וכאן אבאר עוד אחד מהעקרונות החשובים ביותר בשכנוע והעברת מסרים, והוא העיקרון של דיבור אובייקטיבי ודיבור סובייקטיבי. ואסביר את היתרונות ואת החסרונות של דיבור אובייקטיבי ושל דיבור סובייקטיבי? ומתי לדבר אובייקטיבי ומתי לדבר סובייקטיבי? ולמה לפעמים דיבור אובייקטיבי יותר יעיל ולפעמים לא? ולמה לפעמים אתה מרגיש יותר בנוח עם עצמך לדבר בצורה אובייקטיבית או בצורה סובייקטיבית? ואיך לשלב את שתי צורות הדיבור? ועוד.

ומי שיתבונן יראה, כי מבחינה אובייקטיבית לגמרי, דהיינו, נקודת מבט נייטרלית לגמרי שאין לה שום העדפת צד כלשהי, מנקודת מבט שכזו, כל הרעיונות נכונים / לא נכונים באותה המידה ממש. וכאשר מנסים לשכנע מישהו במשהו, פירושו של דבר שהוא, שמנסים לגרום לו להתייחס לרעיון סובייקטיבי, כאל רעיון אובייקטיבי. כי מצד האמת האובייקטיבית הגדולה ביותר, כל הדעות כולן וכל ההעדפות כולן, הן רק סובייקטיביות בלבד. ולהשתכנע במשהו, פירושו לקחת דבר סובייקטיבי ולהתייחס אליו בצורה אובייקטיבית.

ויש שני סוגים של דיבור. והסוג הראשון הוא דיבור סובייקטיבי. שמשמעותו היא, שבה אתה מציג את הרעיון שלך, כאמת יחסית שהיא רק צד אחד של המטבע ושהצד השני לא חייב להסכים איתך במאה אחוז, אלא יש לו אפשרות לחשוב גם אחרת ממך. דהיינו, צורת דיבור שנותנת לגיטימציה גם לדעה הנגדית שהיא מציגה.

ויש גם צורת דיבור של דיבור אובייקטיבי. שבו מציגים רעיון כלשהו, כאמת מוחלטת וכאילו הוא כל התמונה המלאה כולה, בצורה כזו ששוללת את הלגיטימציה של הצד השני, לחשוב בצורה שונה מהרעיון שהוצג.

כך שדיבור אובייקטיבי הוא דיבור שמציג את הדעה שלך, כאילו הוא אמת אובייקטיבית שמחויב המציאות שזו האמת. ודיבור סובייקטיבי הוא דיבור שמציג את הטענה שלך, כטענה סובייקטיבית, שלא מחויב המציאות שיסכימו איתך.

לדוגמה: "יורד עכשיו גשם בחוץ", הוא משפט בצורה אובייקטיבית, שאומר לך שיורד עכשיו גשם כעובדה אובייקטיבית (שגם היא סובייקטיבית, ביחס לחושים של האדם). אבל המשפט "אני חושב שיורד עכשיו גשם בחוץ", הוא כמובן משפט סובייקטיבי. שהוא בעצם לוקח את הרעיון של "יורד עכשיו גשם בחוץ" ומסייג אותו ל"אני חושב ש". דהיינו, המשפט של "יורד עכשיו גשם", הוא לא עומד בפני עצמו, אלא הוא נשען על "אני חושב ש".

או לדוגמה "אתה צריך לעשות שיעורי בית", ביחס למשפט שאומר "אני רוצה שתעשה שעורי בית" או המשפט "אני חושב שאתה צריך לעשות שעורי בית". שהמשפט הראשון הוא בצורת דיבור אובייקטיבית, שקובע עובדה של "אתה צריך לעשות שיעורי בית" כאילו זו אמת בפני עצמה. ויש את המשפטים האחרים, של "אני חושב ש" או "אני רוצה ש", שהם בעצם לוקחים את סוף המשפט ומגדירים אותו כאמת סובייקטיבית בלבד.

או לדוגמה "אסור שלאירן יהיה נשק גרעיני", ביחס ל"העמדה שלנו היא ש / אנחנו חושבים ש / לדעתנו / הדעה שלנו היא, שאסור שלאירן יהיה נשק גרעיני". שהניסוח השני, הוא כמובן ניסוח שבעצם לוקח את הטענה המרכזית, והופך אותו לאמת סובייקטיבית בלבד, משום שהוא מציג אותו בצורה סובייקטיבית בלבד ולא בצורה אובייקטיבית.

כי כאשר יש דבר שהוא עומד בפני עצמו, לא מוסיפים לפניו מילים כגון "אני חושב ש / נראה לי ש / אני רוצה ש / אני רואה ש / אני זוכר ש / אני מבין ש" וכיו"ב, מילים שבעצם מבטאות שההמשך של המשפט, הוא רק ביחס לדובר של המשפט.

וכאשר האדם אומר משפט בצורת דיבור סובייקטיבית, אז תת המודע של השומע, מקבל מסר נוסף שאומר לו, שהוא לא באמת חייב להסכים עם מה שאתה אומר, ושזאת רק טענה סובייקטיבית בלבד, ושלא כולם מסכימים עליה.

ולעומת זאת, כאשר אתה אומר משפט בצורת דיבור אובייקטיבית, לדוגמה "אסור שלאירן יהיה נשק גרעיני", אז ממילא השומע מקבל מסר לתת המודע שלו, שיש איזו אמת אובייקטיבית, שאולי הוא בטעות לא יודע אותה, ושעכשיו אומרים לו אותה. והשומע מרגיש לא בנוח לומר אחרת ממה שאמרת לו, כאשר אתה מציג את הדברים כאמת אובייקטיבית.

כי יש כאן עומק נוסף, והוא שהאדם לא רוצה לצאת טיפש ולא רוצה שיראו שהוא טועה. וכאשר אתה מציג רעיון כלשהו בצורה סובייקטיבית, דהיינו, שאתה אומר "אני חושב ש" וכיו"ב, אתה בעצם משדר לאדם השני שהוא לא חייב להסכים איתך, ושרק אתה חושב שכך או אחרת. ואז הוא מרגיש הרבה יותר בנוח, לומר לך שהוא לא מסכים איתך. כי תת המודע שלו, מקבל ממך מסר של לגיטימציה לא להסכים איתך. כי אתה משדר, שאתה אומר לו רק צד אחד של המטבע, ושהוא יכול לחשוב גם אחרת ממך.

דהיינו, הצגת דברים בצורה סובייקטיבית, משדרת לתת המודע של האדם השני, תחושת הכלה של הרעיון הנגדי לרעיון שהוצג. ואז תת המודע של האדם, מרגיש הרבה יותר בנוח לא להסכים עם דבריך ולומר את הטענה הנגדית לטענה שלך.

אך לעומת זאת, כאשר אתה מדבר בצורת דיבור אובייקטיבית, שבה אתה אומר משהו סובייקטיבי כאמת אובייקטיבית, בעצם אתה משדר לתת המודע של השומע, שני מסרים. כאשר המסר הראשון הוא המסר הגלוי שאותו אתה אומר בצורה גלויה. אבל יש גם מסר סמוי שמגיע לתת המודע של האדם, מסר שאומר לו, שמה שנאמר לו, זו עובדה ממשית ואמת אובייקטיבית שאין עליה עוררין.

והמסר השני שאתה מעביר לתת המודע של השומע, שכאילו מדובר באמת אובייקטיבית, גורם בעצם לתת המודע של האדם, להרגיש הרבה יותר חוסר אונים והרבה יותר פחד וחרדה, לא להסכים איתך. כי אתה, גם אומר לו את המסר המרכזי, וגם אתה אומר לו שאסור לו לא להסכים איתך. כי האדם מרגיש הרבה יותר לא בנוח לומר...