הכתוב מתייחס לאדם שנמצא "בדרך", ב"היכלי התמורות", אך טועה להחשיב עצמו כמי שהגיע. "אֲבָל הַכְּלָל שֶׁאָסוּר לִטְעוֹת בְּעַצְמוֹ לִסְבּר שֶׁכְּבָר בָּא אֶל הַהַשָּׂגָה הָרָאוּי".

מהי אבן - הבוחן לכך שהאדם לא הגיע? כי הוא סבור כך, ככתוב: "כִּי אִם יִסְבּר כֵּן יִשָּׁאֵר שָׁם חַס וְשָׁלוֹם".

כי כל סברה אפשר להפוך, ולכן סברה אינה ידיעה או השגה, אלא שאלה. וכל עוד לאדם שאלות, הוא לא הגיע.

אחת הסיבות לבלבול יכולה להיות שהאדם עבר דרך ארוכה, תהפוכות רבות, ולכן חושב שהגיע. אולם גם ב"היכלי התמורות", יש דרגות "קרבה" שונות לדבר עצמו, וגם כדי לנוע בחדרים של "היכלי התמורות", יש להשקיע מאמץ רב, לנוע ממחשבה שאומרת "אני"=הגוף, לעיסוק במחשבות סובייקטיביות יותר, דברי - תורה, להחכמה גדולה יותר ולכניסה בחדרי - חדרים המדברים בצורה "ישירה" יותר על הדבר עצמו... אך צדיק האמת יודע שגם הדרגה הקרובה ביותר של הצבעה על האמת אינה האמת בדיוק כמו הדרגה הנמוכה, אלא סברה ככל הסברות. "עַד שֶׁיִּפָּתְחוּ לוֹ שַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה בֶּאֱמֶת, וְאָז יִרְאֶה הַהֶפְרֵשׁ".

והוא מביא דוגמא כמשל לדרגות - הידע השונות בתוך "היכלי התמורות":

אַף עַל פִּי כֵן, גַּם שָׁם יֵשׁ חִדּוּשִׁים נָאִים שֶׁנִּדְמִין לְהַשָּׂגוֹת

וְגַם בָּזֶה יֵשׁ כַּמָּה בְּחִינוֹת

כְּמוֹ לְמָשָׁל כְּשֶׁכּוֹתְבִין תֵּבַת אָדָם

יוֹדְעִין שֶׁזֶּה מְרַמֵּז עַל דְּמוּת הָאָדָם

אֲבָל הוּא רַק בְּרֶמֶז בְּעָלְמָא

כִּי אֵין כָּתוּב שָׁם שׁוּם צִיּוּר הָאָדָם

וְיֵשׁ שֶׁמְּצַיְּרִין עַל הַנְּיָר צִיּוּר הָאָדָם, וְשָׁם נִגְלֶה יוֹתֵר קְצָת דְּמוּת הָאָדָם

וְיֵשׁ שֶׁמְּנַסְּרִין צִיּוּר הָאָדָם מֵחֲתִיכַת עֵץ

וְשָׁם נִתְגַּלֶּה עוֹד יוֹתֵר צִיּוּר הָאָדָם

אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן אֵין זֶה אָדָם מַמָּשׁ

רַק הָאָדָם בְּעַצְמוֹ הוּא הָאָדָם בֶּאֱמֶת

המילה "אדם" מרמזת על אדם, אך ציור אדם מצביע טוב יותר, דמות אדם מגולפת בעץ, תלת - מימדית - מגלה לנו יותר לאדם, פסל שעווה קרוב אף יותר, אולם כל אלה הן הקדמות חיצוניות לאדם. "רק האדם בעצמו הוא האדם באמת". כך גם בגילוי העצמי, וזאת יודע צדיק האמת: "עַד שֶׁיִּפָּתְחוּ לוֹ שַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה בֶּאֱמֶת, וְאָז יִרְאֶה הַהֶפְרֵשׁ"

סולומון, מה שאלה בכלל? אם האמונה נוצרת מאין, לא כדאי להבין את האין? אבל זה סתם... בכל מקרה, עד שהאדם לא מבין את מה שיש או את הכלום, הוא רודף אחרי הזנב של עצמו וחושב שהוא עושה משהו. זה הכל ביטויים ורמזים של משהו אחר והאדם מעביר את חיו בלנסות להשיג את זה, בין אם הוא יודע או לא.

השימוש במילה השגה נוגעת למה שלא נתפש בחושים בשכל או ברגש.

עימנואל הוא רק חושב שהבין אבל הוא לא הבין כלום מי מה שאמרתי

מולי, מה זה השגות בהגדרתך?

נראה שאתה מדבר על הישגים ולא השגות. כל ההישגים הם באמת פארש.

אמונה שלא מביאה להשגה (לא הישג) יוצרת סיפורים כמו על הבן של העקרה שלא ילדה.

השאלה היא אים להבין את הכלום או לעשות את היש מאין

וזה מה שהאמונה יוצרת יש מאין

זו פרשנות, לפי מה שאמרת, גם הבנה וידיעה נכללות בהשגה. וגם כל הישג. הכוונה היא שכל ההשגות שנדמה לאדם שהוא משיג, כולל כולן, הן כלום ורק נדמה לו שהן משהו.. ואפילו הצדיק האמיתי, שהגיע להשגות גבוהות מכולם, ההשגות שלו הן כלום. ככה שההשגה הגבוהה ביותר, שמכילה את כל ההשגות, היא כלום.

עמנואל, יש הבדל בין ידיעות, תובנות והבנות לבין השגה. השגה יכול שתהיה רק מחוויה ישירה, להשיג את הכלום זו שיא ההשגה, זה השגת הכל, מתוך עצמך...

התכוונתי שהטקסט פרדוקסלי ויכול להשתמע לשתי כיוונים, מה שהבנת הוא רק צד אחד ולא בהכרח מה שהתכוון המשורר.

עימנואל, בכוונה כתבתי באופן פרדוקסלי (-: השתמשתי במילה השגות, כמשהו שאתה מחזיק בו, דרישות, טענות..

גלית. ההשגות מקרבות את האדם לאמת מהצד שהן כלום.. ואם יהיה לאדם שכל ויבדוק את משמעות ההשגות שלו, יראה שהן כולן כלום. לצדיק יש השגות גבוהות יותר מרוב בני האדם ודווקא בשבילו הן כולן כלום.

בחלק האחרון, בחלק האחרון הוספת משהו שהוא שגוי ומטעה.

"אל לו להתבלבל ולחשוב כי זכה אל התורה בעצמו, ועליו להישאר פתוח, נקי מ"השגות".

תבדקי את הטקסט שוב. הוא קצת פרדוקסלי.

ההשגות מרחיקות את האדם מהאמת כי הן נותנות לו להיאחז.. אבל הן יכולות לקרב אותו לאמת כי ככל שהוא משיג יותר ככה הוא נהיה ריק יותר עד שלבסוף הוא נשאר בלי כלום ואז אולי הוא ירצה להבין את האמת. עד אז, רוב האנשים בטוחים שאם הם יעשו דברים זה יתן להם משהו.

מה היא האמת בענייך גלית אך היא נמדדת ומה היא מסמלת ולמה אנו צריכים לשאוף לאמת האם האמת זה טוב או רע

כִּי יֵשׁ מִי שֶׁנִּדְמֶה לוֹ שֶׁנִּכְנָס לִפְנִים, וְלִפְנַי וְלִפְנִים

וַעֲדַיִן עוֹמֵד בַּחוּץ לְגַמְרֵי, כִּי לא הִתְחִיל לְהַשִּׂיג הַשָּׂגָה שֶׁל אֱמֶת.

מדבר על ההבדל בין הקדמות לבין הדבר האמיתי! נקודת - מבט חיצונית לעומת היות הדבר עצמו

"זאת הַתּוֹרָה אָדָם"

וְהַצַּדִּיק הַגָּדוֹל מְאד

אַף כְּשֶׁזּוֹכֶה לְהַשִּׂיג הַשָּׂגוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה בֶּאֱמֶת

אַף עַל פִּי כֵן אֵינָם נֶחֱשָׁבִים בְּעֵינָיו לִכְלוּם

לְגדֶל עצֶם הַכָּרָתוֹ אֶת גְּדֻלּוֹת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַך

השגה זה דבר חיצוני, ולכן מצד אחד, מקרבת אותך לאמת, מצד שני אם תחשיב אותה למשהו, אתה מתרחק מהאמת.

עַל כֵּן הוּא מִשְׁתַּדֵּל וּמִתְחַזֵּק בְּכָל פַּעַם

שֶׁיַּתְחִיל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך לְהַרְאוֹת לוֹ אוֹר הַתּוֹרָה

כְּאִלּוּ לא הִתְחִיל לְהַשִּׂיג כְּלָל מִיָּמָיו.

כל עוד הצדיק עומד מנגד ומכיר מנגד את גדולות הבורא יתברך, אל לו להתבלבל ולחשוב כי זכה אל התורה בעצמו, ועליו להישאר פתוח, נקי מ"השגות".

דַּע שֶׁיֵּשׁ חַדְרֵי תּוֹרָה

וּמִי שֶׁזּוֹכֶה לָהֶם

כְּשֶׁמַּתְחִיל לְחַדֵּשׁ בַּתּוֹרָה, הוּא נִכְנָס בְּהַחֲדָרִים

וְנִכְנָס מֵחֶדֶר לְחֶדֶר וּמֵחֶדֶר לְחֶדֶר

כִּי בְּכָל חֶדֶר וָחֶדֶר יֵשׁ כַּמָּה וְכַמָּה פְּתָחִים לַחֲדָרִים אֲחֵרִים

וְכֵן. מֵאוֹתָן הַחֲדָרִים לַחֲדָרִים אֲחֵרִים

וְהוּא נִכְנָס וּמְטַיֵּל בְּכֻלָּם, וּמְלַקֵּט מִשָּׁם אוֹצָרוֹת וּסְגֻלּוֹת יְקָרוֹת וַחֲמוּדוֹת מְאד אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ

אֲבָל דַּע, שֶׁצָּרִיך לִזָּהֵר מְאד, לְבַל יִטְעֶה בְּעַצְמוֹ, כִּי לא בִּמְהֵרָה זוֹכִין לָזֶה

כִּי יֵשׁ כַּמָּה וְכַמָּה חִדּוּשִׁין שֶׁאֵינָם בָּאִים מִשָּׁם

רַק מֵהֵיכְלֵי הַתְּמוּרוֹת

כִּי אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה אֱלהִים

וְאַף שֶׁנִּדְמֶה לָאָדָם לְהַשָּׂגָה גְּדוֹלָה

אַף עַל פִּי כֵן, גַּם שָׁם יֵשׁ חִדּוּשִׁים נָאִים שֶׁנִּדְמִין לְהַשָּׂגוֹת

וְגַם בָּזֶה יֵשׁ כַּמָּה בְּחִינוֹת

כְּמוֹ לְמָשָׁל כְּשֶׁכּוֹתְבִין תֵּבַת אָדָם

יוֹדְעִין שֶׁזֶּה מְרַמֵּז עַל דְּמוּת הָאָדָם

אֲבָל הוּא רַק בְּרֶמֶז בְּעָלְמָא

כִּי אֵין כָּתוּב שָׁם שׁוּם צִיּוּר הָאָדָם

וְיֵשׁ שֶׁמְּצַיְּרִין עַל הַנְּיָר צִיּוּר הָאָדָם, וְשָׁם נִגְלֶה יוֹתֵר קְצָת דְּמוּת הָאָדָם

וְיֵשׁ שֶׁמְּנַסְּרִין צִיּוּר הָאָדָם מֵחֲתִיכַת עֵץ

וְשָׁם נִתְגַּלֶּה עוֹד יוֹתֵר צִיּוּר הָאָדָם

אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן אֵין זֶה אָדָם מַמָּשׁ

רַק הָאָדָם בְּעַצְמוֹ הוּא הָאָדָם בֶּאֱמֶת

כְּמוֹ כֵן יֵשׁ כַּמָּה חִדּוּשִׁין שֶׁל תּוֹרָה שֶׁהֵם רַק כְּמוֹ פִּנְקָס

וּכְמוֹ שֶׁכּוֹתְבִין תֵּבַת אָדָם לְבַד

כִּי הַתּוֹרָה הִיא בְּחִינַת אָדָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "זאת הַתּוֹרָה אָדָם"

וְיֵשׁ שֶׁהוּא נִכְנָס לִפְנִים מִזֶּה

אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן אֵין זֶה אָדָם כַּנַּ"ל

רַק כְּשֶׁזּוֹכִין. אֶל הַתּוֹרָה בְּעַצְמוֹ זֶהוּ בְּחִינַת אָדָם בֶּאֱמֶת

וְזֶהוּ זאת הַתּוֹרָה אָדָם

זאת הַתּוֹרָה דַּיְקָא

הַיְנוּ רַק זאת הַתּוֹרָה הָאֲמִתִּית, הוּא בְּחִינַת אָדָם

וְדַע שֶׁכָּל אָדָם קדֶם שֶׁמַּשִּׂיג בַּתּוֹרָה הַשָּׂגָה שֶׁל אֱמֶת

צָרִיך לֵילֵך בְּהֶכְרֵחַ דֶּרֶך אֵלּוּ הֵיכְלוֹת הַתְּמוּרוֹת

אֲבָל הַכְּלָל שֶׁאָסוּר לִטְעוֹת בְּעַצְמוֹ לִסְבּר שֶׁכְּבָר בָּא אֶל הַהַשָּׂגָה הָרָאוּי

כִּי אִם יִסְבּר כֵּן יִשָּׁאֵר שָׁם חַס וְשָׁלוֹם

אֲבָל כְּשֶׁיֵּדַע שֶׁעֲדַיִן לא הִתְחִיל לִכְנס לְחַדְרֵי תּוֹרָה הָאֲמִתִּיִּים

אֲזַי יִתְחַזֵּק בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וְיַרְבֶּה בִּתְפִילּוֹת, וְיַפְצִיר

עַד שֶׁיִּפָּתְחוּ לוֹ שַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה בֶּאֱמֶת, וְאָז יִרְאֶה הַהֶפְרֵשׁ

וַאֲפִילּוּ אִם עָשָׂה עֻבְדּוֹת וְתַעֲנִיתִים וְסִגּוּפִים בִּשְׁבִיל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך

וְאַחַר כָּך זָכָה לְחִדּוּשִׁין

אַף עַל פִּי כֵן אַל יַעֲמד עַל זֶה לִסְבּר שֶׁהֵם הַשָּׂגוֹת שֶׁל אֱמֶת הַנַּ"ל

כִּי אֲפִילּוּ לְהַדִּמְיוֹנוֹת שֶׁל הֵיכְלֵי הַתְּמוּרוֹת צָרִיך עֻבְדּוֹת וְתַעֲנִיתִים

וַאֲפִילּוּ בְּתַאֲוֹות עוֹלָם הַזֶּה יֵשׁ דֻּגְמָא לָזֶה

כְּגוֹן לְמָשָׁל כְּשֶׁעוֹשִׂין שְׂחוֹק וְקוֹמֶדְיֶע

אֲזַי נוֹסֵעַ אֶחָד וּמַכְרִיז וְחוֹשֵׁב כָּל הַדְּבָרִים שֶׁיַּעֲשׂוּ עַל הַקּוֹמֶדְיֶע

וְאַף שֶׁהוּא תַּאֲוָה לִשְׁמעַ

אַף עַל פִּי כֵן אֵין זֶה הַשְּׂחוֹק בְּעַצְמוֹ

וְכֵן כְּשֶׁבָּא לְהַחֶדֶר שֶׁעוֹשִׂין שָׁם הַקּוֹמֶדְיֶע

יֵשׁ שָׁם מְצֻיָּר עַל הַטַּבְלָא כָּל הַדְּבָרִים שֶׁיַּעֲשׂוּ שָׁם

וְגַם זֶה אֵינוֹ הַדָּבָר בְּעַצְמוֹ

וַאֲפִילּוּ. כְּשֶׁבָּאִים לְשָׁם לִפְנִים, עוֹמֵד לֵץ אֶחָד, וְעוֹשֶׂה כְּמַעֲשֵׂה קוֹף

וְכָל הַדְּבָרִים שֶׁעוֹשֶׂה הַבַּעַל קוֹמֶדְיֶע, הוּא עוֹשֶׂה אַחֲרָיו בְּלֵיצָנוּת

וְגַם זֶה אֵינוֹ הַדָּבָר בְּעַצְמוֹ

וְעִקָּר הוּא הַשְּׂחוֹק בְּעַצְמוֹ שֶׁעוֹשִׂין שָׁם

וּכְמוֹ כֵן תָּבִין הַנִּמְשָׁל מֵעַצְמוֹ

כִּי יֵשׁ מִי שֶׁנִּדְמֶה לוֹ שֶׁנִּכְנָס לִפְנִים, וְלִפְנַי וְלִפְנִים

וַעֲדַיִן עוֹמֵד בַּחוּץ לְגַמְרֵי, כִּי לא הִתְחִיל לְהַשִּׂיג הַשָּׂגָה שֶׁל אֱמֶת.

וְהַצַּדִּיק הַגָּדוֹל מְאד

אַף כְּשֶׁזּוֹכֶה לְהַשִּׂיג הַשָּׂגוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה בֶּאֱמֶת

אַף עַל פִּי כֵן אֵינָם נֶחֱשָׁבִים בְּעֵינָיו לִכְלוּם

לְגדֶל עצֶם הַכָּרָתוֹ אֶת גְּדֻלּוֹת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַך

עַל כֵּן הוּא מִשְׁתַּדֵּל וּמִתְחַזֵּק בְּכָל פַּעַם

שֶׁיַּתְחִיל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך לְהַרְאוֹת לוֹ אוֹר הַתּוֹרָה

כְּאִלּוּ לא הִתְחִיל לְהַשִּׂיג כְּלָל מִיָּמָיו.