והעניין הוא, כי חווית הזמן, היא המוות האמיתי, המוות של התודעה. כי החוקיות של העולם קיימת כל הזמן, והחוקים לא משתנים לעולם, אלא עולם כמנהגו נוהג. וכאשר האדם חווה את הזמן, דהיינו, שהוא חווה שהרגע הזה, הוא המשך של הרגע הקודם, הוא בעצם סוג של מת. כי הוא לא חווה את ההתחדשות שיש בעולם, בכל רגע מחדש.

וכל השיטות ה"רוחניות" בעולם, וגם כל השיטות ה"גשמיות" וה"חומריות", אף אחת מהן לא יכולה לספק לאדם חוויה של התחדשות מתמדת כל הזמן. כי הן יכולות לגרום לאדם לחוות התחדשות, רק עד נקודה מסוימת, אך לא מעבר לכך.

כי האדם מוגבל, מצד מהותו. כי יכולת התפישה של האדם מוגבלת. ולמרות שכמות הידע אינה מוגבלת, הרי שמהות הידע היא מוגבלת. והאדם יכול בכל יום לאכול אוכל אחר, אבל מהות חווית האכילה, בסופו של דבר היא אותה חוויה. והאדם לא יכול לחוות התחדשות אין סופית בכל פעם מחדש, כל זמן שיש לו שכל סופי.

והשכל של האדם הוא סופי. וכל השיטות בעולם, כולן נכללות במסגרת השכל הסופי, שאינו מכיל את ההפכים של האין סוף. ולכן אין בהן שום התחדשות אמיתית כלל, אלא הן כולן חיסרון אחד גדול.

ומי שרוצה לעלות מדרגה לדרגה ולהתחדש כל הזמן מחדש ולחוות בכל רגע ורגע את כל המציאות כולה בצורה חדשה לגמרי, בלי שום מאמץ להתאמץ לחוות את החוויה הזאת, מי שרוצה לזכות לזה, עליו להגיע לשכל של האחדות. שבו כל האדם כולו רואה בעיניו בשלמות, שהכל אחד ממש, ושה"אני" שלו עצמו מתחדש בכל רגע מחדש, ואז ורק אז האדם חווה את כל המציאות כולה, בצורה חדשה לגמרי בכל רגע מחדש.

כי בכל רגע ורגע, הכל מתחדש מחדש לגמרי, יש מאין מוחלט. ובנוסף, ההתחדשות היא חדשה, בכל פעם בצורה חדשה. ובכל צורה של התחדשות, יש שכל חדש לגמרי. שבמהותו, הוא תמיד אותו השכל של השלמות, אבל בצורתו, הוא בכל פעם חדש ומחודש.

ולזכות לזה, הוא על ידי זה שהאדם מרגיל את עצמו, להתחיל התחלה חדשה בכל פעם מחדש. כי האדם, הוא פועל מתוך...