וכאן יש עוד רמת עומק נוספת, והיא שלפעמים נדמה לאדם שאם הוא ישכנע את עצמו בשלמות שהכל לטובה, על ידי זה הוא יהיה מסוגל להכיל בתוכו כל סוג של רע. אבל זה כמובן סוג של שקר. משום שהכל לטובה הוא לא השלמות. כי פירושו של הכל לטובה, הוא שהאדם חושב שהדבר הטוב שיש ברגע הזה, הוא נובע מכך שהרגע הזה מוביל אל רגע אחר טוב יותר.

וזה בעצם אומר שהאדם חושב שהרגע הזה הוא לא מספיק טוב. כי השלמות היא שהאדם יבין מה הטוב שיש ברגע הזה שבו הוא מרגיש רע, בלי קשר לרגע הקודם או הרגע הבא.

כי כאשר האדם שמח, הוא לא מנחם את עצמו בכך שהכל לטובה. אלא הוא מאושר מעצם מה שהוא מרגיש באותו הרגע. ולהיות שמח באמת, פירושו שגם אם יקרה לאדם איזה דבר נגד רצונו והוא ירגיש רע, הרי שעדיין הוא יבין מה הטוב שיש ברגע הזה שבו הוא מרגיש רע, בלי קשר לכל רגע אחר.

ומי יכול להעיד על עצמו שהוא מבין מה הטוב שיש בכל דבר, בלי קשר לשום רגע אחר? כי כל החכמים מנסים להסביר לאדם לנחם את עצמו בכך שהכל לטובה. אבל מי יכול לומר שהוא מבין מה הדבר הטוב שיש ברגע הזה בלי קשר לאיזה רגע אחר לא ידוע בעתיד?

והדרך היחידה של האדם להבין מהו הדבר הטוב שיש בכל רגע ורגע, היא על ידי זה שהאדם מצליח להבין את הסיבה של כל הסיבות, דהיינו, את הסיבה הראשונה שבגללה ושלפיה קורים כל האירועים במציאות שלנו כפי מה שהם בכל רגע ורגע. שאז ורק אז האדם יכול באמת להיות מרוצה מכל רגע כפי מה שהוא.

ואז ורק אז האדם מסוגל להכיל בתוכו את סך כל הרגשות שיש בו מטבעו ושיש במציאות מטבעה. ואז ורק אז האדם יכול לחוש כעס וכיו"ב, ועדיין להרגיש תחושה של שלמות, בלי איזה רצון נסתר להיות יותר מאושר. וממילא אז ורק אז האדם מאושר באמת.

וזה בעצם אומר, שלהיות מאושר באמת, פירושו להיות מסוגל להכיל בתוכך גם רגשות שנתפשים כחוסר אושר. דהיינו, שהאדם מסוגל לחוות רגשות שנתפשים כחוסר אושר, בלי שהרצון שלו להיות מאושר יציק לו. וזה אפשרי רק כאשר האדם מבין את המציאות בשלמות ומקבל אותה בשלמות.

ונמצא אם כן, כי האושר הוא משהו אחר לגמרי ממה שרוב העולם חושבים שזה האושר. וזאת הסיבה שרוב העולם לא מאושרים, משום שאפילו אין להם מושג מהו האושר שאותו הם מחפשים. ומאחר שהאושר הוא עניין פנימי לגמרי ולא עניין חיצוני כלל, ממילא ניתן להבין שיכול להיות אדם שנראה שהוא סובל ולא מאושר, אך הוא יהיה מאושר בשלמות, משום שאין לו שום רצון להיות מאושר, שזהו שיא האושר.

ויכול גם להיות אדם שנראה כלפי חוץ שהוא רגוע שמח ומאושר, אבל באמת בתוכו הוא עדיין מחפש את האושר. דהיינו, הוא עדיין לא חווה שלמות מוחלטת והכלה מוחלטת של המציאות ושל כל מה שיש בה. כי כל זמן שהאדם יכול להיות אפילו טיפה אחת יותר מאושר ממה שהוא, הרי שזה מבטא שעדיין יש לו רצון להיות מאושר, ואז הוא עדיין לא מאושר.

וא"כ עכשיו השאלה הראשונה ששאלנו היא חזקה עוד יותר, כיצד יוכל האדם לזהות מיהו מאושר ומי לא? ובנוסף, גם כיצד יוכל האדם לדעת האם ועד כמה הוא קרוב אל האושר המושלם? כי מאחר ששמחה חיצונית לא מעידה על אושר פנימי ועל יכולת הכלה רגשית, א"כ כיצד יכול האדם לדעת עד כמה הוא קרוב להכלת כל המציאות?

והעניין הוא, כי כל זמן שהאדם עצמו עוד לא מצא את האושר בשלמות, הוא לא יכול לא לדעת עד כמה הוא קרוב לאושר של עצמו, וגם לא לזהות מיהו מאושר ומיהו לא מאושר. כי האושר בא לידי ביטוי בשכל של האדם. ומי שהוא מאושר באמת, דהיינו, מי שהגיע לשכל האמיתי של המציאות, הוא ורק הוא יכול לדעת מי מאושר באמת, ועד כמה האדם הזה מאושר באמת.

כי כאשר החכם האמיתי שומע איזה שכל של איזה אדם אחר, החכם האמיתי יודע להבחין האם ועד כמה השכל של המציאות, בא לידי ביטוי בתוך השכל של האדם. ועל פי זה החכם האמיתי יודע לזהות את אלו שהם חכמים אמיתיים כמוהו, והוא יודע גם לזהות עד כמה כל אחד רחוק או קרוב מהשכל האמיתי של המציאות.

כי יש דבר דק מאוד מאוד, שבא לידי ביטוי בשכל של החכם האמיתי. כי כלפי חוץ החכם האמיתי אומר דיבורים חכמים שנשמעים כמו דיבורים חכמים של שאר אלו שנחשבים לחכמים בעיני אלו שגם הם לא חכמים. אבל מי שהוא חכם אמיתי, הוא יודע להתבונן על פנימיות השכל של חכם אמיתי אחר, ולזהות את נקודת חוכמת האמת שיש בתוך דבריו של החכם האמיתי.

כי כנ"ל, כלפי חוץ זה נראה שהחכם האמיתי אומר סתם איזה דיבור כמו כולם. אבל יש משהו פנימי ביותר, שנמצא בתוך דבריו של החכם האמיתי, שדרכו החכם האמיתי מקשר את השומע אותו אל השכל של המציאות. ורק מי שהוא חכם אמיתי, רק הוא יודע לזהות חכמים אמיתיים אחרים.

והדרך לזהות אדם מאושר, היא על ידי זה שהאדם מתבונן בשכל של המנהיג שעליו הוא מתבונן. אבל מאחר שהאדם עצמו עוד לא מבין מהו השכל האמיתי של המציאות, ומאחר שהשכל האמיתי של המציאות הוא גדול מאוד ולכן בכל מקרה גם מי שהוא חכם אמיתי, הוא רק נותן רמזים בלבד לשכל הזה, לכן כל זמן שהאדם עצמו הוא לא חכם אמיתי בשלמות, הוא לא יכול לזהות מיהו חכם אמיתי.

אך עדיין על האדם להבין, שמאחר שהאושר הוא תוצאה של שכל כ"כ גדול שמבין את כל המציאות, ממילא ככל שהאדם קרוב יותר לשכל עמוק של המציאות, כך הוא כנראה קרוב יותר אל האושר. או שאולי הוא כבר מאושר בשלמות, ואת זה האדם יוכל לדעת רק כאשר הוא עצמו יגיע לשם.

וכאשר האדם מתבונן על עצמו ורוצה לדעת עד כמה הוא קרוב אל האושר ואל השכל של המציאות, עליו להבין שמצד האמת הוא לא באמת יכול לדעת את המרחק המדויק שלו מהשכל של המציאות. כי השכל של המציאות הוא אין סופי. וכל הנקודות רחוקות מרחק שווה מהנקודה האין סופית. ומאחר שהשכל של המציאות נמצא במרחק אין סופי מהאדם, אז האדם תמיד רחוק במרחק שווה מהשכל של המציאות.

כי להבין את השכל של המציאות פירושו להבין את הסיבה הראשונה של כל הסיבות. ומי שיפקח את עיניו יראה, כי הסיבה הראשונה של כל הסיבות, רחוקה במרחק אין סופי מהאדם. כי הסיבה הראשונה של כל הסיבות, היא הסיבה שבגללה כל האירועים מתרחשים. וגם אם יגדיר האדם סיבה כלשהי שהיא הסיבה הראשונה, הרי שעדיין הוא לעולם לא יגיע לנקודת ההתחלה, כי תמיד יש עוד סיבה אחרת ראשונה יותר.

והאדם צריך לנסות לדמיין את הרגע הראשון בציר הזמן, ולנסות להבין מה היה לפניו. אבל זה לא אפשרי. כי אי אפשר לתפוס במחשבה את הרגע הראשון של הזמן. כי האדם כן יכול לתפוס את הרגע הראשון של זמן שמהותו היא מוגדרת בצורה כלשהי. אך בכל פעם שהאדם מגדיר רגע ראשון של זמן בצורה כלשהי, הרי שבאותו הרגע הוא יצר ציר זמן גדול עוד יותר. ציר זמן שמכיל בתוכו את לפני יצירת הזמן ואת אחרי יצירת הזמן.

כי שבכל פעם שהאדם חושב על איזה רגע כעל הרגע הראשון של הזמן, ובכל פעם שהאדם חושב על איזו סיבה כעל הסיבה הראשונה, הרי שבכך האדם בסך הכל יוצר תהליך וציר זמן גדול עוד יותר, שבו גם יש סיבה ותוצאה שיצרה את הסיבה הראשונה וכולי. והדבר הזה הוא אין סופי ללא נקודת התחלה. ומשום כך האדם תמיד רחוק במרחק אין סופי מהאושר האמיתי.