כשאדם שואל ממה עשויה נעל לדוגמא, אע"פ שיש לו תחושה של תזוזה / שינוי / זמן ומקום

נסתרת ממנו ה"אי תזוזה" מיכיוון שהאי תזוזה איננה ובלתי אפשרי לתפוס אותה

כל היקום משתנה בהתאם למצב התודעה באותו הרגע, והמרכז (אמצעותא דה עלמא) לא משתנה כלל, אין שינוי, אין שניים, אחד.

ממה עשויה הנעל? מצד אחד השאלה יוצרת מחלוקת / נפרדות על ה"צדיק" / המציאות

ומצד שני יוצרת אחדות / מהות (שני כוחות בו זמנית).

הנעל עשויה מאינסוף ישויות מאינסוף זמן ומקום

והמרכז משתנה בהתאם לשאלה (מקום וזמן שאליו מתבוננים בתודעה)

אז כשנותנים תשובה שהנעל עשויה מגומי

וזאת אינה תשובה באמת, אלא רק אפשרות אחת מיני אינסוף אפשרויות.

בחוויה מצד אחד ניתן להרגיש שהשאלות שואבות את האדם לכיוון רק המהות ביחס לצורה שעליה נשאלה השאלה.

אך, אם ישים לב, שזה סוג של תעתוע.

מיכיוון, שחווית המהות כביכול היא רק צד אחד של המטבע מיכיוון שהיא ביחס למה שהאדם חושב כצורה, ואם האדם ישים לב, הוא יוצר נפרדות ביחס לנגדי לה, למרות שהוא חושב שהוא נכנס יותר למהות של הצורה.

ובין זה לזה, נדמה שיש תנועה ברצוא ושוב בין יש לאין, שזה בעצם חווית הזמן והמקום, שהם בכלל אחד שנסתר, אינסוף תנועה בשום מקום.

והאין הוא איננו ביחס ליש, והיש הוא ישנו ביחס לאין.

ומה שישנו הוא גם איננו ביחס למה שישנו או איננו.