... כך, האדם יעדיף לחשוב שלא באמת אוהבים אותו, כי זה חוסך לו התמודדות רגשית קשה. הסיבה השכלית, שהיא הסיבה שאליעד מדגיש במיוחד, היא שאדם שלא
אוהב את עצמו, או שחושב שהוא לא ראוי לאהבה, לא מסוגל להאמין באמת שמישהו אחר אוהב אותו. אם אני משוכנע שאני לא שווה או שאני פגום, לא הגיוני בעיניי שמישהו באמת יאהב אותי כמו שאני. כך ... כי אתה בעצמך לא רואה את זה. לכן, כדי להאמין שמישהו באמת אוהב אותך, אתה קודם כל חייב ללמוד לאהוב את עצמך. אליעד מבהיר נקודה נוספת: אם אדם לא
אוהב את עצמו , הוא יתקשה לקבל אהבה, אבל אם הוא
אוהב את עצמו יותר מדי (בצורה לא מאוזנת), הוא עלול לפרש כל דבר שלילי שאחרים עושים לו כאילו זו אהבה. כלומר, לפעמים אדם שמאוהב בעצמו בצורה מוגזמת, יכול להתכחש למציאות ולחשוב שאוהבים ... מישהו אחר יקבל אותו ויאהב אותו למרות הכל. מבחינתו, אין היגיון בכך, ולכן אם מראים לו אהבה - הוא פירוש זאת כהטעיה או מזימה. מה קורה לאדם שלא
אוהב את עצמו? כשאדם לא
אוהב את עצמו, הוא מתקשה להאמין שלמישהו אחר יש יכולת אמיתית לאהוב אותו. בפנים הוא חש אני לא ראוי לאהבה, ולכן ברגע שמישהו מציג בפניו אהבה, הוא בטוח שיש כאן טעות או שקר. הוא יכול לפרש את המחוות החיוביות כניסיון לפגוע בו, לרמות אותו או לנצל אותו. לעתים הוא גם יאמר לעצמו: אם הייתי במקום האדם השני, לא הייתי
אוהב את עצמי. אז כנראה שהוא לא באמת אוהב אותי. איך זה קשור לתפיסת החסרונות שלנו? אדם שמכיר טוב מדי את חסרונותיו וחושב שהוא לא מגיע לרמה מסוימת, יתקשה לקבל שמישהו אחר כן רואה בו ...