אליעד: אדם אומר אני לא יודע באיזה דרך ללכת. השאלה הזאת נכונה במידה ואתה יודע לאן אתה רוצה להגיע. תחליט לאן אתה רוצה להגיע, ואז נוכל לתת לך תשובה.

למשל, אני רוצה להגיע למקום שהוא, באיזה דרך עלי ללכת? זה הגיוני.

אני רוצה לברר מה האמת, באיזה דרך עלי לברר מה האמת? או אני רוצה להיות מאושר, באיזה דרך עלי ללכת, זה הגיוני.

אבל, באיזה דרך ללכת, השאלה, מה אתה רוצה? לא יודע. אז מה אכפת לך באיזה דרך ללכת?

למשל, אתה רוצה לברר את האמת, ואולי אחרי שתמצא את האמת, לא תרצה אותה יותר אלא תרצה משהו אחר, אבל לפחות כשאתה שואל באיזה דרך ללכת, אתה שואל את זה ביחס למשהו.

עוד דוגמה, אתה שואל מה עדיף להיות דתי או חילוני? השאלה למה, לאיזו מטרה, מטרת העולם הזה או מטרת העולם הבא? אבל אם עוד לא החלטת לאיזו מטרה, אז לא משנה באיזה דרך תלך.

לשאול באיזה דרך ללכת, או האם הדרך הזאת טובה או רעה, זה ביחס למשהו. אם כל הדרכים טובות באותה מידה אין שאלה, אם כל הדרכים רעות באותה מידה גם אין שאלה, זה כמו לשאול, מה טוב עבורי? או איזה דרך תעשה לי הכי טוב? אבל מה יעשה לי הכי טוב, השאלה מה זה טוב עבורך.

אם תגיד מה טוב עבורך, אז נוכל לבדוק האם הדרך הזאת טובה או רעה עבורך. אבל אם אינך יודע מה טוב עבורך, איך נדע אם הדרך יכולה לעזור לך?

שאלה: הבעיה שאני לא יודע מה טוב עבורי.

אליעד: אז תשאל, אני רוצה לברר מה טוב עבורי. או אני רוצה לברר מה זה טוב, או אני רוצה לברר לאן אני רוצה להגיע.

אז יש לך שתי אפשרויות, או שתגיד לא אכפת לי, אני הולך לטייל, אז לא אכפת לי לאן אני הולך. ואפשרות נוספת שאתה אומר, סטופ! אני רוצה להבין לאן אני רוצה להגיע, לברר מה המטרה.

הכי טוב לשאול, מה אתה רוצה, מה אתה מחפש? או יותר מדוייק, מה הדבר שאם אני אמצא אותו, אני אפסיק את החיפוש? אם אתה לא מפסיק לחפש, אז מה זה עוזר לך שהגעת?

החיפוש הוא סובייקטיבי, ולמצוא זה סובייקטיבי ולהפסיק לחפש זה סוביקטיבי, הכל זה סובייקטיבי.

שאלה: אז גם מה היא הדרך הנכונה זה סוביקטיבי.

אליעד: נכון. אתה יוצא לדרך לחפש, את מה? את מה שאתה רוצה בצורה סוביקטיבית. ולכן תשאל מה אתה רוצה בצורה סובייקטיבית.

בהתחלה זה הכל סובייקטיבי, כל מה שאתה אומר זה סוביקטיבי. אין לך אפשרות אחרת.

למשל אתה רוצה ללמוד בישיבה ואחר כך להגיע לגן עדן, כדי שתוכל ללמוד תורה עם הצדיקים. והאם תהנה בגן עדן, כמובן. אז מה זה נתן, כדי ליהנות בגן עדן אתה צריך לרצות את זה, ואם יש לך עדיין רצון, אז מה השגת? אתה צריך לרצות שלא יעבירו אותך לגיהנום. ואז יהיה לך פחד אפילו בגן עדן. ואפילו אם אתה עולה מדרגה לדרגה בגן עדן, אז זה אומר שיש לך תשוקה לעלות מדרגה לדרגה בגן עדן. כי אם אין לי תשוקה לעלות מדרגה לדרגה אז איך העלו אותך לדרגה גבוהה יותר?

אז זה עדיין כמו פה, יש לי רצון, ואני רוצה שיהיה לי טוב ולא רע, אז מה עשינו בזה? זה לא נותן כלום, כי אני עדיין נשאר עם רצון.

אז אומרים לך שתתקרב יותר ויותר לאלוהים, אך האם יש לזה סוף? לא, זה עד אין סוף. אז אם זה אין סופי ואני אף פעם לא אגיע, אז מה זה משנה אם אני תקוע פה או שם?

גם לרצות כל הזמן להתקרב לאלוהים יש בזה חיסרון, אתה גם יכול להגיד שאתה רוצה להתרחק קצת, כמו אני רוצה ליהנות מדברים רגילים. בכל דבר יש יתרון וחיסרון.

יש יתרון גם בלהתקרב לאלוהים וגם בלהתרחק, אם לא היה חיסרון, אלוהים לא היה מרחיק אותנו.

תבין, אם יש רצון, יש חיסרון, וזה לא משנה היכן אתה נמצא. גם לאלוהים יש רצון, אז מה זה משנה אם אני אלוהים או אדם? לאלוהים יש רצון?

שאלה: לא יודע.

אליעד: אז מי כל הזמן משנה את המציאות, הוא? אם זה לא הוא, אז איזה מין אלוהים הוא? אז זה לפי הרצון שלו, הוא רוצה לשנות. אם הוא רוצה לשנות, אז יש לו חיסרון. אז מה יוצא לי שאני אלוהים?

בא נתחיל מחדש, מה אתה מחפש באופן יחסי?

שאלה: אני מחפש את האמת של המציאות.

אליעד: כשאתה מגדיר זאת, תזכור שזאת מטרה סובייקטיבית. תזכור שאתה נלחם עבור אמת סובייקטיבית שלך. כי אולי אם תשיג את זה, בכלל לא תרצה את זה, ואולי זה בכלל לא קיים, ואולי זה בכלל רע.

אם תבין את מה שאמרתי עכשיו, תהיה מאושר, למה? כי כדי להרגיש רע, אתה צריך שהמציאות תתנגד לרצון. אז אם תזכור את מה שאמרתי, אתה אף פעם לא תרגיש רע.

אם תזכור שכול רצון הוא רק סוביקטיבי, או כל רצון הוא רק אפשרי ולא מחויב, אז אתה אף פעם לא תהיה בהתנגדות רצון מחויבת אלא רק אפשרית.

אם כל רצון שעולה בך, כמו אני רוצה להיות בריא, תבין שהוא לא מחויב אלא רק אפשרי. אם תבין ששום רצון לא מחויב מבחינתך, וכל רצון הוא רק אפשרי מבחינתך, אז אם המציאות היא נגד רצונך, אז אתה לא חווה את זה כרע מחויב, אלא כרע אפשרי. ההבנה הזאת משנה לך את כל חווית המציאות.

למשל, מרביצים לך. תשאל, אולי לא מרביצים לי? אולי זה שמרביצים לי זה רק אפשרי ולא מחויב? וכן תטיל ספק ברצון, אולי אני כן רוצה שירביצו לי? ואולי זה לא משנה בכלל? ואז המציאות הופכת להיות סוביקטיבית וגם הרצון הופך להיות סוביקטיבי, ואז גם הסבל הופך להיות סוביקטיבי. אתה לא חווה את הסבל כמחויב אלא כאפשרי בלבד.

כול אינפורמציה שעוברת לך במוח, כמו אני רואה קיר, אולי אני לא רואה קיר? או אני לא רוצה שיהיה קיר, אולי אני לא רוצה שיהיה קיר? אם אני מטיל ספק במה שאני יודע על המציאות ומטיל ספק במה שאני רוצה, אז ממילא הקונפליקט נהיה יותר חלש.

יש שני נקודות אחיזה, האחת איך שאני רואה את המציאות והשנייה מה שאני רוצה. האחת מה קורה והשנייה מה שאני רוצה שיקרה.

שאלה: האם מה שקורה זה אוביקטיבי?

אליעד: אין אוביקטיבי, זה תמיד סוביקטיבי, מה שקורה זה מה שאתה חושב שקורה. האם זה שאני מדבר איתך זה אוביקטיבי? בראש שלך זה אוביקטיבי, אבל מי אמר שזה אוביקטיבי, זה אתה חושב שזה ככה.

גם מה שקורה זה רק סוביקטיבי, כי אתה חושב שזה קורה. ואולי זה לא קורה ואולי כן קורה.

למשל, אני חושב שכרגע יש קיר, ואני לא רוצה את הקיר. אם אני מוריד את המילה אני חושב, אז נהפך ליש קיר ואני לא רוצה קיר. ואז אם זה עובדה שיש קיר ואני לא רוצה קיר - אז רע.

אבל אם אתה מוסיף, אני חושב ש.. אז בעצם המציאות הפכה לסוביקטיבית, הרצון הפך לסוביקטיבי, ואז זה שרע, זה רק אני חושב שרע. ואז זה לא בהכרח רע, אתה חווה זאת אחרת.

ואם אתה רוצה ליהנות ממשהו בחיים, אתה צריך לעשות בדיוק הפוך. להגיד שזה בטוח שזה קורה, ובטוח שאני רוצה את זה. כי אם לא תגיד שאתה בטוח רוצה את זה, אז אתה לא תשמח כשזה קורה.

שאלה: איך אני מגיע למצב שאני בכלל לא מרגיש רע?

אליעד: אם אתה מביא את התודעה שלך למצב שהיא לא מזדהה עם שום דבר שמוטל בספק, אלא רק עם דבר שקיומו מחויב, וממילא לא תוכל לדעת שום דבר סוביקטיבי, ואז לא תהיה שום בעיה.

אם התודעה לא מכילה בתוכה שום דבר שמוטל בספק, אז התודעה לא יודעת שום דבר וזהו. אם אתה מגיע לכלום, לא רע לך בכלל, זוהי אחדות שיקרית.

יש תודעה שיודעת באופן סוביקטיבי שיש בעיה, ויש לה ספק, האם זו בעיה או אולי אין בעיה? מהצד שאולי יש בעיה אז רע לה. אבל זה רק בגלל שהתודעה חושבת על דברים שהיא לא בטוחה בהם במאה אחוז. אבל אם התודעה תצליח להביא עצמה למצב שאם היא לא בטוחה במשהו מאה אחוז, היא לא חושבת על זה בכלל, אם היא רק תלך לאוביקטיבי, והיא לא תקבל שום דבר סוביקטיבי, אז היא לא יודעת כלום, ואם היא לא יודעת כלום, אז אין שום בעיה.

אני בזמנו שהיה לי רע, ולא רציתי שיהיה לי אפילו טיפה רע, אז אמרתי לעצמי שאם אני לא בטוח במאה אחוז, אני לא רוצה את זה. רק מה שאני בטוח במאה אחוז, ואז לא ידעתי כלום. ולא היתה שום שאלה.

אם אתה מתחבר לכלום הזה, יש כאן שיטה, אתה צריך להטיל ספק במה שאתה יודע או במה שאתה רוצה, ואם אתה רוצה להרגיש טוב, אז אל תטיל ספק במה שקורה ואל תטיל ספק במה שאתה רוצה, ואז תהיה התאמה.

שאלה: אז יש כאן חלקיות. אם אני הולך לכלום, אז אין שם הנאה, ואם אני בחיים אז אני סובל.

אליעד: אם אתה בכלום, לא חסר לך שום דבר. כשאתה מדבר מהפרספקטיבה של היש, אז אתה אומר גם שם יש חיסרון וגם פה יש חיסרון, אבל כאשר אתה נמצא שם, אז גם פה אין חיסרון וגם שם אין חיסרון.

יש שני נקודות מבט, אחת אומרת להתחבר לסוביקטיבי ואז יש קצת רע, והשנייה להתחבר לאוביקטיבי ואז אין בכלל רע. אתה אומר שבכל אחד יש חיסרון.

אבל המחשבה הזאת עצמה נאמרת מתוך מקום סוביקטיבי, ומתוך המקום הסוביקטיבי תמיד יהיה חיסרון, ומתוך המקום אוביקטיבי אף פעם אין חיסרון.

אלו השאלות שבאות מהחלל הפנוי. אך אין תשובות לשאלות האלו, תמיד יהיה חיסרון, הפיתרון הוא שאם תלך למקום של "הלא קיים" שם אין חיסרון. מה הבנת?

שאלה: באחדות יש חיסרון שאין קיום ובקיום יש חיסרון שיש רע. ולכן תמיד יש חיסרון והתשובה היא שזה נאמר מנקודת מבט של נפרדות. אך אם אתה נמצא באחדות אז אין חיסרון כלל.

אליעד: כרגע אתה חושב על שתי אופציות. אופציה אחת שיש טוב ורע, ואופציה שניה שאין טוב ורע. אתה אומר באופציה שיש טוב ורע יש חיסרון כי יש גם רע. ובאופציה שאין טוב ורע יש חיסרון כי אין טוב. והמסקנה מכך שתמיד יהיה לי חיסרון. התשובה, המחשבה שאומרת שיש חיסרון היא בתפיסה שיש טוב ורע. אבל אם היית בתפיסה שאין טוב ורע, אז אם יש טוב ורע זה לא משנה, וגם אם אין טוב ורע זה לא משנה.

אני שם לך בראש תוכנה שאומרת טוב ורע, ואז אני שואל אותך, אתה רוצה שאני אוציא לך את התוכנה של הטוב והרע? אז אתה חושב, אם אני עם תוכנה של טוב ורע, יש בזה חיסרון, כי יש רע. ואם תוציא לי את התוכנה של הטוב והרע, אז לא יהיה טוב. אז אתה חושב שאתה בבעיה. אבל אני אומר לך תקשיב, אם אני אוציא לך את התוכנה של הטוב והרע, אז מהפרספקטיבה של אין טוב ורע, אז זה לא משנה אם יש לך טוב ורע, אין בהם חיסרון.

אם לא תבדיל בין טוב לרע, אז לא תשפוט אם זה טוב שיש טוב ורע או להפך, כי כבר אין שיפוטיות.

כדי להרגיש חסר, אתה צריך לדעת שיש חיסרון ויתרון, ואם אתה לא יודע שיש יתרון וחיסרון, איך תהיה חסר?

שאלה: מה ההבדל בחוויה בין לקחת סמים.

אליעד: כשאדם לוקח סמים, אבל הוא יודע משהו, אז הוא בחיסרון. ואם הוא לא יודע שום דבר, אז אני מבין שהוא בשום חיסרון. אם מישהו לוקח סמים, ואני אשאל אותו, איך קוראים לך? והוא יודע, אז אני אדע שהוא בחיסרון. ואם מישהו באחדות ושואלים אותו איך קוראים לו והוא לא יודע, אז הוא לא בחיסרון.

כך תבדוק את עצמך, אם אתה לא יודע כלום, אז אין לך שום חיסרון.

פעם ידעתי שאם אני אקח סמים, זה לא ממש ישחרר אותי, כי עדיין אני אדע שאני קיים, שאני רוצה.

אבל כאשר אני לא יודע שום דבר, אני לא חוה חיסרון, וזה לא משנה מה תגיד. אפילו לא ידעתי שאני קיים, אז איך אחווה חיסרון?

ואפילו אם תגיד שזה גרוע, אבל אני יודע מעצמי שאין שום חיסרון. כשאתה מתחבר למוחלט, אז אתה במאה אחוז מגיע לחוויה של אין חיסרון. ולא משנה מה יגידו, המוח שלך לא חושב על זה בכלל.

לדוגמה, תדמיין שאתה לוקח סמים, איך אתה מרגיש, כאילו אתה בגן עדן?

שאלה: כן

אליעד: האם אתה חושב שאם תיקח סמים, לא יהיה לך שום חיסרון? עצם זה שאתה יושב בחדר ואומר, איזה כיף לי אני בגן עדן, זה אומר שאתה סובל. למה? כי אתה חושב שלהיות בגן עדן זה יותר טוב מאשר מצב אחר.

אם אתה אומר, "טוב לי" זה אומר שרע לך. אם אתה אומר שכיף לך, זה אומר שבתוכך יש תחושות רעות, אם לא היו תחושות רעות, אז איך כיף לך?

בסוף אפשר לחלק את כל המצבים לשתיים. או שעדיין אני יודע משהו, או שאני לא יודע שום דבר. אם אני יודע משהו, זה אומר שאני עדיין בחוויה של חיסרון. כדי לדעת אתה צריך לחוות חיסרון. כדי לדעת שיש פה שולחן, אתה צריך לדעת משהו שלא נמצא פה. בסוף, אם אני יודע משהו, אז אני בחיסרון.

יש רק אופציה אחת לא לדעת שום דבר, כאשר אתה מושך את עצמך למוחלט במאה אחוז, אתה לא יכול לדעת שום דבר.

שאלה: אם יש טוב ורע, האם אפשר לחוות רק טוב כל הזמן?

אליעד: לא, הטוב לא קיים מצד עצמו. אם הוא היה קיים רק בפני עצמו, הייתי אומר לך, לך תהיה אצלו אז תמיד יהיה לך טוב. אבל הטוב קיים באופן יחסי לרע. כדי שיהיה לך טוב צריך שיהיה לך רע.

אם שבוע רצוף יהיה לך רק טוב, אז תשכח מה זה רע, ואז לא יהיה לך טוב.

אם בטוב וברע, הטוב היה קיים בזכות עצמו והרע היה קיים בזכות עצמו, אז הייתי אומר לך, לך לטוב ותשאר שם. אבל הטוב לא יכול להיות קיים אם אין רע. כדי שתרגיש טוב, אתה קודם צריך להרגיש רע.

למשל קבלת כסף, כדי שתוכל להרגיש טוב שקבלת כסף, אתה צריך שתהיה לך תחושה בלב שאומרת לך שרע לך כי אין לך כסף. אם לא תהיה לך תחושה שאומרת שרע לך כי אין לך, אז לא תוכל להרגיש טוב מזה שיש לך.

שאלה: אבל טוב לו שהוא מקבל כסף.

אליעד: נכון, רק בגלל שרע לו מזה שאין לו כסף. ואפילו הוא ממשיך לומר, איזה כיף לי, איזה כיף לי, זה בגלל שהוא זוכר שהיה לו רע כשלא היה לו כסף. אבל אם יהיה לו הרבה זמן כסף, אז הוא ישכח שהוא לא רוצה שלא יהיה לו, ואז הוא כבר לא ישמח מזה שיש לו. אם היה לו חסר הרבה כסף אז הוא ישמח מאוד, ואם היה לו חסר קצת, אז השמחה תהיה קצת.

שאלה: אז אפשר לפרש את הכל כטוב?

אליעד: למשל אתה מפרש שלהיות חולה זה טוב, כי זה נותן לך קצבת מחלה. ואם תחזור על זה בסוף תשכח את הפירוש שאומר שזה רע להיות חולה, ואם תשכח את הפירוש שאומר שזה רע להיות חולה, כבר לא תהנה מהפירוש שאומר שזה טוב להיות חולה.

הפירוש שאומר זה טוב, מקבל את הפירוש שלו מזה שאומר שזה רע. ולכן אם תפרש כל הזמן את המציאות לחיובית, בסוף תאבד את המשמעות. כי אתה לא יודע מה זה שלילי.

אם כל הזמן תפרש לחיובי, אז בסוף כבר לא תרגיש טוב. הטוב לא תלוי במה שאתה מפרש, הוא תלוי בכמה אתה חווה את הפירוש. כדי לחוות את הפירוש החיובי, אתה צריך גם להתחבר לפירוש השלילי. אם אתה לא זוכר את הפירוש השלילי, אז לפירוש החיובי אין משמעות. אז אתה לא מרגיש, לא טוב ולא רע.

שאלה: מה קורה אם הוא מקבל מכה?

אליעד: לא אכפת לו, אבל הוא גם לא שמח מזה. כמו שנתנו מכה לקיר.

שאלה: האם הוא יכול לתפקד בחיים?

אליעד: כדי לתפקד אתה צריך להיות קיים, המצב הזה הוא ביחס למשהו מסויים, זה לא שביחס להכל הוא לא מבדיל בין טוב לרע. בתחומים מסויימים הוא מבדיל ובתחומים אחרים לא מבדיל. מהצד שהוא מבדיל הוא יעשה שינוי, ומהצד שהוא לא מבדיל, הוא לא יעשה שינוי.

מה שאמרתי עכשיו זה נכון רק מהפרספקטיבה שלנו, שאומרת שאם הוא לא מבדיל בין טוב לרע מדוע שישנה את המציאות?

אבל מהפרספקטיבה שאתה לא מבדיל בין טוב לרע, אתה יכול להחליט לשנות את המציאות, גם בלי להבדיל בין טוב לרע. ולמה? כי הוא בכלל לא מבדיל. ותשאל לפי מה הוא פועל? הוא בכלל לא שואל לפי מה הוא פועל.

השאלה הזאת היא כמו לשאול, לפי מה אלוהים מחליט. אם הכל אחד, איך נהיה טוב ורע? אם הכל אחד, איך יש שניות, איך מאחד נהיה שניים?

אך אם אתה מתחבר לשכל של אלוהים, אין שאלה למה. כי אם אין הבדל בין טוב לרע, אז אתה גם לא שואל למה יש הבדל, אם אין הבדל. כי אין הבדל בין הבדל ללא הבדל.

בסוף אתה רואה שאין הבדל באם אתה מבדיל או לא מבדיל. אז אתה יכול להבדיל ויכול לא להבדיל, אבל אין שאלה, כי אין הבדל בין להבדיל ללא להבדיל.

מהצד שלך, אתה שואל, אם אין הבדל, אז למה הוא עושה? אבל אצלי אין הבדל בין להבדיל ללא להבדיל, אני יכול להבדיל ובכל זאת להיות הלא מבדיל. אין הבדל בין אחד לשתיים. זה תמיד אחד ותמיד שתיים.

שאלה: אז אני תמיד חייב להרגיש רע, אי אפשר שיהיה רק טוב.

אליעד: נכון, ולכן אתה צריך לחפש את האמת עד הסוף, ואז תגיע לפרספקטיבה שבה לא משנה אם אתה מרוצה או לא מרוצה. ואם אתה לא רוצה לחפש את המציאות, יש בזה גם טוב, כי אתה תמיד תמשיך להיות קיים ולשנות את המציאות. כי אם יום אחד תפסיק לרצות, אז לא תרגיש שאתה קיים.

אני הייתי במצב הזה, חוויתי שאני תמיד מרגיש חיסרון. לא משנה מה אני יעשה, תמיד אני ארגיש שחסר לי, וזה לא היה מקובל עלי, לשם מה אני מתאמץ? ואז חיפשתי את האמת והבנתי שאין הבדל בין חסר ללא חסר.

ואם אתה לא רוצה את הטוב והרע, אז תחפש את האמת המוחלטת, שזה אומר, ששום דבר שאתה לא בטוח בו באופן מוחלט, אתה באופן מוחלט לא חושב אותו.

אתה באופן מוחלט, לא מזדהה עם שוב דבר שאתה לא בטוח בו באופן מוחלט. זה יגרום לכך, שבאופן מוחלט תזדהה עם שום דבר. ואז לא יהיה שום חיסרון.

שאלה: מה זה לא להזדהות?

אליעד: לא לקבל אותו כאמת.

שאלה: אבל זה עצמו גורם לסבל.

אליעד: אם מבינים זאת פעם אחת עד הסוף, אז אחר כך אתה מגיע להבנה שזה כבר לא משנה אם יש חיסרון או אין חיסרון.

שאלה: האם האני נצחי?

אליעד: כל דבר שקיים הוא לא נצחי. אך מצד מסויים הוא נצחי מצד אחר לא נצחי וכו'.

זה שאני תמיד קיים לנצח זה ברור, אך זה שתמיד אני אדע את האמת זה לא ברור. ככול שהאדם נכנס יותר פנימה, זה הופך לפחות משתנה ואז זה יותר נצחי. שוב פעם, ההבנה היא לא בהכרח ניצחית. אבל הקיום הוא נצחי.

האם זה שההבנה לא נצחית האם זה טוב או רע? זה גם טוב וגם רע, ואם אתה מבין את זה, אתה מבין שזה לא משנה אם זה טוב או רע.

מהיבט מסויים זה מאוד רע שאני יכול לשכוח את מה שאני יודע, מהיבט אחר זה מאוד טוב, כי אני יכול לדמיין את עצמי לא יודע, ואז אני יכול ליהנות מזה שאני יודע, ומהיבט אחר זה לא משנה בכלל. כי אין הבדל בין טוב לרע.

מהיבט מסויים אם אני אשכח את מה שאני יודע, אני אסבול, מהיבט אחר זה טוב שאני יכול לשכוח את מה שאני יודע, כי ככה אני יכול לדמיין את מה שאני לא יודע, ואז אני יכול ליהנות ממה שאני יודע. ומהיבט אחר זה בכלל לא משנה.