תפילה היא שיגעון, אלוהים משוגע מתפלל לעצמו, תפילה היא מחלת נפש, חיסרון הוא שיגעון...אליעד מחדד את הרעיון בדוגמה הבאה: נניח שאלוהים עצמו, שהוא מקור הכל, היה מתפלל. אם אלוהים מתפלל, פירוש הדבר שהוא שכח שהוא בעצמו המקור להכל, ולכן יש כאן מצב לא הגיוני. הרי אם אלוהים הוא הכל, אין שום היגיון בכך שהוא יבקש משהו - ממי בדיוק יבקש? אם הכל הוא אלוהים, והכל מגיע מאלוהים, אין בכלל מי שישלים את החיסרון שלו. לכן התפילה עצמה, בבסיסה, היא ביטוי למחלת נפש, כי האדם ששכח שהוא עצמו אלוהים מנסה לבקש מעצמו את מה שחסר לו. מה המשמעות של חווית החיסרון והקשר...