קובי, איש יקר, לא רק שאני מרשה לך לחלוק עלי, אני שמח שאתה עושה כן שהרי זה אחד הדברים שנותנים - טעם לחיים!!! ולעיניניינו, מעולה עבורי שהשתמשת במונח של משמעות. אצלי לדוגמא... שנים שחיפשתי משמעות לחיים עד שהמסקנה האישית והסובייקטיבית שלי היתה שלשום דבר בחיים אין משמעות אלא המשמעות שאני נותן לה... משמחה גדולה ועד אובדן או טרגדיה אין להם שום משמעות (אפילו לא דרך השפה..). אלא אם החלטתי לתת להם משמעות כזו או אחרת... נשמע אולי טריוויאלי ופשוט, עבורי זו היתה פריצת דרך גדולה!!! מאידך לגבי טענתך שלך, העובדה שלתופעה מסויימת אין שם או הגדרה לא מסמלת שהיא אינה קיימת, זה רק אומר שאין לנו איך לבטא אותה תקשורתית... לדוגמא, לכולנו לעיתים יש תחושות שאנינו יודעים כיצד לבטא או להסביר, זה לא אומר שהתחושות אינן קיימות אלא רק שאין לי דרך לחלוק אותם (שזו בעיה גדולה, אבל אחרת).

בני אדם יכלו לחוש תחושות כלשהן בלשון, מבלי לסמן את זה קטגוריות של מתוק ומלוח וחמוץ וחריף, כמובן שבדיעבד אתה לא מבין איך אפשר בכלל לא להרגיש את ההבדלים בין הטעמים, כמו שלא תבין בעוד אלף שנה, איך אפשר שלא לזהות בני אדם לפי ההליכה והמנוחה שלהם.

איתן, הרשה לי לחלוק עליך. הכל קורה באופן אקראי, ואני אסביר. קודם כל כשדברתי על טעם, זה במובן של משמעות בחיים, לא במובן של מתוק מלוח חמוץ (למרות שאני יכול לראות את הקונוטציות), וכל תופעה נהיית קיימת מהרגע שמסמנים אותה בשפה. אתה גם יכול להגיד שהומוסקסואליות הייתה קיימת מאז ומעולם, רק שבתקופה המודרנית נתנו לה שם, אבל זה לא נכון - כי כל דבר לפני שנתת לו שם, לפני שהפרדת אותו כקטגוריה מזהה, הוא נחשב כמי שלא קיים. אולי בעוד אלף שנה, הפסיכולוגים יגידו שמי שהולך יותר מ30 צעדים רצוף לפני שהוא מתיישב על ספסל, זה מסמן משהו באישיות שלו, גם היום זה קורה, אבל בגלל שהיום לא יצרנו את זה כיוצר זהות, אתה לא מייחס לזה משמעות ולכן המשמעות לא קיימת, רק התופעה, ערומה ממשמעות כלשהי.

אביבה, אני לא מזלזל, גם לאמבה יש את התודעה של אלוהים והשכל שלו בצמצום, לגבי דלת אחורית, לפעמים מאחורה יותר יפה מקדימה (-:

אורי, אל תזלזל בכל השאר, כי הם יכולים להופיע בדלת האחורית

אביבה, לא אמרתי כשמישהו יאיים על חייך.. אלא משהו.. כמו מחלה או כל דבר אחר בחיים שמסכן אותנו... הבנתי את תשובתך.. אם מה שאת מתארת מספק אותך אז זה טוב.. אני אולי הולכת רחוק מדי בציפיות שלי..

אביבה, יפה אך השכל האמיתי תמיד אמיתי כל השאר לא ראוי להיקרא שכל

קובי ידידי, המילה "טעם" לא נוצרה באופן אקראי בהקשר הזה - "טעם" הוא משהו מוחשי שאינו נמדד ע"י הרגש או המיינד (שיפוטיות), אתה גם דיי מוגבל ע"י השפה בתאור שלך את הטעם של משהו, חמוץ, מתוק, מלוח, חריף ואולי עוד אחד ששכחתי... וזאת למרות שיש עשרות אלפי טעמים שונים בטבע וכולם סובייקטיבים ואינדוודואלים. כנ"ל לגבי החיים וטעמם... על פניו, אם זה לא "מתוק" אז אין טעם לחיים, אז בשלב ראשון מגיעה ההבנה שבכל פעם ובכל רגע זה יכול להשתנות... מ"חריף " למתוק ואז שוב ממתוק ל"מלוח"... וחוזר חלילה. בשלב שני וע"י "עבודה" מגיעה גם התובנה שכל הטעמים כולם הם החיים עצמם - אין "טעם טוב" או "טעם רע", אין שיפוטיות, אין הפרדתיות, אין הגדרות עד למצב שהטעם עצמו נעלם, ואז לחיים אין "טעם"... נשארים רק החיים עצמם, כמו שיוט בים ללא גלים... כמובן שבחרתי בדרך אלגורית, אבל אני מעריך שהמשל מובן.

אורי, לא הבנתי איך הבנת מדברי שאני חושבת ש - למות זה ההפך מלחיות. כשאני חוקרת האם יש הבדל בין לחיות לבין למות, אני מגיעה למסקנה, שמצד השכל יש הבדל בין למות לבין לחיות, אך מצד האמת האובייקטיבית, אין הבדל, ובתכלס אין הבדל בין השכל לאמת האובייקטיבית. ובכלל מי אמר שהשכל צודק?

אתי, שאלת אותי אם ההשתוות תעמוד במבחן כשמישהו יאיים על חיי, והתשובה שלי היא שאני לא יודעת. אבל מה שכרגע אני מבינה שאולי בגלל החקירה והשאלות, בחיים שלי יש פחות קונפליקטים, וזה כאילו ההבנה שלי התרחבה, היא מכילה גם את הצד הנגדי, בעוד שבעבר היתה לי התנגדות לדברים השליליים, כיום אני יכולה להכיל הרבה יותר.

מישהו בעבר הרחוק המציא את המושג "טעם" ועכשיו מתחילים להתחבט אם יש טעם או אין טעם. זה כמו שנשאל אם יש אחאחא בחיים או אין, ואם אין הכל רע, אבל בהנחה שרוצים נושאים שאפשר יהיה לדון בהם ולהשתעשע קצת, השאלה במקומה...

והתשובה היא שבוודאות מוחלטת אין טעם... ועכשיו נתפלמס.

אביבה, משתמע מדברייך ש - למות זה ההפך מלחיות. תחשבי שנית, לחיות זה להיות בתודעה מצומצמת ולמות זה להיות עדיין בתודעה מצומצמת אך שונה. למות לא שונה מהותית מנסיעה לעיר אחרת, ממילא כל רגע מתהווה מחדש.. אין שום רצף במימד הזמן והמקום, אין בכלל זמן ומקום.

גם אם הלא - עצמיות שלך תתנגד למות הרי העצמי שלך שקט ורגוע

על מנת להכניס את הדברים לפרופורציה, אומר כך.. הדברים שנאמרו לעיל, הופיעו בהשראת השאלה שהעלה שלומי.. ולמעשה נתתי הדגש לרגשות והירהורים שמתעוררים מפעם לפעם, וההדגש עלול ליצור אצל הקורא, תחושה כאילו זה מצבי בחיים.. מה שאינו נכון כלל, - רק מה, ההדגש מביא את הדברים למרכז הבמה ומפנה אליהם זרקור, ובכך מעפיל על כל השאר.. ולא תהיה זו אמת, אם לא אבהיר חלקים נוספים של מציאות זו שאינם נופלים ביחסיותם ובעוצמתם מאותו היבט שתואר.. דווקא באותו מקום, של תשישות ותבוסתנות, כפי שתואר.. דווקא שם ברגעים שנראים, על פניו, כמו ייאוש, מופיעה תובנה.. תובנה שמרחיבה, שמביאה אושר כל כך גדול.. ומסלקת כל ספק וכל שאלה.. תובנה שמחברת ומקרבת למקום הכי עמוק בתוכי.. לבהירות, לאהבה, לחמלה.. להכל. וכך אני מתנדנדת בין חושך לאור, בין יאוש לתקווה, בין בלבול לבהירות בין ספק לידיעה.. ועכשיו זה קרוב יותר לאמת..

לפי דעתי שלומי מתאר מצב שבו אנו רוצים חיים מושלמים, בלי קונפליקטים, חיים של וודאות מוחלטת, שהכל תמיד טוב וכו'. אך מצד שני, אם יהיו לנו החיים האלו, האם באמת נהיה מרוצים? זהו, לא ישעמם לנו יותר, לא נרצה יותר וכו'?

את מתארת מצב מדיטטיבי, שנוצר כתוצאה מהחקירה, אבל זה לא המצב הקבוע שלנו בחיים.. עדיין לא.

מיימון היקר שואל שתי שאלות שונות מאוד במהותם... לטעמי! השאלה הראשונה היא - מה הטעם לחיים? זו שאלה שלדידי, התשובה נמצאת בגופה... בטעם. טעם ניתן לחוש בלשון... כך היה ניתן לשאול, מה ה"חוש" בחיים? או מה הריח בחיים? או מה ניתן "לשמוע" בחיים. התשובה פה תינתן ע"י חמשת החושים הסובייקטיבים שלנו, ראיה, שמיעה, מישוש, ריח ו... טעם, דהיינו חייה את חייך ע"י ההרגשות של החושים עצמם, כמו בעלי החיים או מאידך כמו הבודהה... השאלה השניה שהוא שואל, מה אתה / אני רוצה?... זו כבר שאלה שאין שום "חוש". יש בה רק אגו... היא באה מהראש, מהשכל, (לא שהיא שלילית, נהפוך הוא).

אביבה, והאם לדעתך ההישתוות תעמוד במבחן המציאות, כאשר משהו, לדוגמא, יאיים על חייך..?

אתי, אין הבדל בין לחיות ולמות, יש הבדל עצום בין לחיות ללהרוג את עצמך. אין הבדל בין שובע לרעב, יש הבדל בין שובע ללא לאכול. מי את בכלל שתחליטי בשביל הקיבה שלך? מי את שתחליטי בשביל זיליוני התאים אם למות? הטעות שלך שאת משייכת את הגוף שלך, את המחשבות שלך, את הרצונות שלך - לעצמך.

אם בכל זאת מתחשק לך, אם בא לך לחוות את החוויה, אני יכול לחנוק אותך (-:

אתי, מה שלי עוזר, לשאול שוב ושוב, האם יש הבדל למשל בין לחיות או למות, ככול שאני שואלת את השאלה הזאת יותר, משהו בתוכי מתחיל להגיע להישתוות.

היי אביבה, האם יש הבדל בין לחיות או למות? אולי רעיונית, תאורטית - לא, - לכן בכל פעם שנאמר לי "מהצד הנוסף, האם יש הבדל.." זה כ"כ חסר משמעות מבחינת החוויה שלי.. כדי שזה יעבוד

(המשך) אני רוצה לחוות את המקום של אין הבדל..

הי אתי, מהצד שאני מובלת, שאין לי בחירה, יש משהו שגורם לי לחוות את מה שכתבת וכו'. אך מצד שני אני זאת שרוצה כרגע את מה שקורה לי, שיהיה לי קשה ושאני אמשיך לחפש וכו'. אך מצד נוסף, האם יש הבדל בין שני הצדדים?

אתי, יש לך תחושת אין אונים? תסכול? כבר ניסית? טרם? חיפשת ולא מצאת? זה גם לא מצא אותך? למה להפסיק? אולי יום אחד תלמדי לבד או מישהו יכוון אותך למטר האחרון.

מה הטעם בחיים... בשביל לדעת את הטעם צריך שאדם יהיה חי.. ער.. השאלה הזו מבטאת את הרעב לחיבור.. את הצורך העמוק להשתחרר.. את התסכול מהעדרות העצמי.. מהעדרות האמת.. צריך רק לוותר, להשלים עם הקיים, להרפות, להכנע... ובאמת אני שואלת, האם כל המאמץ השכלתני הזה הוא הדרך הנכונה? ואולי הוא רק מרחיק, ואולי הוא מתאים רק ל - X ולא ל - Y, ואולי אין ברירה וצריך לתת אמון מוחלט טוטלי, להתמסר בלי שאלות, בלי ספקות לתהליך כפי שהוא מתרחש, בקצב בו הוא מתרחש... כי ממילא אין ברירה.. אם הרצון אינו שלי והמחשבה אינה שלי, ואינני יודעת כלל מה כן שלי.. והידיעה שאני לא קיימת כלל כפי שאני באה לידי ביטוי, אלא רק כתוצאה של הזדהות התודעה עם רעיון האני.. האם זה מסייע? לא... אני עדיין אסירה בכלא... שזוכרת איך שם בחוץ.. ואין לי תלונות על החיים, כי אני לא מבינה אותם מספיק כדי להתלונן, וגם אל עצמי אין לי תלונות, כי כל חיי רדפתי וחיפשתי.. ואני שואלת את עצמי אם אני יכולה להפסיק.. והתשובה שעולה היא שאין אפשרות כזאת... אני לא מחפשת.. אני החיפוש.. זו המהות שלי..

מושג המשעמם זה תבנית שסיגלנו לעצמנו. רוב היקום זה משעמם לפי תפיסתנו המוגבלת בנפרדות. פרח, אלקטרון, הציפורן ברגל - זה משעמם. כלום זה משעמם. מי אמר שזה לא נעים? כל מי שאי פעם היה במדיטציה והרפיה.. עמוקה לא הרגיש שיעמום שיעמום זה רק שמצפים למשהו. מי שחי באמת את הרגע לא משתעמם מכלום. לא לפחד משיעמום, שיעמום זה אחלה.

לתולעת משעמם אם לא יהיה לה גרגרי חול לכרסם. שים אותה לקרוא לוח מלא בנוסחאות מתמטיות והיא תשתעמם. בעצם אני מכיר כמה הולכים על שניים שישתעממו מכך...

זה כמו שהאחד משחק קלפים עם עצמו, אם הוא לא יסתיר את עצמו מעצמו, דהיינו אם הוא לא יהפך לשניים, שניים שלא יודעים שהם אחד, אז איך הוא ישחק?

התבוננות עצמית:

*מה הטעם בחיים?

למה אתה רוצה לדעת? או במילים אחרות, כשתדע מה אז?

*אז אחיה את חיי בזרימה ובפחות קונפליקטים, חיים טובים ומלאים. רוצה וודאות מוחלטות.

יפה, מה שאומר, שמה שאתה רוצה זה לא לדעת באמת מה הטעם בחיים? אלא אתה רוצה לחיות את חייך בזרימה ובפחות קונפליקטים ודאות ומוחלטות. ולמה אתה רוצה דווקא את זה?

אתה בטוח שאתה רוצה רק את זה? האם זה כל מה שאתה רוצה בחיים?

לדוגמא: האם תרצה לראות משחק כדורגל או סרט שאתה כבר יודע במוחלטות מה יקרה בכל רגע ורגע כולל תוצאה סופית?

*ממממ... נראה לי שלא, זה יהיה משעמם וחסר תכלית, ריק.

האם היית באמת רוצה לדעת מה קורה ויקרה לך בכל רגע ורגע בחייך, היינו שליטה מוחלטת על חייך? איך נראה לך שתחווה את חייך כך?

*עושה רושם כמו חיים מושלמים בהתחלה, ואז... בעצם זה אי קיום מוחלט

האם זה מה שאתה באמת רוצה? אז מה אתה רוצה?