כשאדם שואל ממה עשויה נעל לדוגמא, אע"פ שיש לו תחושה של תזוזה / שינוי / זמן ומקום

נסתרת ממנו ה"אי תזוזה" מיכיוון שהאי תזוזה איננה ובלתי אפשרי לתפוס אותה

כל היקום משתנה בהתאם למצב התודעה באותו הרגע, והמרכז (אמצעותא דה עלמא) לא משתנה כלל, אין שינוי, אין שניים, אחד.

ממה עשויה הנעל? מצד אחד השאלה יוצרת מחלוקת / נפרדות על ה"צדיק" / המציאות

ומצד שני יוצרת אחדות / מהות (שני כוחות בו זמנית).

הנעל עשויה מאינסוף ישויות מאינסוף זמן ומקום

והמרכז משתנה בהתאם לשאלה (מקום וזמן שאליו מתבוננים בתודעה)

אז כשנותנים תשובה שהנעל עשויה מגומי

וזאת אינה תשובה באמת, אלא רק אפשרות אחת מיני אינסוף אפשרויות.

בחוויה מצד אחד ניתן להרגיש שהשאלות שואבות את האדם לכיוון רק המהות ביחס לצורה שעליה נשאלה השאלה.

אך, אם ישים לב, שזה סוג של תעתוע.

מיכיוון, שחווית המהות כביכול היא רק צד אחד של המטבע מיכיוון שהיא ביחס למה שהאדם חושב כצורה, ואם האדם ישים לב, הוא יוצר נפרדות ביחס לנגדי לה, למרות שהוא חושב שהוא נכנס יותר למהות של הצורה.

ובין זה לזה, נדמה שיש תנועה ברצוא ושוב בין יש לאין, שזה בעצם חווית הזמן והמקום, שהם בכלל אחד שנסתר, אינסוף תנועה בשום מקום.

והאין הוא איננו ביחס ליש, והיש הוא ישנו ביחס לאין.

ומה שישנו הוא גם איננו ביחס למה שישנו או איננו.

באחד הפוסטים הקודמים שלי כתבתי שהוכחתי מתמטית שהמרחב שלנו הוא רציף מצד אחד ולא רציף מצד שני. שאלתי את עצמי איך זה ייתכן. ואז הבנתי שזה בכלל שאלה של הסתכלות: אם להסתכל על המרחב כיחידה אחת או כשלם אז יש רצף. אם להסתכל עליו כעל חלקים או נקודות אז אין רצף. יש ואין זו צורה של נקודת הסתכלות. כמו פאזל וחלקים.

קראתי בספר להיות אלוהים (חלק1, עמוד 194 עד סוף הפרק) שכדי למצוא את האמת צריך לדעת מהי המהות של כל הצורות. הרצון למשהו הוא צורה של רצון. הרצון או חוסר רצון הוא צורה של "אני" (בלי "אני" המילה רצון לא רלוונטית). אני או לא אני זה צורה של ישות ("יש"). יש ואין זה צורה של... (מחויב המציאות).

כדי למצוא את התשובה לשאלה הזאת, חשבתי על התרגיל הבא: נניח שיש לנו כיסאות, שולחנות וספות. אני רואה את הצורות אבל לא את המהות שהיא רהיטים. אז איך בכל זאת לגלות את המהות? ניקח את אחת הצורות, ונתעלם מן האחרות. זאת אומרת נסתכל רק על הכיסאות. אז המשמעות של כיסא תיעלם וזה יהיה רהיט. וכך נבין שכל אלו הם צורות של רהיטים.

נעשה את אותו הדבר ליש והאין. נתעלם מן האין, ונסתכל רק מנקודת מבט של הכל זה חלק של שלם אחד. נקבל רק דבר אחד. נעשה הפוך: נסתכל רק על החלק: בסוף נגיע למשהו שאין לו חלקים זאת אומרת זה דבר אחד. מהו הדבר הזה? האם זה באמת כלום? למה אם יש רק דבר אחד זה שקול לכך שזה כלום?

יפה, לפני שהגעתי לדרך של אליעד, הייתי מאוד מקובעת בדרך מסויימת, הגדרתי עצמי כרוחנית, שמחפשת את האמת, והפרספקטיבה שלי הייתה מאוד צרה. עכשיו כשאני לומדת את הלימודים של אליעד, כאילו הכל נפתח, זה כמו שהפרספקטיבה כוללת את הכל, והדימוי שננת הוא ממש יפה, אם פעם הייתי ממוקדת רק על הירח, עכשיו אני מבינה שהכל זה הירח, והכל זה השמיים, זה כבר לא משהו ספציפי, זה הכל.

הי אביבה, את ה גם עכשיו לא אמורה להאמין לאליעד וגם לא למישהו אחר... רק אם את ממש רוצה (-:

- אליעד נותן את הכלים המתאימים להבין את עצמך, עד שתדעי שזה זה, ללא ספק, ואז בטוח לא תאמיני לו יותר, כי תדעי! ידיעה חדשה, שקטה מבפנים.

כשאני אפסיק להאמין לשכל, אז תעלה השאלה, למה להאמין לאליעד?

אביבה, לדבר מתוכך חחחחח מה שאליעד אומר זה גם שקר.

לפחות ככה צריך גם להניח, למרות שקשה מאד לא להאמין לו חחח

בנפרדות יש את הצורה ובאחדות את המהות. ולפי מה שאליעד אומר, אין הבדל בין צורה למהות, הם אחד. אבל השכל רואה שיש שניים, הוא לא רואה שהצורה שווה למהות, ולכן כל זמן שנאמין להגדרות של השכל, לא נוכל להבין מה קורה פה באמת.

המהות של היש ושל האין היא הלא מוגדר

מיכיוון שכמו שאמרת האין הוא מוגדר בדיוק כפי היש

ואגב, הגודל שלהם זהה, מיכייוון שאין מקום שאין בו אין מקום.

השאלה היא, אם משהו אחד מהווה אותם, אז איך זה שהם שונים?

אבל זה לא משהו? כי הוא לא מוגדר? אז איך בכלל ניתן לשאול עליו שאלה? ואולי הם כולם אותו אחד רק מנקודת מבט שונה? וכו'

ומי שבאמת מבין שזה אכן כך... כמה שזה לא יאומן... כל חווית החיים תשתנה לו.

כלומר... כל ההסתכלות על העולם כנעלם משתנה. קסומה... קסם (:

"האני שבאדם. נמצה בתוך הזמן והמקום והמהות של האני נמצה מחוץ לזמן והמקום... זה אומר שאני צורה במהות של כלום

היש נמצה בתוך זמן ומקום

. המהות של היש היא אין

.. והאין הוא גדול מהמקום והזמן

האין גם הוא צורה

מה שאני לא מבין זה עם אני מגדיר את האין כצורה אז יצאתי מציר זמן ומקום אחד לציר זמן ומקום גדולים יותר. אז אני בלופ אין סופי