המציאות והרצון, הרצון המציאותי והרצון ההצהרתי - המציאות תואמת בדיוק לרצון שלנו. לדוגמה - אם אדם שמן הרי זה מה שהוא רוצה בדיוק. אחרת לא היה שמן. אם באמת היה רוצה לא להיות שמן בכל 100%, כלומר יהרג אם לא ישיג את הפחות השמנה, שום כוח בעולם לא היה מונע ממנו לרזות. מזה נובע שהוא לא רוצה להיות רזה ב 100% וגם לא קרוב לזה. אך בכ"ז יש שמנים שרוצים להיות פחות שמנים. מה קורה? יש שני מערכות של רצונות? האחת (דה פקטו) רצון להיות שמן ברמה כזו או אחרת (לדוגמא כן 60% לא 40%) והשניה הצהרתית ומוחלטת של לא להיות שמן (100%) איך מתיישבות שתי המערכות?

אורי זה כל העניין, פתאום יש הבנה, אני לא יודעת מאיפה היא באה, שזה גם רוצה וגם לא רוצה וגם אין הבדל ביניהם.

אנו תמיד מדברים על "דבר וניגודו" אולי גם נסכים "לגודל כמותי" של כמה "הדבר" וכמה "ניגודו" (לדוגמה: טוב לי 40% רע לי 60%). המוח שלנו מסתדר עם הצמד, הלוגיקה שלנו מסתדרת עם צמדים (יש / אין, כן / לא, אמת / שקר) צמד זה שיווי משקל. כל המערכות נמצאות בסוף בשיווי משקל כלשהו. אך בטבע רואים לוגיקה לא של צמדים אלא של שלשות - "דבר, ניגודו, ניטרליותו" (אלקטרון, פרוטון, ניטרון), (אמת, שקר, לא משנה), (חשוב לי, לא חשוב לי, לא משנה לי) גם מערכות הלוגיקה המשולשת נמצאת בשיווי משקל אך בעל פוטנציאל להשתנות. לפעמים הגורם השלישי, הניטרלי משתנה לטובת אחד משני הגורמים האחרים ומוציא את המערכת משיווי המשקל עד אשר היא תתייצב במצב חדש ואז הוא יחזור לניטרליותו. למעשה זו הדרך היחידה של מערכות להשתנות. (רוצה לעשן, לא רוצה לעשן, לא משנה) ==> (רוצה לעשן, לא רוצה לעשן, מפסיק להיות ניטרלי - זעזוע מאחר והרופא מודיע: מצטער אך בבדיקה..). מה דעתכם על לוגיקה משולשת?

אתמול אחרי ההרצאה, אני מקווה שאולי סוף סוף הבנתי, שההרגשה הרעה שלי נובעת מכך שאני לא רוצה שהמציאות תהיה נגד הרצון שלי.

ולכן נראה לי שהפתרון הוא שאבין שאני תמיד רוצה ולא רוצה את המציאות בו זמנית.

היי אביבה, המציאות אף פעם אינה נגד הרצון שלך, המציאות היא כפי שהיא, ואת זו שמתנגדת אליה..

נכון אתי, אבל אם אבין שאני תמיד רוצה אותה ותמיד לא רוצה אותה, האם בהבנה זו יש אפשרות שאתנגד לה?

אין ספק שיש דינמיקה מאד טובה להרצאות. אם נמשיל קריאת ספר לחוויה דו מימדית, הרי הרצאה היא חוויה תלת מימדית. (לא לקרא בכלל זה חד מימדי, להטמיע בבית בלילה שלאחרי ההרצאה ולקבל תובנות בבוקר זו חוויה 4 מימדית). כלומר יש טרנספורמציה חיובית שההרצאות מסוגלות להוביל את האדם אל הבנת עצמו, האלוהים, האמת.

נראה לי, אביבה, שהבנה לא תספיק - ידיעה כן..

ובכל מקרה בקרוב מאוד תהיה לך תשובה, המציאות תאתגר אותך ואז תוכלי לראות אם ההבנה מסייעת לך לקבל אותה..

ראיתי ונהניתי. יש לי שאלה, אם בן אדם סובל רק עד כמה שהוא יכול לסבול (עד כמה שהוא רוצה את זה) אז למה אנשים מתאבדים? הם סובלים יותר ממה שהם רוצים? האם להתאבד זה סוג של להיעלם?

לפי הבנתי, אדם שמחליט להתאבד, ואכן עשה את המעשה, חשב לפני כן שחייב שיהיה טוב יותר, טוב יותר באופן כללי ובאופן כלשהו בכלל, וכיוון שלא מצא את הטוב בחייו, ולא השכיל להבין את מהות הטוב והרע, ההחלטה באה בעקבות הרעיון שהמוות צפון בו משהו טוב יותר ממה שקיים עכשיו בחייו, ורק מהחשיבה המוטעית שלאחר המוות יהיה טוה יותר, כלומר לאחר ההתאבדות, אז אדם יכול להתאבד.

כיוון שאם היה משוכנע שיש סבל, וחייב שיהיה ברפספקטיבה מסויימת גם סבל / אושר טוב / רע

כלומר אם היה משוכנע שרע ושתמיד יהיה חסר את הטוב במובן כלשהו כל עוד הוא מודע לדבר כלשהו (ולא משנה למה הוא מודע), תמיד משהו יחסר לו ותהיה חוויה של סבל, לא בטוח שהיה מתאבד, כי היה מבין שברמת התודעה שמודעת לעצמה עם גוף או בלי גוף, חייב שיהיה גם את הסבל.

ואם הוא מודע בשלמות, אז גם אין שאלה...

ענבל, אני מבינה שהאדם שמתאבד חושב שיהיה לו טוב יותר כתוצאה מהפעולה שהוא נוקט אבל למה מלכתחילה הוא מגיע למצב שהסבל שלו כלכך גדול שהוא לא יכול להכיל אותו ובעצם בגלל זה מתאבד ואני שואלת בהנחה שכל אחד סובל כפי כמה שיכול לסבול.

לורינה... בואי נגיד שההפך מאדם שרוצה להתאבד זה אדם שחי את חייו עד הקצה.. מחפש ריגושים.. רוצה למצות חייו עד תום... מחפש לנצל כל רגע ורגע בפעילות ולהתרגש מכל שנייה.. וכו'... למה הוא מגיע למצב כזה?.. שניהם סובלים... מה ההבדל?...

לורינה, להבנתי אם היה סובל עד הקצה האחרון, היה נרגע ולא מתאבד, אבל רק בגלל שלא סבל מאה אחוז, אלא בהנחה שסבל 99 אחוז נאמר, אם היה מאפשר לעצמו עוד את האחוז האחד הזה היה יוצא לחופשי, אבל כיוון שכלכך סבל, ונאחז בסבל כאילו לא יכול לשאת אותו, עדיין היה יכול להיות עם אחוז אחד של חשיבה שיכול להיות טוב יותר בצורה אחרת - כמו מוות, ועדיין עשה מה שעשה.

היה ולא היה יכול באמת לשאת יותר את הסבל, אז כבר לא היה סובל יותר, אין אפשרות לחוויה מסויימת יותר ממה שניתן להכיל...

אחרת לא היתה נחווית או לא היתה קיימת אצל אותו אדם, גם אם זה נדמה לסבל הכי גדול שיש..