פשששש, חזק

הרצאה מאלפת

חקירה מדהימה להבנת הרצון

תהנו (:

בחיפושי אחרי האמת גיליתי משהו מעניין: בהתחלה הנחתי שיש הבדל בין קיים ללא קיים, אבל כשחיפשתי ממה זה נובע, גיליתי שלמעשה יש דברים שהם מחוץ למושג הקיום: "הכול" ו - "כלום". למה הכוונה? אם להגיד ש"הכול" קיים, או "הכול" לא קיים, זה לא ישנה לאף אחד מאיתנו, כי בשבילנו זה אותו דבר. כנ"ל לגבי ה - "כלום". ז"א, כשפירקתי את ההגדרה של הקיום, גיליתי דברים שההגדרה הזאת היא חסרת משמעות עבורם. אולי בתוך ה"הכול" יש משמעות לקיים או לא קיים, אבל ל"הכול" כחבילה אחת זה לא משנה.

מי שלא מבין, ה - "הכול" מכיל את כל מה שאני יודע: הגדרות, מחשבות, רגשות, אני, חומר, מרחב, זמן וכו', וה - "כלום" לא מכיל שום דבר ממה שאני יודע.

ניסיתי (ואני עדיין מנסה) לעשות את אותו הדבר ל - "הכול" ו - "כלום". אני מחפש משהו שהוא מחוץ למושגים האלו, ואז נזכרתי במה שאליעד אמר שזה למעשה שני צורות שונות של אותו דבר. נקרא לזה אלוהים.

אני אמחיש זאת בדוגמא הבאה: בתמונה של ברווז שנראה כארנב, האם זה ברווז או ארנב. מצד הנפרדות אין תשובה, ומצד האחדות אין שאלה. זאת אומרת, מצד הסובייקטיביות, זה אחד מהם אבל אי אפשר לדעת, ומצד האובייקטיביות זה רק ציור בלי כל משמעות.

לכן "הכול" ו - "כלום" זה הארנב והברווז של אלוהים (הציור). מה שאני שואל זה איך אני רואה את האלוהים הזה?

אליעד בהרצאה מסביר, שאי אפשר לחוות הנאה אם אין חיסרון. כמו שלמשל אדם שלא רעב, לא יהנה מאוכל. והשאלה שאני שואלת היא, מי נהנה מהאוכל? אם אין אני, הרי שהחושים עצמם נהנים מהאוכל, ואם יש הזדהות עם החושים, אזי יש תחושת הנאה. אז למעשה - פעם ראשונה יש כאן חיסרון שאני מרגישה רעב, ופעם שניה הזדהות עם החושים, שיתכן שיש הנאה, אך גם יש הזדהות של ה"אני" עם החושים, וכך גם תחושת ה"אני" מתגברת". ואם אני שואלת את עצמי, ועדיין יש "אני", מה אני בוחרת, אבחר להתעלות מעבר לחיסרון ולהנאה. כך גם אני מוותרת על החיסרון, וגם מוותרת על ההזדהות עם החושים שמגבירים את תחושת הנפרדות.

אביבה

אין ויתורים, יש הבאה, יש חושים,, יש רעב, ויש אכילה ויש שובע וכו' וכו'

רק ש... במהותם הם אחד, אין שאלה, כי יש ידיעה של השורש שהוא אותו השורש, ממנו אינסוף אפשרויות, צורות וביטויים, אחד מהם זה רעב, ועוד אחד מהביטויים זו אכילה, ועוד אחד זה שובע, ועוד ביטוי זה ויתור על משהו אחד למען השגה של צורה אחרת, וככה אינספור אפשרויות שונות.

וכל אפשרות לא שונה מהמהות, וכל אפשרות או צורה היא גם בעצמה המהות וגם האני וכו'.

נראה לי שיש כאן עניין של הזדהות. ככול שההזדהות חזקה יותר, כך ההנאה תהיה חזקה יותר אך גם החיסרון יהיה חזק יותר. השאלה היא, מה האדם בוחר.

נכון, ברגע שיש הבנת אחדות שאינה שונה מנפרדות בסופו של דבר

אז יש באמת בחירה, לא כי לא יודעים למה וכו'

אלא בוחרים להזדהות דווקא עם זה ולא עם זה ואפשר בעוצמה כזו או אחרת, ויחד עם זאת כמה שמזדהים, מכירים בשאר החסרונות, ויודעים בו בזמן אחדות חובקת כל...

)