האם יהיה נכון לומר, שיותר קשה לחשוב על שני דברים מוחשיים שהם סותרים זה את זה ונכונים בו זמנית, מאשר שני דברים מופשטים שנראים כסותרים, שכאן יהיה יותר קל לחשוב שהם נכונים בו זמנית, כי הם פחות מוחשיים. הדיון עסק גם בשאלה מה זה משהו מופשט? מה זה משהו מוחשי? המילה מוחשי יש לה 2 פירושים אפשריים, פירוש 1 - ממשי וודאי. פירוש 2 - שניתן לחוש דרך החושים. כמו כן במובן מסויים, כל דבר מוחשי בחושים, הוא גם רק מחשבה מופשטת. כמו כן יש דברים מופשטים שהם יותר או פחות וודאים מדברים מוחשיים.

האם קל יותר להאמין בסתירות בדברים מופשטים מאשר במוחשיים?

אליעד כהן דן בשאלה האם יותר קשה לחשוב על שני דברים מוחשיים שסותרים זה את זה ונכונים בו זמנית, לעומת שני דברים מופשטים שסותרים אך נתפסים כנכונים בו זמנית, כיוון שהם פחות מוחשיים. הוא מתחיל בדיון על משמעות המושגים "מופשט" ו"מוחשי". אליעד מגדיר שני פירושים למונח "מוחשי":

• פירוש ראשון: מוחשי זה משהו ממשי וודאי.
• פירוש שני: מוחשי הוא משהו שניתן לתפוס דרך החושים (ראייה, שמיעה וכו').

אליעד מדגיש שבמובן מסוים, כל דבר שנחשב מוחשי (כלומר נתפס בחושים), הוא למעשה רק מחשבה מופשטת. הוא נותן דוגמה של ראיית עץ: לכאורה מדובר בחוויה מוחשית, אך בפועל מדובר במחשבה מופשטת - "אני חושב שאני רואה עץ".

שני הסוגים של דברים מופשטים שאליעד כהן מציין הם:

• דברים מופשטים שהם יותר ודאיים מדברים מוחשיים: אלו דברים שהאדם בטוח בהם בצורה מוחלטת, למרות שאינם נתפסים בחושים. למשל, ההבנה הלוגית ש"או שיש או שאין" דבר מסוים, היא יותר ודאית מאשר התפיסה החושית עצמה, כיוון שהאדם יכול לפקפק בחושיו אך לא בהיגיון עצמו.
• דברים מופשטים שהם פחות ודאיים מדברים מוחשיים: אלו דברים שהאדם לא לגמרי בטוח בהם, כגון אמונות, סיפורים, פרשנויות ודמיונות. לדוגמה, "מישהו מספר לי סיפור" או "האמונה שמשהו מסוים נכון" - אלה דברים מופשטים, אך הם פחות ודאיים מתחושה מוחשית כמו ראיית עץ, מכיוון שהאדם אינו בטוח באמיתותם באותה מידה.

כלומר, ההבדל בין שני הסוגים אינו תלוי רק במוחשיות או בהפשטה עצמה, אלא ברמת הוודאות שיש לאדם לגביהם.

האם מופשט יכול להיות יותר ודאי ממוחשי?

אליעד טוען שישנם דברים מופשטים שהם יותר ודאיים מדברים שנקלטים בחושים. לדוגמה, הוא אומר לאדם: "יותר ודאי לך שאו שיש או שאין בבית חתול מאשר שיש פה עץ." הסיבה היא כי האדם יכול לפקפק בראייתו, אך לא ניתן לפקפק בהיגיון הפשוט שאו שיש או אין משהו.

הוא מסביר זאת כך: "יותר ודאי לי שיש בבית הזה חתול או שאין חתול, מאשר זה שיש פה עץ. למה? כי אני יכול להגיד, אולי אני לא רואה טוב, אבל חתול או שיש או שאין, אין פה מה להתחכם."

מה באמת גורם לאנשים לקבל סתירות?

הסיבה שאנשים נוטים יותר להאמין בסתירות בדברים מופשטים אינה קשורה ישירות למידת המוחשיות במובן של הבנה דרך החושים, אלא לרמת הוודאות. ככל שדבר נתפס כפחות ברור ופחות ודאי, כך אנשים יכולים יותר בקלות לקבל אפשרות לקיום סתירה.

לדוגמה, אליעד מציין את הוויכוח על תחושת "רע לי". התחושה "רע לי" היא מופשטת (לא נתפסת בחושים הפיזיים), אך האדם בטוח לחלוטין שהוא לא רוצה משהו מסוים. לכן ודאות התחושה המופשטת הזו חזקה יותר מהראייה או השמיעה, שהן כביכול "מוחשיות".

מים במדבר

הדוגמה של "מים במדבר" שאליעד כהן הציג היא דוגמה למשהו שנתפס בצורה חושית אבל ברמת ודאות נמוכה מאוד.

אליעד מתאר מצב שבו אדם נמצא במדבר ורואה מרחוק משהו שנראה לו כמו מים. האדם תוהה: "האם באמת יש שם מים, או שאולי אני מדמיין?"

בדוגמה הזו, למרות שהאדם תופס משהו באמצעות חוש הראייה (מוחשי במובן של תפיסת החושים), רמת הוודאות שלו נמוכה, כיוון שהוא יודע שאולי הוא טועה. האדם מבין שהחושים שלו עלולים להטעות אותו, ולכן הדבר שהוא רואה ("מים מרחוק במדבר") פחות ודאי לו מאשר טענות מופשטות והגיוניות לחלוטין כמו "או שיש או שאין מים".

אליעד משתמש בדוגמה זו כדי להמחיש את הטענה המרכזית שלו: העובדה שמשהו נקלט בחושים אינה בהכרח הופכת אותו ליותר ודאי מדברים מופשטים. דווקא ההיגיון הפשוט ("או שיש מים או שאין מים") נתפס בוודאות גבוהה יותר מהתפיסה החושית ("אני רואה מים").

האם דברים פחות ברורים מאפשרים לקבל סתירות בקלות?

אליעד מאשר כי ככל שרמת הוודאות נמוכה יותר, קל יותר לאדם לקבל סתירות. הוא נותן דוגמה של אדם המתבונן מרחוק בבית: אחד יגיד "כן יש שם משהו", ואחר יגיד "לא, אין שם משהו". זהו עניין של חוסר בהירות, לא של מוחשיות מול מופשטות.

הוא מוסיף דוגמה נוספת: הסתירה בין "בחירה חופשית" לבין "ידיעה מוקדמת" (שאלת הבחירה והידיעה). הוא מסביר שאנשים לא תמיד יורדים לעומק הסתירה, ולכן מקבלים אותה למרות שהיא אינה הגיונית...