למה אנחנו רוצים לסבול, והאם באמת יש בנו חלק שרוצה את זה?

האם אדם באמת רוצה לסבול? אליעד מסביר שכל אדם מכיל בתוכו רצונות סותרים. מצד אחד, האדם רוצה ליהנות ולהימנע מסבל, אך מצד שני, יש בו חלק מסוים שרוצה לחוות גם כאב וסבל. הוא מביא דוגמא פשוטה ויומיומית: כאשר אדם מרגיש רעב, הוא רוצה לאכול כי הוא לא רוצה לסבול, אך לפעמים הוא מחליט לא לאכול מתוך סיבות שונות, וכך בעצם בוחר בסבל מסוים. אליעד מסביר שהשאלה "למה אני רוצה לסבול?" מניחה כאילו האדם אמור רק לרצות ליהנות, אבל אם האדם מכיל בתוכו רצונות סותרים, אז טבעי שגם הרצון לסבול יהיה קיים בו בדיוק כמו הרצון ליהנות.

הדוגמה הקיצונית שאליעד מביא היא כאשר אדם עובר עינויים פיזיים קשים, כמו שמנסרים אותו. אם אדם חווה משהו, הוא מסביר, זה סימן שחלק מסוים בתוכו מסכים לכך ואפילו רוצה זאת. לו האדם היה מתנגד באופן מוחלט לסיטואציה, הוא לא היה יכול אפילו לדמיין אותה או לחוות אותה במחשבה שלו. אם היה מתנגד לחלוטין, היה מאבד את ההכרה או מת. כך שכל אדם, גם אם הוא מתנגד לכאב, משתף פעולה באופן חלקי עם מה שהוא חווה.

האם האדם שותף לסבל של עצמו?

לשאלה האם האדם שותף לסבלו, אליעד משיב שכן, מאחר וכל מה שהאדם חווה קשור לתודעה שלו, ולכן הוא בהכרח משתתף באופן מסוים בכל חוויה שלו. האדם תמיד יכול למנוע כל מצב, אך השאלה היא עד כמה הוא מודע לכך שהוא יכול לשלוט ולמנוע סבל. גם אם נדמה לו שהסבל נכפה עליו, מנקודת מבט עמוקה יותר, הוא זה שמאפשר את קיומו.

מי מחליט בסוף אם נסבול או נהנה?

אליעד טוען שבסופו של דבר, מי שמחליט מה יקרה זה האדם עצמו, אבל לא תמיד במודע. כל בחירה וכל החלטה נובעות מכך שיש לאדם חלקים מנוגדים בתוכו. הוא מדגיש שהכל קורה כרצונו של האדם, וגם הכל נגד רצונו, מכיוון שכל דבר שקיים בעולם הוא גם משהו שהאדם רוצה בו וגם משהו שהוא לא רוצה בו בו זמנית. האדם תמיד יהיה במצב שהוא גם רוצה וגם לא רוצה כל דבר שהוא חווה או עושה.

לדוגמה, כאשר שולחן נמצא במקום מסוים, האדם יכול לשאול למה השולחן שם. מצד אחד, ברור שמישהו הביא אותו לשם, אבל מצד שני, השולחן נמצא במקום בגלל חוקי הפיזיקה שמאפשרים לו להיות שם. מי אחראי לכך שחוקי הפיזיקה מאפשרים לשולחן להיות שם? זה אלוהים. אליעד מסביר שאלוהים הוא הכוח הבסיסי שמניע את הכל, ולכן האדם גם אחראי על הכל ברמה הגבוהה ביותר, וגם נתון להשפעה של הכל ברמה הכי נמוכה.

מה המשמעות של להיות גם בורג וגם כל המכונה?

אליעד מדגים את הרעיון בעזרת דימוי של רכב שעושה תאונה: אם האדם מזדהה כ"בורג" בתוך הרכב, הוא ירגיש שהוא סובל מתאונה שאינה באשמתו. אך אם האדם מזהה עצמו עם הרכב כולו, הוא יראה שהוא זה שגרם לתאונה. הוא מסביר שהאדם הוא תמיד גם הבורג הקטן וגם המכונה כולה, כלומר, גם ה"אני" הקטן והמצומצם, וגם המציאות הגדולה והאינסופית.

הוא מוסיף ומסביר שהיכולת לראות את עצמך בשתי הפרספקטיבות - הן כבורג והן ככל המכונה - היא מה שיוצר את הדינמיקה הרגשית. אם היית מזהה את עצמך רק כ"אלוהים" שעושה את הכל, לא היית יכול לחוות רגשות או קונפליקטים, כי תמיד היית מרגיש שהכל בשליטה מוחלטת שלך.

האם הכל טוב או הכל רע או הכל שווה?

אליעד מדגיש שברמת המציאות המוחלטת, לפני הכל, לא היה שום חיסרון או יתרון. הכל היה שלם ומושלם. אך דווקא בגלל זה, המציאות החליטה ליצור עולם שיש בו טוב ורע, כי ללא חסרונות לא היו יתרונות, וללא סבל לא הייתה משמעות לעונג. כך שהאדם בעצם רוצה את הכל: הוא רוצה גם לסבול וגם ליהנות, וגם לחוות מצב שבו הכל לא משנה בכלל.

מה הקשר בין...