לאחרונה יצא לי לדבר עם רבים שחוו חוויה אלוהית / מיסטית וכו'. ומשיחתם עימם ועם עצמי כמובן, שמתי לב, שחוויות אלו הן צרות גדולות, ולמה?

האדם, במשך חייו אוסף ומלקט לו חוויות של עונג כאלה ואחרות, והן הרע בהתגלמותו. האדם בכל רגע בחייו משווה את חוויתו כרגע לחוויות הטובות כביכול, ומאז שחווה אותם, הוא במרדף אחריהם בכל רגע, ובכך לא חווה את הדברים כפי שהם, אלא סובל במחסור אינסופי.

אדם רודף אחר משהו, ואינו שואל את עצמו באמת, למה? לאן אני רץ? מה יהיה כשאשיג את מבוקשי? והאם יש הבדל באמת בין רגע מסויים לרגע אחר? וכו' וכו'

הוא רק זוכר שהיו לו כמה רגעים טובים, ושהוא רוצה לחזור אליהם. ובכך גוזר על עצמו סבל.

אחד אמר לי, הייתי שם, והיה מדהים. והשאלה שקפצה לי, למה לא נשארת שם? ומה היה קורה אם היית מרגיש טוב לנצח?

וזהו התעתוע וזהו השקר, שהאדם ממציא לעצמו ומתכחש לכך.

והרגעים הטובים הם רגעים רעים, כי הם משעבדים את האדם להם. ובכך האדם עבד לרצונו המדומה, שהוא בעצם רוצה, ולא מפסיק לקטר.

לכן, מה שאני ממליץ לעצמי, ולאחרים, להבין מתוך בירור הרצון של עצמי, לברר ולהבין, שאכן רגע אחר אינו שונה באמת מרגע אחר. שכל הטוב שאני חווה הוא בו בזמן גם רע, מיכיוון שבו בזמן שהרצון מתמלא כך בו בזמן הוא חסר ויוצר בנו חסרון, ציפיה וכו'.

השאלה הנפוצה שנשאלת כמובן, איך מתפקדים, איך מתנהלים?

ואני עונה בשאלה, איך נברא העולם?

ועל האדם לברר את הסיבה הראשונה לרצון שלו, אם ויש כזאת.

ואם אין, אז מה המשמעות האמיתית של שאר הסיבות.

ואם יש, אז מה הסיבה שקדמה לה, עד אינסוף, מה שגם לא משאיר משמעות אמיתית לשאר הסיבות.

ובעצם השאלה נוצר לו חיבור ועוד חיבור לתשובה שלא בדיבור.

שלומי (ועכשיו יש פנים מאחורי המילים), לא הייתי מוותרת על החוויה בעד שום הון, וגם אם לדעתך, כמו לדעת אליעד, נגרם סבל (או עונש), כנראה שאני לא סובלת מספיק.. והאמת שהצצתי בפניה.. בפני שלי.. שווה הכל. יחד עם זאת, חשוב לי להסביר, שלחלוטין ברור לי ששום מאמץ ושום מירדף לא יעזור.. זה לא קרה במאמץ.. גם ההתגלות וגם סיומה, לא היו כלל בשליטתי.. לכן אני יודעת שאין טעם בשום מאמץ, ויותר מכך, אני יודעת שכל מאמץ רק ירחיק אותי מהדבר שאני מנסה להגיע אליו, לכן אני שמחה בחלקי, שזכיתי וקיבלתי את המתנה הזו, אני מלאת הכרת תודה.. לא אשקר, ולא אומר שאני לא רוצה עוד... אבל, אם זה יקרה זה יקרה ואם לא אז לא.. אני מקבלת באהבה. בלי שום קשר לאותה חוויה, ונכון יותר לאותן חוויות, כי היו שלושה וכל אחת היתה שונה, - אני יודעת שיש לי עוד עבודה לעשות, שקשורה דווקא להתנהלות שלי בחיים, ביום יום, במערכות יחסים, במערכת היחסים שלי עם עצמי וכו'.. והכל קשור, אבל ההתכווננות שלי, בעבודת המודעות היא - עצמי כאן ועכשיו בשיגרה היומית..

תודה שלומי על התזכורת (שלא נשכחה) ואני מבינה היטב מה כוונתך.. לכן אוסיף על הנאמר ואומר כך.. על אף שאינני נמצאת במרדף וכפי שאמרתי אני מקבלת באהבה, בין שיקרה שוב או לא יקרה.. תמיד כאשר תקרה על דרכי הזדמנות.. אחטוף אותה בשתי ידי.. בלי להסס ובלי לחשוב פעמיים.. כמו אימפולס.. ואליעד הוא הזדמנות.. לא??

ודבר נוסף, בעבודה על מודעות, לא חשוב באיזו דלת אתה נכנס.. היא מובילה לאותו מקום..

הדברים אם הם לא מופנים לכולם, כולל לעצמי, הם לא מספיק אמיתיים. אני מניח שאת "בחרת" שהתכוונתי אלייך באופן אישי, אך הדבר הוא כך אך לא רק. ואכן, אני חושב שהשכל שאליעד חושף בפנינו הוא אבן דרך, כלי, ובעצם כל דבר להכיר את עצמנו בצורה אמיתית, בצורה "תמה".

הרי ברור, שלומי, מדבריך שהדברים אינם מופנים אלי אישית, כי דיברת ברבים, ובוודאי שמעת מאנשים נוספים, על חוויות כאלה ואחרות, לכן לא "בחרתי", כלשונך, שהתכוונת אלי.. אלא שבהחלט, שיחתנו מאמש, יכולה היתה להוות השראה לפוסט שלך.. התגובה שלי, בכל אופן, מתייחסת לדעות שהבאת, ואשר לי באופן אישי, אינן נכונות.. יחד עם זאת, יכול להיות שאנשים אחרים יזדהו עם ההבנות שלך.. ולכן לטעמי, הפוסט שלך בהחלט רלוונטי..

תבואי יותר (-: שמחתי לפגוש אותך

תודה שלומי, גם אני שמחתי לפגוש אותך (אמיתי לגמרי) וכמובן שעוד אחזור, אך לא בתדירות כ"כ גבוהה, כפי שהייתי רוצה.

(-: אני מניחה שעוד אחזור, אניני בטוחה לגבי התדירות.

סביר להניח שזה תלוי ברצון שלי באותו רגע.

מה את אומרת על הגירסה ה"פתוחה" יותר? (-:

אחלה גירסה.. תודה.