הסבר על גן עדן ועל מבחן הכניסה לגן עדן. מהו המבחן שיש לפני הכניסה לגן עדן? ואיך לעבור אותו?

הפעם נדבר על נושא מבחן הכניסה לגן עדן, ומה זה אומר? לפני שאדם נכנס לגן עדן, עושים לו מבחן.

ומה זה בכלל גן עדן שכולם רוצים להגיע אליו, גן עדן זה מקום שהכל בו טוב, מקום שבו חווים שלמות, כי כל עוד אדם בתודעה רגילה, גם אם יקבל את כל מה שהוא רוצה, הוא לא יחווה שלמות.

וגן העדן הוא חוויית השלמות.

והאושר הוא השלמות, ואדם אינו מאושר, כיוון שלא מפסיק לחפש את האושר.

אם אדם לא היה רוצה להרגיש טוב, היה ממילא תמיד מרגיש טוב. אבל זה לא פשוט, כי אדם לא רוצה להרגיש רע, הוא לא מקבל את זה שרע לו.

אדם יכול להגיד אני יפסיק להיות מאושר, ואני אהיה מאושר, אבל זה לא עובד כך.

כי יש הבדל גדול בין אדם שלא מחפש את האושר כי טוב לו, לבן אדם שלא מחפש את האושר, כי הוא החליט בכוונה לא לחפש את האושר.

זה כמו בן אדם רעב והוא אוכל ואז שבע ולא מחפש לאכול. ויש אדם רעב, אבל יעסיק את עצמו במחשבות לא לאכול. ההבדל שהשבע שבע, והרעב, רק מדחיק את הרעב.

לכן לא יעזרו טריקים שאדם יגיד הכל מעכשיו לטובה, או חשיבה חיובית וכדומה, זה טוב כפלסטר זמני, אבל זו לא יכולה להיות החלטה, זה חייב לבוא באמת מהמקום הפנימי ביותר של האדם.

וגן העדן, זו לא החלטה להרגיש גן עדן, זה המקום בו אין לאדם בחירה חופשית אם להרגיש טוב או רע, מה זאת אומרת?

הנושא פשוט יותר ממה שנדמה, כפי שהסברנו, העולם בו זמנית זו תפישת נפרדות העולם של הטוב והרע, מקומות שונים, זמנים שונים וכו', בו בזמן שישנה אחדות ובמהות כל הדברים הם אחד.

אך אם האדם יראה במו עיניו שכל הדברים מחוברים במהותם, אינו יכול לסבול יותר, כי הכל אחד, ואז אדם כזה מבין שהכל משחק, ואז הוא משתתף במשחק טוב ורע וכו', אבל ברור לו בו בזמן שזה אחד, ואז אין סבל לעומת מי שבתודעה רגילה שאינה תופשת את האחדות, ואז מי שבתפישה הרגילה סובל באמת מהמשחק, אפילו אם הוא יודע בשכל, בתיאוריה שזה משחק, הוא סובל מאד, לעומת מי שבתפישת האחדות המבין שהרע ביותר והדבר הטוב ביותר הם בעצם אחד ואז לא שייך אצלו יותר סבל.

וגן העדן הוא המקום שבו האדם חווה את המציאות באחדות פנימית ואמיתית ושלמה.

ויש הרבה אנשים שמחזיקים בכך שהכל לטובה, והכל טוב ונפלא, ואופטימיים, והכל אחד, והכל דבש והחיים יפים ועוד, אך השאלה היא האם באמת האדם חווה את המציאות כדבש וכאחד ומושלם, ורוב האנשים כמעט כולם, אינם חווים זאת, ואדם אינו יכול לרמות בדבר הזה, והכי חשוב שהוא לא יכול לרמות את עצמו, כי את הלב לא ניתן לרמות.

והלב יודע, בתוך וכך אם אתה מחפש איזה אושר, סימן שאתה לא מאושר.

ותחושת גן עדן, זו תחושה פנימית שהכל טוב, לא צריך להתאמץ בשביל זה.

ומבחן גן העדן, גם בגן עדן יש הרבה דרגות, יש הרבה עוצמות, ובכדי שאדם באמת ייהנה בגן עדן, לחוות שהכל אחד, יחווה העדר רצון, העדר נפרדות, העדר קונפליקטים, לשם כך צריך להעמיד את האדם למבחן, ולמה צריך? תכף נסביר.

ברגע שבן אדם רוצה להרגיש טוב, ואומר שהכל טוב והכל אחד, מייד בוחנים אותו לראות אם בפועל האדם מרגיש רע, זה ממש לא שייך רק להגיד מהשפה אל החוץ, זה לא אמיתי באמת, ואז שהאדם אומר הכל טוב ונפלא, באותו הרגע בוחנים אותו, פתאום במציאות הוא מוצא מלא דברים שלא ממש מוצאים חן בעיניו, שהוא לא מרוצה מהם, וזה המבחן שאומרים להם, נראה עד כמה אתה אמיתי עם עצמך, שהכל טוב גם אם המציאות לא מוצאת חן בעיניך.

וגן העדן הוא עולם האמת, ובשל כך מן הסתם המבחן הוא מבחן האמת.

והמבחן הוא לבדוק כמה האדם אמיתי, ואמיתי עד הסוף. ואמיתי עד הסוף זה אומר גם שאדם יכול להגיד שהכל רע, אבל הכל ממש רע באותה המידה, אז גם הוא יכנס לגן העדן, כי הוא בחוויית האחדות, אבל אם הוא יגיד, לא, רע כזה זה בסדר, אבל את הרע ההוא אני לא רוצה, הוא כבר נכשל במבחן.

והשאלה עד כמה אתה מבין שהכל אחד, ככל שההבנה גדולה יותר אפשר להכיל את האחדות ואז קרובים לגן עדן, להיות אמיתיים על האחדות, בלי לזגזג.

ואז המבחן, זה כמו חדר כושר, יותר ניסיונות, יותר מאמץ יותר תרגילים ומכשירים בכדי לנפח ולחזק את השרירים, וזה כואב לחזק את השרירים שלא רגילים לעבודה מאומצת.

זה כמו מטמון שנמצא באדמה, וחופרים ומוצאים, אבל לפתוח עכשיו את תיבת המטמון זו בעיה, כי המפתח כבר חלול, והמנעול חלול, כי זה נטמן לפני שנים באדמה, המטמון ישנו, אבל צריך להתאמץ, יתכן שהמפתח הלך לאיבוד.

והאנלוגיה לאדם, שהמטמון נמצא כבר בתוך האדם, אבל המפתח הלך לאיבוד.

כשאדם נולד הוא קרוב יותר להיות מאושר, כי הוא פחות משתמש בשכל שלו להבחנה בין טוב לרע, ולכן ילדים גם מאושרים יותר, וככל שהזמן עובר ומתבגרים ומשתמשים בשכל ובהפרדה בין טוב לרע, מאבדים את המפתח למטמון גן העדן שכבר נמצא תמיד ממילא בתוך האדם.

וכדי לפתוח עם המפתח הישן החלוד, צריך לעבוד קשה.

ובכדי לקבל את המטמון מחדש, האדם מתאבד ברמה השכלית, וזה אומר לא ללכת להתאבד במובן הרגיל, אם נלך לבית קברות ונגיד שיש טריק לגרום לאדם לחיות, בעצם גרמנו לו להתאבד, כי החיינו אותו, אם הוא מת והחיינו אותו הוא התאבד מהמוות.

והאדם צריך להתאבד מהשכל שלו, לחסל את הנפרדות, לקחת אקדח ולחסל את החוויה של זה טוב וזה רע, אלא להבין שאין הבדל בין טוב לרע בו בזמן שהוא יודע שהוא בנפרדות. וזה דבר קטלני, כי השכל מבין רק נפרדות, מה פתאום שהוא יבין עכשיו שזה בכלל אותו הדבר.

ואז זה אומר בכלל להחיות את השכל, להחיות אותו מהמוות של הנפרדות.

מצד האמת זה לעשות תחיית המתים של השכל, כי מצד האמת השכל הרגיל של הנפרדות מחובר לשכל אחר גדול שהכל בו אחד, שגם דבר והיפוכו הם אחד ונכונים בין היתר.

והשכל של האדם הוא רק ביטוי של השכל הזה, השכל של האדם הוא רק חלק מהשכל הכללי שבו הכל אחד, וגם יש בו נפרדות והפכים ואף על פי כן הם אחד.

ואם אדם עם השכל הרגיל ישאל את עצמו מספיק פעמים, למה אני רוצה את זה ולא את זה, מה הסיבה לכך ולכך, ועוד ועוד לא להפסיק לשאול, הוא יגיע בסופו של דבר לשכל הגדול, שם אין שאלה, ואין סיבה, ושם לא משנה למה זה ולא זה או רצון כזה או אחר, אין שום הבדל ביניהם.

למרות שאדם רגיל אומר את זה אני רוצה ואת זה אני לא רוצה, בשורש אין הבדל ביניהם, כל עוד אדם לא בתודעת האחדות, הוא מרוצה מזה ומזה לא, וגם אדם שכן בתודעת האחדות, הוא גם חווה שזה טוב וזה רע, אבל אף על פי כן הוא מבין שהכל אחד והוא מוכן לחוות את הרע הזה כאילו הוא חווה טוב, כי הוא מבין שבאחדות זה טוב.

וזה המבחן של האמת בכניסה לגן עדן, עד כמה אתה חווה את המציאות כדבר אחד, האם אתה אמיתי וגם שיש קושי אתה חווה אותו ומתמודד איתו ברמה הפשוטה ובהבנה שהכל טוב, אז זה תחיית המתים של השכל, וכניסה לגן עדן, והכל טוב מתוכך, מתוך האדם, אם מישהו רק מבין ולא מרגיש, זה אומר שעדיין הוא לא הבין את הדבר, את האחדות.

זה לא מספיק לרצות ולהגיד את זה, זה צריך לבוא ממש מהפנימיות, וזה יגיע מהבנה שלמה של האחדות.

ונחזור שוב, להגיע לאחדות, לחפש את האמת, האם זה טוב שאני רוצה את זה? אולי זה לא טוב?

לבדוק למה ומה הסיבה שאתה חושב שזה טוב וזה רע? לא להניח הנחות שזה טוב וזה רע, לבדוק ולא לקבל שום דבר כמובן מאליו, וההבנה האמיתית שהכל טוב והכל אחד ולא רק מהשפה אל החוץ זהו כרטיס הכניסה האמיתי לגן העדן!