האם אפשר לבודד שריר ספציפי מתוך קבוצת שרירים?

אחת השאלות הנפוצות ביותר באימון מתקדם היא האם אפשר לבודד שריר ספציפי מתוך קבוצת שרירים. אליעד כהן מסביר שכדי להבין איך זה אפשרי, ראשית צריך להכיר את המבנה של הגוף - המפרקים, השרירים שמחוברים אליהם, ואת האופן שבו הם פועלים. הגוף בנוי ממפרקים, כאשר בכל מפרק ישנם שרירים שנמצאים מלפני, מאחורי או מצדדיו. השרירים הללו יכולים לבצע תנועות של כפיפה ופשיטה, והם פועלים על ידי התכווצות ומתיחה.

אליעד מדגיש כי לשרירים יש שכבות שונות - כלומר, שרירים נמצאים לעיתים אחד מעל לשני, כך שיש שרירים עמוקים יותר ושרירים שטחיים יותר. הדבר יוצר מורכבות כאשר רוצים לאמן שריר ספציפי, במיוחד אם אותו שריר נמצא מתחת לשריר אחר. השאלה המרכזית היא האם קיימת דרך לבצע תנועות שיגרמו רק לשריר ספציפי להתאמץ ולא לשאר השרירים באותה הקבוצה.

איך שרירים פועלים במהלך תנועות במפרקים?

כאשר מבצעים תנועה במפרק, השריר חייב להיות מחובר בשני צידי אותו המפרק כדי שיוכל להתכווץ ולייצר את התנועה. למשל, בתנועה של כפיפת מרפקים (כמו בתרגיל ליד הקדמית), שרירי הבייספס והברכיאליס מתכווצים, כיוון ששניהם מחוברים מעל ומתחת למפרק המרפק. אך יש הבדל חשוב בין שני השרירים הללו: שריר הברכיאליס חוצה רק את מפרק המרפק, בעוד ששריר הבייספס חוצה גם את מפרק המרפק וגם את מפרק הכתף.

אליעד מסביר כי כאשר שריר חוצה שני מפרקים, נוצר מצב מיוחד שנקרא "אי - ספיקה אקטיבית". משמעות הדבר היא שכאשר מקרבים את שתי נקודות החיבור של השריר זו לזו (למשל על ידי הרמת המרפק כלפי מעלה), השריר מתקצר בצורה כזו שהוא כבר חלש יחסית ולא יכול להתכווץ עוד באותה עוצמה. במצב זה, השריר בעצם מוחלש באופן טבעי ביחס לשרירים אחרים שחוצים רק מפרק אחד.

מהי אי - ספיקה אקטיבית ואיך היא מאפשרת לבודד שריר ספציפי?

אי - ספיקה אקטיבית מתארת מצב שבו שריר מאבד מכוחו כי הוא כבר מקוצר מראש דרך שני מפרקים. לדוגמה, אם תבצע כפיפת מרפקים כאשר הכתף מורמת (המרפק גבוה), הבייספס יהיה במצב מוחלש יחסית משום שהנקודות שלו (בכתף ובמרפק) קרובות יותר זו לזו, ולכן הברכיאליס יהיה חייב לעבוד יותר חזק כדי להשלים את התנועה. זו שיטה אפקטיבית לגרום לשריר אחד מתוך קבוצה לעבוד יותר קשה על חשבון שריר אחר.

מה ההבדל בין אי - ספיקה אקטיבית ואי - ספיקה פסיבית?

אליעד מסביר שבנוסף לאי - ספיקה אקטיבית קיימת גם אי - ספיקה פסיבית. במצב זה, שריר חוצה שני מפרקים נמצא במצב מתוח בצורה קיצונית - למשל, כאשר הזרוע ישרה לחלוטין והבייספס מתוח דרך שני המפרקים (מרפק וכתף). גם במצב זה השריר מוחלש יחסית, אך כאן הוא מוחלש בגלל מתיחה קיצונית, מה שגורם לו גם לאבד כוח.

איך ניתן ליישם את הרעיון הזה בקבוצות שרירים אחרות בגוף?

הרעיון של אי - ספיקה אקטיבית תקף לגבי כל קבוצות השרירים בגוף שיש בהן שרירים דו - מפרקיים. אליעד נותן דוגמאות נוספות לכך:

• שריר הטרייספס (יד אחורית), שבו יש ראשים שחוצים שני מפרקים וניתן לבודד ראש ספציפי.
• השריר הארבע - ראשי בירך (רקטוס פמוריס), שגם הוא חוצה שני מפרקים וניתן להשפיע על תפקודו על ידי שינוי הזווית של מפרקי הירך והברך.
• שרירי התאומים והשוקיים, שניתן לבודד גם כן באמצעות שינוי זוויות של מפרקי הברך והקרסול.

האם באמת כדאי לנסות לבודד שריר ספציפי?

אליעד מעלה שאלה חשובה: האם בכלל הגיוני לרצות לבודד שריר ספציפי? הוא מסביר שאם מתאמנים עם משקל שמגיע לכשל (אי אפשר להמשיך לבצע חזרות), זה אומר שכל השרירים שעבדו באותו התרגיל נתנו את מלוא כוחם. במצב זה אין צורך מיוחד לנסות לבודד שריר ספציפי כי כל שריר בקבוצה כבר הגיע למקסימום יכולתו.

הדבר יהיה רלוונטי רק אם המתאמן לא מתקרב לכשל ומבצע תרגילים עם משקלים נמוכים, ואז באמת עלול להיווצר מצב ששריר אחד דומיננטי "גונב" את הפוקוס, בעוד ששריר אחר כמעט לא עובד. במקרה כזה, יש היגיון לנסות לבודד את השריר החלש.

עם זאת, אליעד מדגיש שיכול להיות היגיון נוסף בביצוע תרגילים שונים שמבודדים שרירים במנחים שונים, לא כדי שהשריר יעבוד חזק יותר, אלא פשוט כדי לאמן את השריר במנחים שונים (כמו במצב של מתיחה מקסימלית או כיווץ מקסימלי).

מה המסקנה הסופית לגבי אימון ובידוד שרירים?

אליעד כהן מסכם שהמטרה העיקרית היא מודעות. מתאמן צריך להבין למה הוא מבצע תרגילים מסוימים, איזה שרירים בדיוק עובדים בהם, ומה המטרה של כל תרגיל. ככל שהמודעות תהיה גבוהה יותר, כך האימון יהיה אפקטיבי יותר.