מהו ההיגיון שמאחורי מוסר של פושעים?

אליעד כהן מסביר תופעה מוכרת בחברות של עבריינים, בעיקר בבתי כלא, שבהם קיימת היררכיה מוסרית בין סוגי עבריינות. לדוגמה, אנסים נחשבים בתחתית הסולם המוסרי, גם בעיני עבריינים אחרים שרצחו, גנבו או ביצעו פשעים חמורים אחרים. נשאלת השאלה: מדוע פושע ששדד, רצח או הרג, חש מוסרי מספיק כדי לשפוט אנס? מהו מקור השנאה הזאת?

התשובה טמונה בצורך של האדם להרגיש טוב עם עצמו. אפילו פושע רוצה לראות את עצמו כצדיק, או לפחות כ"פחות רע". כדי לבנות לעצמו תחושת ערך עצמי ולשמר איזשהו דימוי מוסרי, הוא חייב למצוא מישהו שנחשב גרוע ממנו. הפושע מחפש השוואה כלפי מטה - אם יש מישהו שהוא פחות מוסרי ממנו, הוא יכול להצדיק את מעשיו ולהרגיש עליונות מוסרית מסוימת.

איך נוצרת היררכיה מוסרית בין פושעים?

בתוך עולם הפשיעה, כדי לשמר זהות אישית ותחושת ערך עצמי, מתהווה קונצנזוס פנימי בין פושעים על כך שיש "סוגים שונים" של פשעים. כך למשל, אפשר לשמוע פושע שאומר: "אמנם הרגתי, אבל לפחות לא אנסתי." כלומר, יש ניסיון לתחום גבולות ולהציב קווים מוסריים שכביכול לא עוברים אותם.

זה יוצר סולם ערכים פנימי, שלרוב לא מבוסס על היגיון מוסרי אמיתי, אלא נובע מצורך רגשי של הפושעים להצדיק את עצמם בעיני עצמם ובעיני החברה שסביבם. לכן, הם שונאים פושעים אחרים מסוג מסוים, רק כדי להרגיש טוב יותר עם עצמם.

האם יש היגיון אובייקטיבי בשנאה של פושעים כלפי אנסים?

השנאה הזאת אינה נובעת מהיגיון מוסרי טהור או מרצון אמיתי להגן על הקורבן, אלא מאינטרס אישי רגשי. אליעד מסביר שהסיבה שפושע שונא פושע אחר נובעת מכך שהוא צריך מישהו אחר שיוגדר כ"רע" ממנו, כדי להרגיש "טוב". הוא שופט אותו כדי להצדיק את עצמו.

מדובר למעשה במנגנון פסיכולוגי של "שיפוט מוסרי מגמתי". האדם ממציא לעצמו אמת מוסרית שבה הוא יוצא טוב יותר מאחרים, גם אם הוא עצמו עשה מעשים חמורים מאוד. הוא בונה לעצמו מציאות סובייקטיבית מוסרית שבה יש לו עליונות מסוימת על האחרים, גם אם במציאות כולם פושעים.

האם המוסר של פושעים נובע ממוסר אמיתי או מהצורך להצדיק את עצמם?

התשובה היא ברורה: המוסר הזה אינו נובע מהבנה או הכרה אמיתית במוסר, אלא מהצורך הנפשי להצדיק את מעשיהם. פושעים מנסים להגדיר לעצמם פרשה חמורה יותר כדי לומר לעצמם: "אני לא כזה גרוע". זהו צורך רגשי. גם הפושע צריך לחיות עם עצמו ולהאמין שהוא "בסדר", ולכן הוא זקוק לאנשים שיחשב אותם ל"פחות בסדר" ממנו.

לדוגמה, אדם שרצח עשוי לשנוא אנס ולומר: "לפחות אני לא אונס נשים". בכך הוא לא בהכרח מגן על הנשים, אלא מגן על הדימוי העצמי שלו.

מה קורה כשאין פושעים גרועים יותר ממך?

כשהאדם לא מוצא מישהו "יותר גרוע" ממנו, הוא מרגיש איום פנימי. בלי מישהו להשוות את עצמו אליו כלפי מטה, הוא נאלץ להתמודד עם האמת על עצמו - שהוא בעצמו רע, ואולי לא טוב יותר מאף אחד אחר. לכן הוא חייב לייצר לעצמו היררכיה שבה הוא נמצא בעמדה מוסרית גבוהה יותר.

איך מנגנון ההצדקה הזה פועל גם אצל אנשים רגילים?

אליעד מרחיב את ההבנה הזאת גם מעבר לעולם הפשיעה. גם אנשים רגילים נוהגים לשפוט אחרים כדי להרגיש טוב עם עצמם. כל אדם יוצר לעצמו דימוי עצמי מוסרי, ובונה סביבו תפיסת עולם שבה הוא נמצא במקום חיובי לעומת אחרים.

למשל, אדם יכול לשפוט מישהו אחר שמעשן, כדי להרגיש שהוא עצמו "בריא יותר" או "מוסרי יותר", אף על פי שהוא בעצמו עושה טעויות אחרות. השיפוט כלפי אחרים משמש לו כהצדקה פנימית למעשיו ולחסרונותיו.

איך אפשר להשתחרר מהמנגנון הזה?

כדי לצאת מהמנגנון הזה, יש להבין שהשיפוט כלפי אחרים לא באמת הופך אותך לטוב יותר. אם אתה באמת רוצה להיות טוב, תפסיק להשוות את עצמך לאחרים ותתמקד בשיפור פנימי אמיתי. אל תבנה את תחושת הערך שלך על בסיס השוואה לאחרים, אלא על בסיס אמת פנימית שאינה תלויה באחרים.

זה דורש כנות עצמית גבוהה והבנה שכל עוד אתה שופט אחרים כדי להרגיש טוב עם עצמך - אתה לא באמת צדיק, אתה פשוט משתמש באחרים כתירוץ להרגיש טוב עם עצמך.

מהו המסר המרכזי של אליעד כהן בנושא זה?

המסר המרכזי הוא שכל מנגנוני השיפוט והצדקה, בין אם אצל פושעים או אצל אנשים רגילים, נובעים מאותו צורך אנושי עמוק: להרגיש טוב עם עצמך. במקום להתמודד עם האמת הפנימית על עצמך, אתה בונה לעצמך היררכיה מזויפת שבה אתה נראה טוב יותר מאחרים. אך הדרך האמיתית לשיפור מוסרי היא לא דרך השוואה לאחרים, אלא דרך בירור פנימי אמיתי של מי אתה ומהם הערכים שלך.