9:37דחיינות, לדחות דברים, דחיינות כרונית, דחיינות כפייתית, ממה נובעת דחיינות? איך לא לדחות דברים?
מהי דחיינות ולמה אנשים דוחים משימות?
דחיינות היא התנהגות שבה האדם נוטה לדחות משימות, גם כאשר הוא מבין את חשיבותן. אליעד כהן מסביר שהאדם בדרך כלל דוחה משימות כי בתת - המודע שלו הוא מרגיש שהן לא יביאו לו תועלת אמיתית. כאשר המשימה נתפסת ככזו שלא תביא לאדם אושר מוחלט או סיפוק עמוק, הוא מוצא סיבות להימנע ממנה. לדוגמה, כאשר אדם רעב מאוד, הוא מיד יחפש אוכל ולא ידחה זאת, מכיוון שהוא בטוח שהאוכל ייתן לו תחושה טובה באופן מיידי וברור. אך כאשר מדובר במשימה אחרת, כמו למידה למבחן או סידור הבית, הוא נוטה לדחות אותה שוב ושוב, כי התועלת נתפסת כפחות ודאית או משמעותית.
מדוע אנשים דוחים דווקא את מה שחשוב להם ביותר?
לדברי אליעד כהן, מהות הדחיינות נובעת מכך שהאדם, בעומק פנימיותו, יודע ששום דבר שהוא יעשה לא יביא לו את האושר האמיתי שהוא מחפש. מניסיונו של האדם בעולם, הוא כבר מבין ששום דבר חיצוני לא מילא אותו באופן מוחלט. לא משנה כמה הישגים יהיו לו, תמיד נשאר חוסר כלשהו. מכיוון שהתת - מודע שלו זוכר את התחושה הזו, האדם מתייחס למשימות וליעדים כאילו הם חסרי ערך אמיתי ולכן דוחה אותם.
מה הפסיכולוגים מציעים כפתרון לדחיינות ומדוע זה לא עובד באמת?
הפסיכולוגים מציעים מגוון של שיטות להתמודד עם דחיינות, כמו חלוקת משימות ליעדים קטנים, הגדרת מטרות, תכנון זמן ועוד. אולם, לפי אליעד כהן, כל השיטות הללו אינן מתמודדות עם הבעיה האמיתית. מי שחושב בהיגיון אמיתי ובריא צריך דווקא כן לדחות משימות שאין בהן ערך ממשי. מדוע? כי עמוק בתוכו, האדם מבין שאין במשימות אלו כדי לספק את הצורך שלו באושר ושלמות אמיתית.
מדוע אסור לדחות דווקא את החיפוש אחר האושר האמיתי?
אליעד כהן טוען שהדבר היחיד שבאמת אסור לדחות הוא את החיפוש אחר האושר האמיתי. חיפוש זה מתמקד בהבנת מהות האושר הפנימי, שהוא מצב שבו האדם מפסיק לרצות להרגיש טוב יותר, וגם אינו חושש להרגיש רע יותר. אושר אמיתי, לדבריו, הוא השגת מצב של שלמות, מצב שבו האדם לא מחפש כלום נוסף כי יש לו את הכל או כי הוא יודע בוודאות מוחלטת שאין יותר מזה. מצב כזה מבטל לחלוטין את הדחיינות, כי האדם רודף אחרי מטרה שמבחינתו היא מוחלטת ואמיתית.
למה האדם מעדיף להיות עסוק בדברים לא משמעותיים?
אליעד כהן מציג את הטענה כי האדם מעדיף להישאר עסוק בדברים קטנים ולא מהותיים כדי לא להתמודד עם השאלות הגדולות של החיים, כגון "למה אני חי?" או "מה התכלית של כל זה?". אנשים רבים אומרים לעצמם שכאשר יסיימו את המטלות הקטנות, הם יתפנו לשאלות המהותיות. אולם הזמן עובר, האדם דוחה שוב ושוב, ולבסוף הוא מוצא את עצמו אחרי חיים שלמים כשהוא עדיין לא נגע בשאלות הללו, ואף עובר "לגור מתחת לאדמה" כשכל ההזדמנויות להבין את עצמו נגמרו.
גם אנשים דתיים, שמאמינים שהחיים בעולם הבא הם התכלית, ימצאו את עצמם ללא תשובה אמיתית. כי גם אם האדם יגיע לעולם הבא וילמד תורה עם אלוהים, עדיין תישאר לו השאלה: למה? מה זה נותן? לפי אליעד, גם פתרון העולם הבא אינו פותר את השאלה האמיתית על תכלית החיים.
מהי הדרך להפסיק להיות דחיין ולחפש את האושר באמת?
אליעד כהן מציע כי הפתרון היחיד לדחיינות הוא להיות איש אמת. כלומר, האדם חייב לשאול את עצמו בצורה כנה: "מה באמת חשוב לי? מה אני באמת רוצה?". כאשר האדם שואל את השאלות הללו בכנות מלאה, הוא מגלה שהדבר היחיד שהוא רוצה באמת זה להיות מאושר מבפנים. לא חשובים לו הכסף, הבריאות, או ההישגים החיצוניים, אלא אך ורק התחושה הפנימית של האושר.
האושר האמיתי הוא מצב שבו האדם לא רוצה להרגיש טוב יותר ולא מפחד להרגיש רע יותר. להגיע למצב הזה ניתן או על ידי מציאת אושר מוחלט או על ידי ההבנה המוחלטת שאין אושר מוחלט. בשני המקרים מדובר בהגעה למצב של מוחלטות פנימית, מצב שמפסיק את הספק המתמיד ואת החיפוש האינסופי.
למה לא כדאי להתייסר בגלל דחיינות?
אליעד מסביר שאין סיבה אמיתית לחוש אשמה או ייסורי מצפון על הדחיינות. האדם צריך להבין שהדחיינות שלו היא תוצאה טבעית מכך שהוא יודע ששום פעולה או משימה לא באמת תעניק לו את השלמות שהוא מחפש. לכן, במקום להאשים את עצמו, עליו להיות כנה ולהכיר בכך שרק חיפוש האושר המוחלט שווה את המאמץ, וזה הדבר היחיד שאותו אסור לדחות.
איך מפסיקים לדחות את הדבר החשוב ביותר?
הדרך המעשית להפסיק לדחות את הדבר החשוב ביותר, שהוא החיפוש אחר אושר אמיתי, היא להתמקד בו כמשימת החיים המרכזית. לא לדחות אותו לזמנים אחרים, אלא להחליט שזה הדבר החשוב ביותר ולפעול להשיגו באופן מיידי וברור. כאשר האדם לא דוחה את המרדף אחר האושר, הוא מגיע לשלמות אמיתית שמנטרלת את הצורך להמשיך ולדחות דברים אחרים.
לסיכום, אליעד כהן מדגיש שהדחיינות המשמעותית ביותר בחיי האדם היא הדחיינות של חיפוש האושר. כאשר האדם מבין זאת ופועל בכנות ובאופן ממוקד למצוא את האושר הפנימי והאמיתי, הוא נפטר מהדחיינות והופך להיות מאושר באמת.
דחיינות היא התנהגות שבה האדם נוטה לדחות משימות, גם כאשר הוא מבין את חשיבותן. אליעד כהן מסביר שהאדם בדרך כלל דוחה משימות כי בתת - המודע שלו הוא מרגיש שהן לא יביאו לו תועלת אמיתית. כאשר המשימה נתפסת ככזו שלא תביא לאדם אושר מוחלט או סיפוק עמוק, הוא מוצא סיבות להימנע ממנה. לדוגמה, כאשר אדם רעב מאוד, הוא מיד יחפש אוכל ולא ידחה זאת, מכיוון שהוא בטוח שהאוכל ייתן לו תחושה טובה באופן מיידי וברור. אך כאשר מדובר במשימה אחרת, כמו למידה למבחן או סידור הבית, הוא נוטה לדחות אותה שוב ושוב, כי התועלת נתפסת כפחות ודאית או משמעותית.
מדוע אנשים דוחים דווקא את מה שחשוב להם ביותר?
לדברי אליעד כהן, מהות הדחיינות נובעת מכך שהאדם, בעומק פנימיותו, יודע ששום דבר שהוא יעשה לא יביא לו את האושר האמיתי שהוא מחפש. מניסיונו של האדם בעולם, הוא כבר מבין ששום דבר חיצוני לא מילא אותו באופן מוחלט. לא משנה כמה הישגים יהיו לו, תמיד נשאר חוסר כלשהו. מכיוון שהתת - מודע שלו זוכר את התחושה הזו, האדם מתייחס למשימות וליעדים כאילו הם חסרי ערך אמיתי ולכן דוחה אותם.
מה הפסיכולוגים מציעים כפתרון לדחיינות ומדוע זה לא עובד באמת?
הפסיכולוגים מציעים מגוון של שיטות להתמודד עם דחיינות, כמו חלוקת משימות ליעדים קטנים, הגדרת מטרות, תכנון זמן ועוד. אולם, לפי אליעד כהן, כל השיטות הללו אינן מתמודדות עם הבעיה האמיתית. מי שחושב בהיגיון אמיתי ובריא צריך דווקא כן לדחות משימות שאין בהן ערך ממשי. מדוע? כי עמוק בתוכו, האדם מבין שאין במשימות אלו כדי לספק את הצורך שלו באושר ושלמות אמיתית.
מדוע אסור לדחות דווקא את החיפוש אחר האושר האמיתי?
אליעד כהן טוען שהדבר היחיד שבאמת אסור לדחות הוא את החיפוש אחר האושר האמיתי. חיפוש זה מתמקד בהבנת מהות האושר הפנימי, שהוא מצב שבו האדם מפסיק לרצות להרגיש טוב יותר, וגם אינו חושש להרגיש רע יותר. אושר אמיתי, לדבריו, הוא השגת מצב של שלמות, מצב שבו האדם לא מחפש כלום נוסף כי יש לו את הכל או כי הוא יודע בוודאות מוחלטת שאין יותר מזה. מצב כזה מבטל לחלוטין את הדחיינות, כי האדם רודף אחרי מטרה שמבחינתו היא מוחלטת ואמיתית.
למה האדם מעדיף להיות עסוק בדברים לא משמעותיים?
אליעד כהן מציג את הטענה כי האדם מעדיף להישאר עסוק בדברים קטנים ולא מהותיים כדי לא להתמודד עם השאלות הגדולות של החיים, כגון "למה אני חי?" או "מה התכלית של כל זה?". אנשים רבים אומרים לעצמם שכאשר יסיימו את המטלות הקטנות, הם יתפנו לשאלות המהותיות. אולם הזמן עובר, האדם דוחה שוב ושוב, ולבסוף הוא מוצא את עצמו אחרי חיים שלמים כשהוא עדיין לא נגע בשאלות הללו, ואף עובר "לגור מתחת לאדמה" כשכל ההזדמנויות להבין את עצמו נגמרו.
גם אנשים דתיים, שמאמינים שהחיים בעולם הבא הם התכלית, ימצאו את עצמם ללא תשובה אמיתית. כי גם אם האדם יגיע לעולם הבא וילמד תורה עם אלוהים, עדיין תישאר לו השאלה: למה? מה זה נותן? לפי אליעד, גם פתרון העולם הבא אינו פותר את השאלה האמיתית על תכלית החיים.
מהי הדרך להפסיק להיות דחיין ולחפש את האושר באמת?
אליעד כהן מציע כי הפתרון היחיד לדחיינות הוא להיות איש אמת. כלומר, האדם חייב לשאול את עצמו בצורה כנה: "מה באמת חשוב לי? מה אני באמת רוצה?". כאשר האדם שואל את השאלות הללו בכנות מלאה, הוא מגלה שהדבר היחיד שהוא רוצה באמת זה להיות מאושר מבפנים. לא חשובים לו הכסף, הבריאות, או ההישגים החיצוניים, אלא אך ורק התחושה הפנימית של האושר.
האושר האמיתי הוא מצב שבו האדם לא רוצה להרגיש טוב יותר ולא מפחד להרגיש רע יותר. להגיע למצב הזה ניתן או על ידי מציאת אושר מוחלט או על ידי ההבנה המוחלטת שאין אושר מוחלט. בשני המקרים מדובר בהגעה למצב של מוחלטות פנימית, מצב שמפסיק את הספק המתמיד ואת החיפוש האינסופי.
למה לא כדאי להתייסר בגלל דחיינות?
אליעד מסביר שאין סיבה אמיתית לחוש אשמה או ייסורי מצפון על הדחיינות. האדם צריך להבין שהדחיינות שלו היא תוצאה טבעית מכך שהוא יודע ששום פעולה או משימה לא באמת תעניק לו את השלמות שהוא מחפש. לכן, במקום להאשים את עצמו, עליו להיות כנה ולהכיר בכך שרק חיפוש האושר המוחלט שווה את המאמץ, וזה הדבר היחיד שאותו אסור לדחות.
איך מפסיקים לדחות את הדבר החשוב ביותר?
הדרך המעשית להפסיק לדחות את הדבר החשוב ביותר, שהוא החיפוש אחר אושר אמיתי, היא להתמקד בו כמשימת החיים המרכזית. לא לדחות אותו לזמנים אחרים, אלא להחליט שזה הדבר החשוב ביותר ולפעול להשיגו באופן מיידי וברור. כאשר האדם לא דוחה את המרדף אחר האושר, הוא מגיע לשלמות אמיתית שמנטרלת את הצורך להמשיך ולדחות דברים אחרים.
לסיכום, אליעד כהן מדגיש שהדחיינות המשמעותית ביותר בחיי האדם היא הדחיינות של חיפוש האושר. כאשר האדם מבין זאת ופועל בכנות ובאופן ממוקד למצוא את האושר הפנימי והאמיתי, הוא נפטר מהדחיינות והופך להיות מאושר באמת.
- חיפוש אושר אמיתי
- דחיינות ומהותה
- תכלית החיים והמשמעות הפנימית
- שלמות מוחלטת מול חיסרון מתמיד
- איך להפסיק לדחות משימות?
- מדוע אנשים דוחים דברים?
מהי דחיינות וכיצד היא מתבטאת בחיי האדם?
דחיינות היא מצב שבו האדם יודע שיש לו משימות או פעולות חשובות שעליו לבצע, ובכל זאת הוא דוחה אותן. לפעמים הוא ממשיך לדחות את הדברים יום אחר יום, חרף ההבנה שעליו לעשותם. דוגמה אחת היא אדם שמוכן להזניח כל דבר אחר כשממש כואבת לו הבטן מרעב, ואז הוא מתמקד אך ורק בחיפוש אוכל ולא דוחה זאת כלל. אך ברגע שמשימה אחרת נדמית לו פחות מועילה, או כשהוא אינו בטוח שהיא תביא לו תחושה טובה אמיתית, הוא מיד דוחה אותה ומוצא תירוצים לעסוק בדברים אחרים.
מדוע האדם דוחה משימות שאינן מביאות לו אושר אמיתי?
האדם דוחה משימות כשהוא מרגיש שהן אינן מספקות לו תועלת אמתית. כאשר האדם בטוח שמשהו יביא לו טוב ממשי, הוא יפעל להשיגו ולא ידחה זאת. אדם רעב יפסיק כל עיסוק אחר כדי להשיג אוכל, כי הוא בטוח שהאוכל יעניק לו תחושה טובה. לעומת זאת, אם האדם חושב שהתועלת שתצמח ממשימה כלשהי אינה מוחלטת, או שהיא לא באמת תספק לו את מה שהוא מחפש, הוא ידחה אותה שוב ושוב.
מהו הקשר בין החיפוש אחרי אושר לבין דחיינות?
הסיבה העמוקה שאנשים דוחים דברים נובעת מתחושה פנימית ששום פעולה חיצונית לא תביא אותם לאושר אמיתי. האדם, מתוך הניסיון שלו בחיים, מבין שלמרות כל הישגיו ומילוי רצונותיו, הוא תמיד נשאר עם תחושת חיסרון מסוימת. התת - מודע זוכר ששום דבר לא ממלא אותו לגמרי, ולכן הוא לא מתאמץ מספיק על משימות שהופכות בעיניו לחסרות ערך מוחלט.
מה אומרים הפסיכולוגים על התמודדות עם דחיינות?
פסיכולוגים, או מה שמכונה כאן "החוכמולוגים וכל שאר המשוגעים", מציעים טכניקות שונות כיצד לא לדחות דברים: איך לחלק משימות, כיצד להניע את עצמך לפעולה, איך להציב יעדים קטנים וכן הלאה. אך לפי הטענה המובאת, מי שמפעיל את השכל שלו באמת, דווקא כן ידחה דברים שאין בהם תועלת ממשית.
למה דווקא צריך לדחות הכל חוץ מהחיפוש אחר האושר?
מכיוון שהאדם מבין ששום דבר בעולם החיצוני לא יביא לו סיפוק שלם, הוא דוחה משימות כאלו באופן טבעי. הדבר היחיד שאסור לדחות הוא את חיפוש האושר עצמו. זה אומר שצריך לברר באופן מהותי מהו הדבר שיגרום לאדם להגיע למצב שבו הוא לא מחפש עוד להרגיש יותר טוב ולא מפחד להרגיש פחות טוב. מהו הדבר הזה שאם יהיה לאדם, גם הצעה ל"גן עדן" לא תסיח את דעתו ממנו? בדיוק אותו הדבר האדם צריך לחפש באמת, ללא דחיינות.
האם באמת קיימת שלמות ומה נדרש כדי להשיגה?
האדם מבין שתמיד נשאר לו חיסרון כלשהו. לכן עליו לבדוק האם קיימת אפשרות להיות במצב של שלמות אמיתית. שלמות כזאת היא מצב שבו לא רוצים להרגיש טוב יותר, ולא מפחדים להרגיש רע יותר. אפשרות אחת היא למצוא אושר מוחלט, ואפשרות אחרת היא להבין בוודאות מוחלטת שאין אושר מוחלט. בשני המקרים מדובר בהגעה למוחלטות ולהפסקת הספק המתמיד.
מדוע האדם למעשה דוחה את החיפוש אחר האושר ומעסיק את עצמו בסידורים אחרים?
האדם דוחה את חיפוש האושר העמוק באמת כי הוא מעדיף להישאר באזור הנוחות של עשיית דברים שגרתיים. כך הוא "עסוק" ולא מתמודד עם השאלה הבסיסית של "למה אני חי?". הוא מתמקד בדברים יומיומיים ואומר לעצמו שיום אחד יפנה זמן לסוגיית האושר, אך זה ממשיך להידחות עוד ועוד. בסופו של דבר, כשמעבירים אותו "דירה" מתחת לאדמה, הוא כבר לא מספיק לשאול את השאלות על תכלית החיים.
בנוסף, יש אנשים דתיים שמדמים לעצמם שהתכלית היא "העולם הבא". הם טוענים שפה אומנם קשה, אבל שם יהיה גן עדן. אך גם ה"עולם הבא" הזה לא פותר את השאלה "מה התכלית?". הרי גם כשהם יגיעו לעולם הבא, הם עדיין עלולים לשאול למה הם לומדים תורה עם אלוהים ומה זה נותן להם. הרעיון הוא שכל עוד האדם לא מוצא את התשובה הסופית, הוא ממשיך להיתלות בהסברים שמרגיעים אותו זמנית.
מהי הדרך להפסיק לדחות את החיפוש אחר האושר ולהיות מאושר באמת?
האדם צריך להפסיק לשקר לעצמו ולשאול בכנות מה באמת חשוב לו. אם מה שהכי חשוב לו הוא להיות מאושר מבפנים, עליו לפעול להשיג זאת באופן מוחלט ולא לדחות זאת. כלומר, לשבת עם עצמו ולהעמיק בשאלה מהו הדבר שיחסל לגמרי את הצורך לרדוף אחר "יותר טוב". רק כך ניתן להיגמל מדחיינות אמיתית.
בסופו של דבר, הטענה היא שהדחיינות העיקרית והמשמעותית ביותר בחיי האדם היא הדחיינות של חיפוש האושר. האדם דוחה את זה כי הוא לכאורה "עסוק" מדי, עד שיום אחד חייו מסתיימים. אולם מי שבאמת מפסיק לדחות את החיפוש אחר האושר, רודף אותו עד הסוף, ומשיג את המצב שבו הוא כבר לא צריך לרדוף אחרי שום דבר. כך הוא הופך לאדם מאושר באמת.
שיהיה לכולם המשך יום של אושר אמיתי ללא שום דחיינות. תודה.
דחיינות היא מצב שבו האדם יודע שיש לו משימות או פעולות חשובות שעליו לבצע, ובכל זאת הוא דוחה אותן. לפעמים הוא ממשיך לדחות את הדברים יום אחר יום, חרף ההבנה שעליו לעשותם. דוגמה אחת היא אדם שמוכן להזניח כל דבר אחר כשממש כואבת לו הבטן מרעב, ואז הוא מתמקד אך ורק בחיפוש אוכל ולא דוחה זאת כלל. אך ברגע שמשימה אחרת נדמית לו פחות מועילה, או כשהוא אינו בטוח שהיא תביא לו תחושה טובה אמיתית, הוא מיד דוחה אותה ומוצא תירוצים לעסוק בדברים אחרים.
מדוע האדם דוחה משימות שאינן מביאות לו אושר אמיתי?
האדם דוחה משימות כשהוא מרגיש שהן אינן מספקות לו תועלת אמתית. כאשר האדם בטוח שמשהו יביא לו טוב ממשי, הוא יפעל להשיגו ולא ידחה זאת. אדם רעב יפסיק כל עיסוק אחר כדי להשיג אוכל, כי הוא בטוח שהאוכל יעניק לו תחושה טובה. לעומת זאת, אם האדם חושב שהתועלת שתצמח ממשימה כלשהי אינה מוחלטת, או שהיא לא באמת תספק לו את מה שהוא מחפש, הוא ידחה אותה שוב ושוב.
מהו הקשר בין החיפוש אחרי אושר לבין דחיינות?
הסיבה העמוקה שאנשים דוחים דברים נובעת מתחושה פנימית ששום פעולה חיצונית לא תביא אותם לאושר אמיתי. האדם, מתוך הניסיון שלו בחיים, מבין שלמרות כל הישגיו ומילוי רצונותיו, הוא תמיד נשאר עם תחושת חיסרון מסוימת. התת - מודע זוכר ששום דבר לא ממלא אותו לגמרי, ולכן הוא לא מתאמץ מספיק על משימות שהופכות בעיניו לחסרות ערך מוחלט.
מה אומרים הפסיכולוגים על התמודדות עם דחיינות?
פסיכולוגים, או מה שמכונה כאן "החוכמולוגים וכל שאר המשוגעים", מציעים טכניקות שונות כיצד לא לדחות דברים: איך לחלק משימות, כיצד להניע את עצמך לפעולה, איך להציב יעדים קטנים וכן הלאה. אך לפי הטענה המובאת, מי שמפעיל את השכל שלו באמת, דווקא כן ידחה דברים שאין בהם תועלת ממשית.
למה דווקא צריך לדחות הכל חוץ מהחיפוש אחר האושר?
מכיוון שהאדם מבין ששום דבר בעולם החיצוני לא יביא לו סיפוק שלם, הוא דוחה משימות כאלו באופן טבעי. הדבר היחיד שאסור לדחות הוא את חיפוש האושר עצמו. זה אומר שצריך לברר באופן מהותי מהו הדבר שיגרום לאדם להגיע למצב שבו הוא לא מחפש עוד להרגיש יותר טוב ולא מפחד להרגיש פחות טוב. מהו הדבר הזה שאם יהיה לאדם, גם הצעה ל"גן עדן" לא תסיח את דעתו ממנו? בדיוק אותו הדבר האדם צריך לחפש באמת, ללא דחיינות.
האם באמת קיימת שלמות ומה נדרש כדי להשיגה?
האדם מבין שתמיד נשאר לו חיסרון כלשהו. לכן עליו לבדוק האם קיימת אפשרות להיות במצב של שלמות אמיתית. שלמות כזאת היא מצב שבו לא רוצים להרגיש טוב יותר, ולא מפחדים להרגיש רע יותר. אפשרות אחת היא למצוא אושר מוחלט, ואפשרות אחרת היא להבין בוודאות מוחלטת שאין אושר מוחלט. בשני המקרים מדובר בהגעה למוחלטות ולהפסקת הספק המתמיד.
מדוע האדם למעשה דוחה את החיפוש אחר האושר ומעסיק את עצמו בסידורים אחרים?
האדם דוחה את חיפוש האושר העמוק באמת כי הוא מעדיף להישאר באזור הנוחות של עשיית דברים שגרתיים. כך הוא "עסוק" ולא מתמודד עם השאלה הבסיסית של "למה אני חי?". הוא מתמקד בדברים יומיומיים ואומר לעצמו שיום אחד יפנה זמן לסוגיית האושר, אך זה ממשיך להידחות עוד ועוד. בסופו של דבר, כשמעבירים אותו "דירה" מתחת לאדמה, הוא כבר לא מספיק לשאול את השאלות על תכלית החיים.
בנוסף, יש אנשים דתיים שמדמים לעצמם שהתכלית היא "העולם הבא". הם טוענים שפה אומנם קשה, אבל שם יהיה גן עדן. אך גם ה"עולם הבא" הזה לא פותר את השאלה "מה התכלית?". הרי גם כשהם יגיעו לעולם הבא, הם עדיין עלולים לשאול למה הם לומדים תורה עם אלוהים ומה זה נותן להם. הרעיון הוא שכל עוד האדם לא מוצא את התשובה הסופית, הוא ממשיך להיתלות בהסברים שמרגיעים אותו זמנית.
מהי הדרך להפסיק לדחות את החיפוש אחר האושר ולהיות מאושר באמת?
האדם צריך להפסיק לשקר לעצמו ולשאול בכנות מה באמת חשוב לו. אם מה שהכי חשוב לו הוא להיות מאושר מבפנים, עליו לפעול להשיג זאת באופן מוחלט ולא לדחות זאת. כלומר, לשבת עם עצמו ולהעמיק בשאלה מהו הדבר שיחסל לגמרי את הצורך לרדוף אחר "יותר טוב". רק כך ניתן להיגמל מדחיינות אמיתית.
בסופו של דבר, הטענה היא שהדחיינות העיקרית והמשמעותית ביותר בחיי האדם היא הדחיינות של חיפוש האושר. האדם דוחה את זה כי הוא לכאורה "עסוק" מדי, עד שיום אחד חייו מסתיימים. אולם מי שבאמת מפסיק לדחות את החיפוש אחר האושר, רודף אותו עד הסוף, ומשיג את המצב שבו הוא כבר לא צריך לרדוף אחרי שום דבר. כך הוא הופך לאדם מאושר באמת.
שיהיה לכולם המשך יום של אושר אמיתי ללא שום דחיינות. תודה.
- חיפוש אושר אמיתי
- דחיינות ומהותה
- תכלית החיים והמשמעות הפנימית
- שלמות מוחלטת מול חיסרון מתמיד
שלום לכולם
היום אני רוצה לדבר על התופעה שקוראים לה דחיינות. מה זה נקרא דחיינות? דחיינות הכוונה שהאדם רגיל לדחות דברים, האדם צריך לבצע משימות - והוא דוחה אותן. וכל אחד ואחד יודע שיש בחיים שלו הרבה מאוד דברים שהוא רוצה לבצע אותם, מבין שהוא צריך לבצע אותם ובכל זאת הוא דוחה אותם. והשאלה היא מהי מהות הדחיינות? למה בעצם אנשים דוחים דברים?
והתשובה לשאלה הזאת היא יותר פשוטה ממה שנדמה.
כאשר האדם בטוח שהדבר שאותו הוא רוצה יביא לו תועלת אמיתית, האדם לא דוחה אותו בכלל. לדוגמה בנאדם נגיד רעב, אם הוא ממש ממש גווע ברעב, כל מה שהוא עושה זה אך ורק לחפש אוכל.
לא רק שהוא לא דוחה את חיפוש האוכל, אלא שהוא דוחה את כל הדברים כדי לחפש אוכל. מבחינתו שום דבר בעולם לא מעניין חוץ מאשר לחפש אוכל. למה? כי הוא בטוח שאם הוא ימצא אוכל האוכל הזה יגרום לו להרגיש טוב.
לעומת זאת, כאשר האדם אומרים לו תעשה איזה משהו שאין לו חשק לעשות את זה, שהוא חושב שהדבר הזה לא יביא לו תועלת, לכן הוא דוחה אותו. וזה בעצם ההסבר למה אנשים דוחים דברים.
כי, האדם בתוכו יודע, שמצד האמת שום דבר לא יביא לו את האושר. עוד פעם, נתרכז, האדם בתוך תוכו יודע שמצד האמת לא משנה מה יהיה לו הוא לא יהיה מאושר. למה? כי ככה זה עובד. כל אחד ואחד שיבדוק, יראה, שלא משנה מה שיש לו הוא לא מאושר. וזאת הסיבה שבגללה האדם דוחה דברים. איך זה עובד?
האדם בתוכו חווה שהוא רוצה לעשות איזה דבר. עכשיו, למה האדם עושה את הדבר הזה? כי הוא חושב שאם הוא יעשה את הדבר הזה הוא ירגיש שזה טוב. אלא מה, שאם האדם היה בטוח שהדבר הזה יגרום לו להרגיש טוב אמיתי אז האדם היה עושה אותו. כי מה שהאדם רוצה יותר מכל זה להרגיש טוב אמיתי. ואם האדם היה בטוח שהדבר הזה יגרום לו להרגיש טוב אמיתי הוא היה עושה אותו. אלא מה, שהאדם בטוח שהדבר הזה לא יגרום לו להרגיש טוב אמיתי.
כי מניסיון האדם, מאחר שהאדם הוא לא טיפש, ויש לאדם ניסיון בחיים, למרות שהוא מנסה להתכחש לכך, האדם כבר יודע מראש שלא משנה מה יעשה הוא תמיד ירגיש שחסר לו משהו. וברגע שהתת מודע של האדם זוכר שלא משנה מה יהיה לאדם עדיין האדם ירגיש תמיד שחסר לו משהו, זו הסיבה שבגללה האדם דוחה דברים. ומה הפתרון לדבר הזה?
זאת אומרת, מאחר שהבנו שהאדם בתוך תוכו מבין שכל מה שהוא לא יעשה תמיד, זה אף פעם לא יביא לו אושר, ובגלל זה בעצם האדם דוחה דברים, השאלה נשאלת: טוב, אז מה צריך לעשות האדם כדי לא לדחות דברים?
והפסיכולוגים, החוכמולוגים וכל שאר המשוגעים למיניהם יש להם הרבה הסברים איך להתמודד עם דחיינות. איך האדם יכול לא לדחות דברים. אבל האמת היא, שמי שיש לו שכל אמיתי, אז הוא כן דוחה דברים. מי שיש לו שכל אמיתי - הוא כן דוחה דברים.
הפסיכולוגים מלמדים אותך איך לא לדחות דברים. ואני אומר שמי שיפעיל את השכל שלו ידחה דברים. הדבר היחיד שהאדם לא צריך לדחות אותו זה את האושר. מה זאת אומרת את האושר? הדבר היחיד והחשוב יותר מכל זה שעל האדם לגלות איך בעצם הוא יכול להיות מאושר באמת. זה הדבר היחיד שלא צריך לדחות אותו. והאדם צריך לחפש ולנסות להבין את הדבר הזה באופן מהותי. מה זאת אומרת באופן מהותי? הכוונה היא האדם צריך לנסות לחשוב, מה הוא אותו הדבר שכאשר יהיה לי אותו אני אפסיק לנסות לחפש את החיפוש המתמיד של להרגיש יותר טוב?
מה הוא אותו הדבר שכאשר יהיה לי אותו אני אפסיק לחפש את האושר? מה זה אותו הדבר שכשיהיה לי אותו, גם אם אלוהים עצמו יבוא ויגיד לי תקשיב הנה גן עדן אני אגיד לו עזוב זה לא מעניין אותי. מה זה הדבר הזה? זה הדבר שאותו אסור לדחות. כי האדם יותר מכל רוצה את הדבר הזה ושום טריק לא יעזור לאדם. שום טריקים איך להתמודד עם דחיינות לא יעזרו לאדם.
כי אין מה לעשות האדם הוא חיה אומללה ומסכנה והאדם סובל וכאשר האדם משקיע משאבים בדברים שלא באמת מביאים לו אושר האדם סתם שוחק את הכוחות שלו. כי מה זה נותן לך הרי בכל מקרה הדבר הזה לא מביא לך אושר אז מה זה נתן הדבר הזה. ולכן בשורה התחתונה האדם צריך לא לעבוד על עצמו, לא להיות עם ייסורי מצפון עם זה שיש לו דחיינות אלא פשוט להבין את האמת.
להבין שהסיבה שהוא דוחה דברים, זה משום שבתוכו בתת מודע שלו הוא מבין שהדברים הם לא מביאים לו בכלל תועלת, ופשוט להיות איש אמת, וכאיש אמת לשאול את עצמו מה אני באמת רוצה? כי אם האדם היה בטוח שהוא באמת רוצה את הדבר הזה הוא היה רודף אחריו. וברגע שהאדם לא רודף אחרי משהו זה סימן שהוא לא בטוח שהדבר הזה מספיק טוב. ומה האדם באמת רוצה? האדם באמת רוצה למצוא דבר מסוים שאחריו הוא יוכל לרדוף בלי שום היסוסים. דהיינו, האדם באמת מחפש משמעות, ולכן הדבר היחיד שהאדם צריך לרדוף אחריו זה פשוט לשאול את עצמו מה אני באמת רוצה. ולהבין שמה שהוא באמת רוצה זה להיות מאושר. ולא לדחות את סיפור האושר.
העניין של להיות מאושר פירושו איך אני מביא את עצמי למצב שאני אפסיק לחפש יותר טוב, ושאני לא אפחד להרגיש פחות טוב. כי תמיד האדם רוצה להרגיש טוב ותמיד האדם יפחד להרגיש פחות טוב. עכשיו, האושר פירושו המצב שבו אתה לא רוצה להרגיש יותר טוב ושאתה לא מפחד להרגיש יותר רע. דבר שנקרא שלמות.
ויכול להיות שיש שלמות ויכול להיות שאין שלמות אבל על האדם לבדוק את זה כי כל זמן שהאדם לא בודק את זה הוא תמיד יחפש את זה והדרך היחידה לא לרדוף אחרי האושר, זה רק כי מוצאים אותו או כי מוצאים בוודאות שאין אושר. אבל האדם צריך להגיע למוחלטות. או לדעת במוחלטות שיש או לדעת במוחלטות שאין. ושני הדברים האלה שניהם נחשבים אושר כי שניהם זה חיפוש האושר.
ועל ידי שהאדם נהיה איש אמת ומפעיל את השכל שלו קצת, מה באמת אני רוצה מה הכי חשוב לי? מה זה משנה מה שקורה מסביב? הרי מה שאני באמת רוצה זה להרגיש טוב. על ידי שהאדם מבין בשכל שלו, קצת שכל.
אז האדם נפטר מבעיית הדחיינות שלו. כי הדחיינות הכי גדולה, הדבר שאותו האדם דוחה כל החיים, יש משימה אחת שהאדם כל החיים שלו דוחה אותה. מה היא? המשימה של חיפוש האושר. והאדם כל החיים עושה דברים רק לא לשבת עם עצמו ולשאול למה אני חי. באמת למה אני חי. באמת מנסה להבין, ואומר אני לא פוחד, אני עכשיו חייב להבין מה התכלית.
האדם חי חיים שלמים והוא אומר אני בנאדם יעיל ועובד ביעילות ובנאדם מסודר ומשבח את עצמו בכל מיני שבחים ושיגעונות. והוא לא קולט שהוא משקר את עצמו. למה? כי האדם עובר חיים מסויימים ואין לו פעם אחת הבנה מה הוא עושה כאן. מה התכלית. מה זה נותן.
עכשיו, הדתיים המשוגעים חושבים, שהתכלית זה העולם הבא. אז נגיד שהם הגיעו לעולם הבא, אז כשהם יגיעו לעולם הבא הם ישאלו, מה התכלית שלי בעולם הבא? מה זה נתן להיות בעולם הבא? ומה העולם הבא של הדתיים? ללמוד תורה עם אלוהים.
בקיצור, הם גם פה נדפקו עם התורה שלהם וגם בעולם הבא נדפקו עם התורה של אלוהים. מה יצא להם מזה? כלום. אלא מה, שפה הם משקרים את עצמם ואומרים זה בשביל העולם הבא. ובעולם הבא מה הם יגידו? אה, זה בשביל העולם הבא האחר.
בקיצור מה שנקרא שקר על גבי שקר. בכל מקרה מה שאני בא לומר, שגם סיפור העולם הבא והגן עדן והגהינום, כל הסיפור הזה, הוא לא פותר את השאלה מה תכלית החיים? כי למה בכלל יש פה את ה... מה המשמעות מה זה נותן? למה בכלל כל העולם הזה קיים? מה העניין? ורק מי שמבין את הדבר הזה הוא מאושר באמת.
ולכן, עכשיו נגיד את זה הפוך, האדם צריך להתגבר על הדחיינות שלו. כי האדם כל החיים שלו דוחה את חיפוש האושר. הוא אומר, רק אני אסיים את העבודה, אני אבוא להתבונן על הדברים הפנימיים. אני רק אסיים את זה, אני רק אסיים את זה, ובסוף מעבירים אותו דירה מתחת לאדמה מתחת למצבה.
בסוף האדם עובד קשה מאוד, בסוף מה הוא מקבל כתגמול? הוא מקבל חתיכת קרקע, תביא מעל זה מצבה כדי לוודא שלא יברח, ועכשיו יש לו הרבה זמן לחשוב. והרעיון הוא, שהאדם כדי להתגבר על דחיינות צריך להיות איש אמת. לשאול את עצמך מה באמת אני רוצה מה באמת חשוב לי?
וע"י שהאדם שואל את עצמו מה באמת חשוב לי מה אני באמת רוצה? אז הוא נזכר שמה שהוא בכלל רוצה זה בכלל היות מאושר. לא חשוב לי מה אני ארוויח לא חשוב לי שום דבר חיצוני, לא חשוב לי בריאות לא חשוב לי כסף, לא חשוב לי שום דבר. חשוב לי אך ורק להבין את עצמי. להיות מאושר. להרגיש טוב מבפנים.
ועל ידי שהאדם מבין את הדבר את זה, אז הרצון שלו להבין את המציאות, להיות מאושר מבפנים, ואז אין לו שום דחיינות. וכאשר האדם לא דוחה את הרצון שלו להיות מאושר, אז הוא רודף אחריו עד הסוף, תופס אותו, והופך להיות מאושר באמת. ושיהיה לכולם המשך יום של אושר אמיתי ללא שום דחיינות. תודה.
היום אני רוצה לדבר על התופעה שקוראים לה דחיינות. מה זה נקרא דחיינות? דחיינות הכוונה שהאדם רגיל לדחות דברים, האדם צריך לבצע משימות - והוא דוחה אותן. וכל אחד ואחד יודע שיש בחיים שלו הרבה מאוד דברים שהוא רוצה לבצע אותם, מבין שהוא צריך לבצע אותם ובכל זאת הוא דוחה אותם. והשאלה היא מהי מהות הדחיינות? למה בעצם אנשים דוחים דברים?
והתשובה לשאלה הזאת היא יותר פשוטה ממה שנדמה.
כאשר האדם בטוח שהדבר שאותו הוא רוצה יביא לו תועלת אמיתית, האדם לא דוחה אותו בכלל. לדוגמה בנאדם נגיד רעב, אם הוא ממש ממש גווע ברעב, כל מה שהוא עושה זה אך ורק לחפש אוכל.
לא רק שהוא לא דוחה את חיפוש האוכל, אלא שהוא דוחה את כל הדברים כדי לחפש אוכל. מבחינתו שום דבר בעולם לא מעניין חוץ מאשר לחפש אוכל. למה? כי הוא בטוח שאם הוא ימצא אוכל האוכל הזה יגרום לו להרגיש טוב.
לעומת זאת, כאשר האדם אומרים לו תעשה איזה משהו שאין לו חשק לעשות את זה, שהוא חושב שהדבר הזה לא יביא לו תועלת, לכן הוא דוחה אותו. וזה בעצם ההסבר למה אנשים דוחים דברים.
כי, האדם בתוכו יודע, שמצד האמת שום דבר לא יביא לו את האושר. עוד פעם, נתרכז, האדם בתוך תוכו יודע שמצד האמת לא משנה מה יהיה לו הוא לא יהיה מאושר. למה? כי ככה זה עובד. כל אחד ואחד שיבדוק, יראה, שלא משנה מה שיש לו הוא לא מאושר. וזאת הסיבה שבגללה האדם דוחה דברים. איך זה עובד?
האדם בתוכו חווה שהוא רוצה לעשות איזה דבר. עכשיו, למה האדם עושה את הדבר הזה? כי הוא חושב שאם הוא יעשה את הדבר הזה הוא ירגיש שזה טוב. אלא מה, שאם האדם היה בטוח שהדבר הזה יגרום לו להרגיש טוב אמיתי אז האדם היה עושה אותו. כי מה שהאדם רוצה יותר מכל זה להרגיש טוב אמיתי. ואם האדם היה בטוח שהדבר הזה יגרום לו להרגיש טוב אמיתי הוא היה עושה אותו. אלא מה, שהאדם בטוח שהדבר הזה לא יגרום לו להרגיש טוב אמיתי.
כי מניסיון האדם, מאחר שהאדם הוא לא טיפש, ויש לאדם ניסיון בחיים, למרות שהוא מנסה להתכחש לכך, האדם כבר יודע מראש שלא משנה מה יעשה הוא תמיד ירגיש שחסר לו משהו. וברגע שהתת מודע של האדם זוכר שלא משנה מה יהיה לאדם עדיין האדם ירגיש תמיד שחסר לו משהו, זו הסיבה שבגללה האדם דוחה דברים. ומה הפתרון לדבר הזה?
זאת אומרת, מאחר שהבנו שהאדם בתוך תוכו מבין שכל מה שהוא לא יעשה תמיד, זה אף פעם לא יביא לו אושר, ובגלל זה בעצם האדם דוחה דברים, השאלה נשאלת: טוב, אז מה צריך לעשות האדם כדי לא לדחות דברים?
והפסיכולוגים, החוכמולוגים וכל שאר המשוגעים למיניהם יש להם הרבה הסברים איך להתמודד עם דחיינות. איך האדם יכול לא לדחות דברים. אבל האמת היא, שמי שיש לו שכל אמיתי, אז הוא כן דוחה דברים. מי שיש לו שכל אמיתי - הוא כן דוחה דברים.
הפסיכולוגים מלמדים אותך איך לא לדחות דברים. ואני אומר שמי שיפעיל את השכל שלו ידחה דברים. הדבר היחיד שהאדם לא צריך לדחות אותו זה את האושר. מה זאת אומרת את האושר? הדבר היחיד והחשוב יותר מכל זה שעל האדם לגלות איך בעצם הוא יכול להיות מאושר באמת. זה הדבר היחיד שלא צריך לדחות אותו. והאדם צריך לחפש ולנסות להבין את הדבר הזה באופן מהותי. מה זאת אומרת באופן מהותי? הכוונה היא האדם צריך לנסות לחשוב, מה הוא אותו הדבר שכאשר יהיה לי אותו אני אפסיק לנסות לחפש את החיפוש המתמיד של להרגיש יותר טוב?
מה הוא אותו הדבר שכאשר יהיה לי אותו אני אפסיק לחפש את האושר? מה זה אותו הדבר שכשיהיה לי אותו, גם אם אלוהים עצמו יבוא ויגיד לי תקשיב הנה גן עדן אני אגיד לו עזוב זה לא מעניין אותי. מה זה הדבר הזה? זה הדבר שאותו אסור לדחות. כי האדם יותר מכל רוצה את הדבר הזה ושום טריק לא יעזור לאדם. שום טריקים איך להתמודד עם דחיינות לא יעזרו לאדם.
כי אין מה לעשות האדם הוא חיה אומללה ומסכנה והאדם סובל וכאשר האדם משקיע משאבים בדברים שלא באמת מביאים לו אושר האדם סתם שוחק את הכוחות שלו. כי מה זה נותן לך הרי בכל מקרה הדבר הזה לא מביא לך אושר אז מה זה נתן הדבר הזה. ולכן בשורה התחתונה האדם צריך לא לעבוד על עצמו, לא להיות עם ייסורי מצפון עם זה שיש לו דחיינות אלא פשוט להבין את האמת.
להבין שהסיבה שהוא דוחה דברים, זה משום שבתוכו בתת מודע שלו הוא מבין שהדברים הם לא מביאים לו בכלל תועלת, ופשוט להיות איש אמת, וכאיש אמת לשאול את עצמו מה אני באמת רוצה? כי אם האדם היה בטוח שהוא באמת רוצה את הדבר הזה הוא היה רודף אחריו. וברגע שהאדם לא רודף אחרי משהו זה סימן שהוא לא בטוח שהדבר הזה מספיק טוב. ומה האדם באמת רוצה? האדם באמת רוצה למצוא דבר מסוים שאחריו הוא יוכל לרדוף בלי שום היסוסים. דהיינו, האדם באמת מחפש משמעות, ולכן הדבר היחיד שהאדם צריך לרדוף אחריו זה פשוט לשאול את עצמו מה אני באמת רוצה. ולהבין שמה שהוא באמת רוצה זה להיות מאושר. ולא לדחות את סיפור האושר.
העניין של להיות מאושר פירושו איך אני מביא את עצמי למצב שאני אפסיק לחפש יותר טוב, ושאני לא אפחד להרגיש פחות טוב. כי תמיד האדם רוצה להרגיש טוב ותמיד האדם יפחד להרגיש פחות טוב. עכשיו, האושר פירושו המצב שבו אתה לא רוצה להרגיש יותר טוב ושאתה לא מפחד להרגיש יותר רע. דבר שנקרא שלמות.
ויכול להיות שיש שלמות ויכול להיות שאין שלמות אבל על האדם לבדוק את זה כי כל זמן שהאדם לא בודק את זה הוא תמיד יחפש את זה והדרך היחידה לא לרדוף אחרי האושר, זה רק כי מוצאים אותו או כי מוצאים בוודאות שאין אושר. אבל האדם צריך להגיע למוחלטות. או לדעת במוחלטות שיש או לדעת במוחלטות שאין. ושני הדברים האלה שניהם נחשבים אושר כי שניהם זה חיפוש האושר.
ועל ידי שהאדם נהיה איש אמת ומפעיל את השכל שלו קצת, מה באמת אני רוצה מה הכי חשוב לי? מה זה משנה מה שקורה מסביב? הרי מה שאני באמת רוצה זה להרגיש טוב. על ידי שהאדם מבין בשכל שלו, קצת שכל.
אז האדם נפטר מבעיית הדחיינות שלו. כי הדחיינות הכי גדולה, הדבר שאותו האדם דוחה כל החיים, יש משימה אחת שהאדם כל החיים שלו דוחה אותה. מה היא? המשימה של חיפוש האושר. והאדם כל החיים עושה דברים רק לא לשבת עם עצמו ולשאול למה אני חי. באמת למה אני חי. באמת מנסה להבין, ואומר אני לא פוחד, אני עכשיו חייב להבין מה התכלית.
האדם חי חיים שלמים והוא אומר אני בנאדם יעיל ועובד ביעילות ובנאדם מסודר ומשבח את עצמו בכל מיני שבחים ושיגעונות. והוא לא קולט שהוא משקר את עצמו. למה? כי האדם עובר חיים מסויימים ואין לו פעם אחת הבנה מה הוא עושה כאן. מה התכלית. מה זה נותן.
עכשיו, הדתיים המשוגעים חושבים, שהתכלית זה העולם הבא. אז נגיד שהם הגיעו לעולם הבא, אז כשהם יגיעו לעולם הבא הם ישאלו, מה התכלית שלי בעולם הבא? מה זה נתן להיות בעולם הבא? ומה העולם הבא של הדתיים? ללמוד תורה עם אלוהים.
בקיצור, הם גם פה נדפקו עם התורה שלהם וגם בעולם הבא נדפקו עם התורה של אלוהים. מה יצא להם מזה? כלום. אלא מה, שפה הם משקרים את עצמם ואומרים זה בשביל העולם הבא. ובעולם הבא מה הם יגידו? אה, זה בשביל העולם הבא האחר.
בקיצור מה שנקרא שקר על גבי שקר. בכל מקרה מה שאני בא לומר, שגם סיפור העולם הבא והגן עדן והגהינום, כל הסיפור הזה, הוא לא פותר את השאלה מה תכלית החיים? כי למה בכלל יש פה את ה... מה המשמעות מה זה נותן? למה בכלל כל העולם הזה קיים? מה העניין? ורק מי שמבין את הדבר הזה הוא מאושר באמת.
ולכן, עכשיו נגיד את זה הפוך, האדם צריך להתגבר על הדחיינות שלו. כי האדם כל החיים שלו דוחה את חיפוש האושר. הוא אומר, רק אני אסיים את העבודה, אני אבוא להתבונן על הדברים הפנימיים. אני רק אסיים את זה, אני רק אסיים את זה, ובסוף מעבירים אותו דירה מתחת לאדמה מתחת למצבה.
בסוף האדם עובד קשה מאוד, בסוף מה הוא מקבל כתגמול? הוא מקבל חתיכת קרקע, תביא מעל זה מצבה כדי לוודא שלא יברח, ועכשיו יש לו הרבה זמן לחשוב. והרעיון הוא, שהאדם כדי להתגבר על דחיינות צריך להיות איש אמת. לשאול את עצמך מה באמת אני רוצה מה באמת חשוב לי?
וע"י שהאדם שואל את עצמו מה באמת חשוב לי מה אני באמת רוצה? אז הוא נזכר שמה שהוא בכלל רוצה זה בכלל היות מאושר. לא חשוב לי מה אני ארוויח לא חשוב לי שום דבר חיצוני, לא חשוב לי בריאות לא חשוב לי כסף, לא חשוב לי שום דבר. חשוב לי אך ורק להבין את עצמי. להיות מאושר. להרגיש טוב מבפנים.
ועל ידי שהאדם מבין את הדבר את זה, אז הרצון שלו להבין את המציאות, להיות מאושר מבפנים, ואז אין לו שום דחיינות. וכאשר האדם לא דוחה את הרצון שלו להיות מאושר, אז הוא רודף אחריו עד הסוף, תופס אותו, והופך להיות מאושר באמת. ושיהיה לכולם המשך יום של אושר אמיתי ללא שום דחיינות. תודה.
050-3331-331