האם יש הבדל בין להכיל, לקבל ולרצות את המציאות?

הנושא שאליעד כהן מדבר עליו הוא ההבדל והיחס בין שלושה מושגים עיקריים: להכיל, לקבל ולרצות את המציאות. בשיחה זו, אליעד מדגיש שלא ניתן להשתמש במושגים אלה בצורה מדויקת לגמרי, וזאת משום שכל מושג כזה מוגבל מעצם הגדרתו, ולכן לא יכול לבטא באמת את החוויה השלמה והבלתי מוגדרת של המציאות.

למה להכיל את המציאות לעולם לא יהיה מדויק לחלוטין?

אליעד מסביר שכאשר אומרים לאדם "להכיל את המציאות", המשפט עצמו בעייתי כי הוא מגדיר באופן מרומז שההפך מלהכיל ("לא להכיל") הוא לא רצוי או פחות טוב. הוא טוען שמהצד של האמת המוחלטת, להכיל ולא להכיל הם מושגים שקולים ושווים בערכם. כלומר, אין באמת עדיפות להכלה על פני אי - הכלה, כי שניהם היבטים של המציאות.

לדוגמה, כאשר שואלים "האם אלוהים מכיל את המציאות?", התשובה אינה יכולה להיות פשוטה. מצד אחד אפשר להגיד שאלוהים לא מכיל את המציאות, כי הוא נמצא מעבר למושגים של להכיל ולא להכיל. מצד שני, אפשר לומר שאלוהים דווקא כן מכיל את הכל כי הכל בתוכו. שתי נקודות המבט נכונות באותה מידה, כי אלוהים נמצא מעבר לכל הגדרה.

אליעד ממשיך ומסביר שבכל פעם שמשתמשים במילים כמו "תכיל", "תקבל" או "תרצה", למעשה מרמזים שההפך הוא שלילי. לכן מושגים אלה לא יכולים לתאר באופן מוחלט את המצב האמיתי שהוא מעבר להגדרות.

האם "לרצות את המציאות" זו הגדרה נכונה?

אליעד מתייחס לשימוש במושג "לרצות" ומסביר שגם מושג זה מוגבל. כשאומרים "לרצות את המציאות", מניחים אוטומטית שלא לרצות הוא פחות טוב. למעשה, לא לרצות שום דבר יכול גם להיות מצב אידיאלי כי הסבל של האדם נוצר מהרצון שלו בדברים מסוימים על חשבון אחרים. אילו האדם לא היה רוצה דבר כלל, הוא לא היה סובל, כי לא היה שום פער בין רצונו לבין המציאות.

הוא מביא את הדוגמה שכשאומרים לאדם "תשמח כמו אלוהים", גם זו אמירה לא מדויקת. למה רק השמחה נכונה? האם העצב לא טוב? המציאות האמיתית היא מעבר לכל ההגדרות האלה, ולכן אין משמעות אמיתית לומר שאדם צריך להיות שמח בלבד או להכיל בלבד.

מה המשמעות של להיות "מחוץ לכל ההגדרות"?

לפי אליעד, להיות "מחוץ לכל ההגדרות" פירושו להיות במצב שבו האדם מכיל בו זמנית גם את המצב וגם את ההפך שלו. כלומר, האדם צריך לחוות מציאות שבה הוא גם מכיל את הכל וגם לא מכיל את הכל, גם רוצה את הכל וגם לא רוצה את הכל, בעת ובעונה אחת. זהו מצב פרדוקסלי שהמחשבה והשפה האנושית לא יכולות להכיל, כי במחשבה לא נכנס דבר והיפוכו.

הוא מדגיש שהמטרה בסופו של דבר אינה לבחור באחת משתי הקצוות (להכיל או לא להכיל, לרצות או לא לרצות), אלא להיות במצב שלישי, בלתי מוגדר, שבו שתי האפשרויות נכונות לחלוטין באותה מידה. זהו מצב שבו האדם רוצה את המציאות באופן מוחלט וגם לא רוצה אותה באופן מוחלט, בו זמנית ובאותה מידה.

למה המחשבה אינה יכולה לתפוס דבר והיפוכו?

אליעד מסביר שמחשבה אנושית בנויה על הגדרות ונפרדות, ולכן היא אינה מסוגלת לתפוס דבר והיפוכו יחד. מחשבה צריכה להגדיר דבר אחד כקיים והשני כלא קיים או כנכון ולא נכון, ולכן היא לא מסוגלת להכיל בו זמנית שני הפכים באופן מוחלט. מסיבה זו גם השפה לא מסוגלת לבטא בצורה מדויקת את המצב השלישי, שהוא בלתי מוגדר לחלוטין.

הוא מציע שלמרות המגבלה של השפה והמחשבה, הדרך היחידה לתאר את החוויה הזאת היא לומר לאדם שעליו להיות במצב שבו הוא "גם רוצה וגם לא רוצה", "גם מכיל וגם לא מכיל" בו זמנית. זוהי חוויה שיכולה להיות מובנת רק כאשר חווים אותה, ולא כאשר מנסים להגדיר או לתאר אותה במילים.

דוגמה להתמודדות עם משהו רע - האם להכיל או לרצות?

אליעד מציג דוגמה של אירוע שלילי או רע שקורה לאדם, ומסביר שאין הבדל אמיתי בין להכיל את האירוע הזה לבין לרצות אותו. אם האדם באמת היה רוצה את האירוע השלילי במאה אחוז, הוא לא היה סובל כלל. מנגד, גם להכיל את האירוע לא בהכרח פותר את הסבל, כי עדיין קיימת הפרדה בין "להכיל" לבין "לרצות". לכן, אליעד מסכם שאי אפשר לומר שאחת מהאפשרויות עדיפה או נכונה יותר מהשנייה, אלא שהאדם צריך להגיע למצב שבו הוא גם רוצה וגם לא רוצה את האירוע במאה אחוז בו זמנית.

לסיכום, המסר המרכזי של אליעד הוא שהמטרה אינה לבחור צד בין שני הפכים אלא להגיע למצב פנימי שבו ההפכים עצמם מתמזגים לחוויה אחת בלתי מוגדרת, שבה כל הגדרה וכל הפך קיימים בו זמנית ובאופן מוחלט.