באחד הפוסטים הקודמים שלי כתבתי שהוכחתי מתמטית שהמרחב שלנו הוא רציף מצד אחד ולא רציף מצד שני. שאלתי את עצמי איך זה ייתכן. ואז הבנתי שזה בכלל שאלה של הסתכלות: אם להסתכל על המרחב כיחידה אחת או כשלם אז יש רצף. אם להסתכל עליו כעל חלקים או נקודות אז אין רצף. יש ואין זו צורה של נקודת הסתכלות. כמו פאזל וחלקים.

קראתי בספר להיות אלוהים (חלק1, עמוד 194 עד סוף הפרק) שכדי למצוא את האמת צריך לדעת מהי המהות של כל הצורות. הרצון למשהו הוא צורה של רצון. הרצון או חוסר רצון הוא צורה של "אני" (בלי "אני" המילה רצון לא רלוונטית). אני או לא אני זה צורה של ישות ("יש"). יש ואין זה צורה של... (מחויב המציאות).

כדי למצוא את התשובה לשאלה הזאת, חשבתי על התרגיל הבא: נניח שיש לנו כיסאות, שולחנות וספות. אני רואה את הצורות אבל לא את המהות שהיא רהיטים. אז איך בכל זאת לגלות את המהות? ניקח את אחת הצורות, ונתעלם מן האחרות. זאת אומרת נסתכל רק על הכיסאות. אז המשמעות של כיסא תיעלם וזה יהיה רהיט. וכך נבין שכל אלו הם צורות של רהיטים.

נעשה את אותו הדבר ליש והאין. נתעלם מן האין, ונסתכל רק מנקודת מבט של הכל זה חלק של שלם אחד. נקבל רק דבר אחד. נעשה הפוך: נסתכל רק על החלק: בסוף נגיע למשהו שאין לו חלקים זאת אומרת זה דבר אחד. מהו הדבר הזה? האם זה באמת כלום? למה אם יש רק דבר אחד זה שקול לכך שזה כלום?