או "מעבר". הוא מדגיש כי כל תשובה שיימצא האדם, תמיד תהיה מלווה בשאלה נוספת של "ומה יש מאחורי זה?", עד שבסופו של דבר האדם יגיע אל מקום שאין אחריו דבר.

איך מגיעים אל ההבנה של "כלום מוחלט"?

אליעד מסביר שלהבין את המושג "כלום" זה להגיע להבנה שאין עוד המשך, שאין דבר מעבר לכך. הוא נותן דוגמה: אם תאמר שיש משהו יפה, אז יש גם פחות יפה ממנו ויש יפה יותר. אך כאשר מגיעים לכלום, לא ניתן למצוא דבר שהוא "יותר כלום" או "פחות כלום". כך, האדם מגלה כי לכלום עצמו יש הפך, וההיפוך של כלום הוא "משהו". ואז, כאשר האדם מגיע לתפיסה של "כלום ומשהו" ביחד, הוא צריך להבין מה מקיף גם את הכלום וגם את המשהו. התשובה שאליעד נותן היא "יש ואין כאחד". הוא מסביר שבעצם זהו מצב שאינו יש ואינו אין.

מהו המצב שמעבר ליש ואין?

אליעד אומר שכאשר האדם מנסה להבין לעומק את המצב של "יש ואין כאחד", הוא מגלה כי אפילו לשאלה "מה יש אחרי זה?" כבר אין משמעות, כי התשובה לא יכולה להיות מוגדרת במונחים של "משהו" או "כלום". כל דבר שאתה מצביע עליו כ"משהו" גורר שאלה נוספת: "ממה זה עשוי?", וכן הלאה, עד לאינסוף. לכן, הפתרון היחיד הוא להבין שיש מצב ראשוני שבו אין "ממה זה עשוי", כי הוא נמצא מעבר להגדרות של יש ואין.

האם באמת אפשר להעלים את עצמך לגמרי?

אליעד מסביר שכאשר האדם רוצה להעלים את עצמו, עליו להבין שאין הבדל בין תחושת הקיום שלו לבין היעדרה. כאשר האדם שואל "למה יש לי רצון?", ומתחיל להסביר "בגלל סיבה כזו או אחרת", הוא בעצם יגיע תמיד לאותה נקודה של "אין הבדל". למשל, אם יש לאדם רצון מסוים והוא שואל את עצמו מדוע יש לו רצון, הוא יגיע להבנה שאין שום הבדל בין מצב שבו יש לו רצון למצב שבו אין לו רצון. בשלב זה, האדם כבר לא תופס שום הבדל בין הטוב לרע, בין היש לאין, ובין הרצון לחוסר רצון.

כיצד תוכל להיצמד לאמת שלך עד הסוף?

כדי להגיע להבנה מוחלטת של המציאות, אליעד ממליץ לאדם להיצמד לאמת שלו באופן מוחלט. הוא מדגים זאת באמצעות תרגיל פשוט: האדם צריך להתמקד במשך 24 שעות ברעיון שמה שמניע אותו בחיים זה רק התחושות והמחשבות שלו. אסור לו אפילו לרגע אחד לחשוב שמשהו אחר מניע אותו. כך הוא יגלה שבכל פעולה שהוא עושה, הוא בעצם רודף אחרי התחושות והמחשבות, ולא אחרי דברים חיצוניים. כאשר האדם מתמקד באמת הזו ברצינות, הוא יגיע להכרה שאין הבדל בין התחושות לבין העצמי שלו, ואז גם אין הבדל בין העצמי לבין המציאות עצמה. כך, האדם מבין בסופו של דבר שהוא עצמו המציאות כולה, ולכן גם אין מי שיפעיל אותו, כי הוא כבר לא "עצמי" אלא מציאות אחת מוחלטת.

מהי הנקודה הסופית של ההבנה?

הנקודה הסופית שאליעד מתאר היא מצב שבו אין אפילו משמעות לשאלה "מה מפעיל אותי?". בשלב זה, אין הבדל בין האדם למציאות...