לאחרונה יצא לי לדבר עם רבים שחוו חוויה אלוהית / מיסטית וכו'. ומשיחתם עימם ועם עצמי כמובן, שמתי לב, שחוויות אלו הן צרות גדולות, ולמה?

האדם, במשך חייו אוסף ומלקט לו חוויות של עונג כאלה ואחרות, והן הרע בהתגלמותו. האדם בכל רגע בחייו משווה את חוויתו כרגע לחוויות הטובות כביכול, ומאז שחווה אותם, הוא במרדף אחריהם בכל רגע, ובכך לא חווה את הדברים כפי שהם, אלא סובל במחסור אינסופי.

אדם רודף אחר משהו, ואינו שואל את עצמו באמת, למה? לאן אני רץ? מה יהיה כשאשיג את מבוקשי? והאם יש הבדל באמת בין רגע מסויים לרגע אחר? וכו' וכו'

הוא רק זוכר שהיו לו כמה רגעים טובים, ושהוא רוצה לחזור אליהם. ובכך גוזר על עצמו סבל.

אחד אמר לי, הייתי שם, והיה מדהים. והשאלה שקפצה לי, למה לא נשארת שם? ומה היה קורה אם היית מרגיש טוב לנצח?

וזהו התעתוע וזהו השקר, שהאדם ממציא לעצמו ומתכחש לכך.

והרגעים הטובים הם רגעים רעים, כי הם משעבדים את האדם להם. ובכך האדם עבד לרצונו המדומה, שהוא בעצם רוצה, ולא מפסיק לקטר.

לכן, מה שאני ממליץ לעצמי, ולאחרים, להבין מתוך בירור הרצון של עצמי, לברר ולהבין, שאכן רגע אחר אינו שונה באמת מרגע אחר. שכל הטוב שאני חווה הוא בו בזמן גם רע, מיכיוון שבו בזמן שהרצון מתמלא כך בו בזמן הוא חסר ויוצר בנו חסרון, ציפיה וכו'.

השאלה הנפוצה שנשאלת כמובן, איך מתפקדים, איך מתנהלים?

ואני עונה בשאלה, איך נברא העולם?

ועל האדם לברר את הסיבה הראשונה לרצון שלו, אם ויש כזאת.

ואם אין, אז מה המשמעות האמיתית של שאר הסיבות.

ואם יש, אז מה הסיבה שקדמה לה, עד אינסוף, מה שגם לא משאיר משמעות אמיתית לשאר הסיבות.

ובעצם השאלה נוצר לו חיבור ועוד חיבור לתשובה שלא בדיבור.