ובו יתבאר העניין של רדיפת הכבוד השקרי, בדרך הפוכה ממה שחושבים העולם. כי מי שהוא חכם ואיש אמת (שזה בעצם אותו הדבר, כי חכם, הוא רק מי שהוא איש אמת שיודע את האמת של המציאות שהכל אחד), מי שהוא חכם ואיש אמת כזה, הוא לא רודף אחרי הכבוד כלל, והוא לא אכפת לו כלל על כבודו.

ולא משום שיש לו רגשי נחיתות כלשהם, או משום שהוא לא מחזיק מעצמו, אלא ההפך המוחלט הוא הנכון. כי מי שהוא איש אמת וחכם אמת, הוא יש לו את כל הכבוד שבעולם, תמיד, ללא כל הפסקה וללא כל יכולת של אף אחד בעולם לפגוע בכבודו האמיתי. משום, שהוא יודע את האמת שהוא עצמו אלוהים האמיתי, ובאחדות של המציאות יש שלמות מוחלטת. וגם מצד הנפרדות של המציאות, הרי שהוא אלוהים השקרי, דהיינו, זה שעושה את הכל תמיד, שהכל כרצונו תמיד.

כי הטועים בעצמם ובגדולתם, דהיינו, חלקי השלמות האלוהית שהשתגעו ושחושבים שהם בני אדם שנפרדים מהשלמות (והכל הוא רק מצד הנפרדות, כי מצד האחדות הכל אחד ממש), מאחר שהם טועים שהם חושבים, שהם נפרדים מהאחדות של המציאות, על ידי זה הם חווים צמצום, והם מחזיקים את עצמם לישות שהיא בתחתית ובשפל של המציאות, שהוא כמובן האדם, שהוא הישות שסובלת יותר מכל מה שקיים במציאות.

וכאשר יש לאדם רגשי נחיתות כ"כ גדולים, עד שהוא מחזיק את עצמו לבן אדם, במקום להבין שהוא, זה ה"אני" האמיתי שלו, דהיינו, הישות שחושבת את המציאות כולה תמיד, וגם ה"אני" העוד יותר גדול, שהוא לא מודע לעצמו כלל (כפי שכבר ביארתי את כל זה במקומות אחרים), אז, כאשר יש לאדם רגשי נחיתות כ"כ גדולים עד שהוא שוכח מי הוא באמת, והוא בטעות חושב שהוא הדמות שנשקפת אליו במראה, ושהוא הדמות הדמיונית שנמצאת בתוך החלום, על ידי זה האדם נופל לרגשי נחיתות מאוד גדולים, שהם גורמים לו להתחיל לחפש את הכבוד.

כי האדם הוא מושלם ושלם תמיד. והוא מלך אמיתי, שתמיד הכבוד שלו. (ומצד האחדות, אין מלך ואין כבוד כלל, ולכן הוא רק מצד הנפרדות, של זה שמודע לקיומו). כי שום דבר לא יכול לקרות, בלי שהוא ירצה אותו. וכל מה שהיה הווה ויהיה, זה הכל כרצונו של האדם תמיד. אבל האדם הוא מזדהה בטעות עם הצורה החיצונית שלו, אבל בתוכו הוא מתגעגע לחזור ולהרגיש את המלך שהוא באמת. ואז על ידי זה האדם מתחיל לרצות שיכבדו אותו, כי הוא מתגעגע לתחושה של המלך שהוא, שהיא רק נשכחה אצלו, מחמת הטעות שלו.

וכאשר האדם שהוא מלך אמיתי, מזדהה בטעות עם העבד, שהוא מחופש אליו, על ידי זה האדם חווה בטעות את עצמו כעבד, ואז, כל מה שהוא רוצה, זה לחזור ולמלוך על אחרים. ועל ידי זה בא האדם לכלל זה שהוא רוצה שיכבדו אותו, ושיאהבו אותו, ושיכירו אותו, ושיכירו את מעלותיו וכיו"ב, שאלו כל התכונות שיש למלך, שהאדם מתגעגע לתחושות האלו, ורוצה אותן.

והנה, המלך של המציאות, היא האמת. כי האמת האמיתית דהיינו, האמת המוחלטת, קיומה מחויב תמיד. והיא המלך של כל העולמות כולם, כי היא מחייה את כל העולמות כולם. והאמת מנצחת תמיד, ואף אחד לא יכול לנצח אותה לעולם. וגם אם יעלה האדם לשמים וירד לארץ, הוא לעולם לא יצליח לשנות או להסתיר את האמת המוחלטת, כי היא זו שמחייה אותו, גם כאשר הוא חושב שהוא רחוק ממנה, ואותה אף אחד לא מנצח לעולם.

ומי שהוא חכם אמת, השכל שלו מנצח תמיד את כולם. ולא משום שהוא שקרן שמרמה אנשים בערמומיות, אלא משום שהוא איש אמת, והאמת מנצחת תמיד את כולם. וכאשר האדם נמצא בדרגת האמת האמיתית עצמה, הוא בטוח בעצמו, בדיוק כמו שהאמת האמיתית, שהיא אלוהים עצמו, בטוח בעצמו. והאדם זוכה לזה, רק אם הוא אמיתי באמת, עד שהוא רואה שהכל אחד ממש, והוא חווה את אלוהים האמיתי עצמו.

ויש כאלו שיש להם גאווה פסולה, שהם חושבים בטעות שהם משהו, אבל זה על המשהו הלא נכון. כי האדם, הוא באמת משהו אמיתי, כי הוא מהות המציאות שמחייה את כל המציאות כולה. אבל האדם, מחמת שהוא משוגע, נדמה לו שהוא הצורה החיצונית של המציאות, והוא בטעות מחזיק מעצמו משהו, אבל בטעות הוא מזדהה עם צורה שאין לה שום כוח מעצמה כלל. והאדם הוא חי מת. שבאמת הוא חי, אבל הוא חווה את המוות. כי במקום שהאדם יחווה את החיים של המציאות כולה, הוא חווה את המוות של הצורה, שאיתה הוא מזדהה.

וכאשר אדם כזה, שחושב בטעות שהוא צורה דמיונית, כאשר הוא נתקל בחכם אמיתי שיודע את האמת שהכל אחד, ושהוא אלוהים האמיתי, ושמצד האמת גם האדם שמולו וגם כל דבר אחר הוא אלוהים האמיתי ממש, כי הכל זאת ישות אחת ממש, כאשר האדם הזה פוגש את החכם, אז הטועה, נדמה לו בטעות ובשקר, שהחכם האמיתי, יש לו גאווה גדולה, ושהוא בטוח בעצמו, כאילו הוא אלוהים נצחי.

והאדם הטועה לא יודע, שבאמת...