מה הטעם בחיים... בשביל לדעת את הטעם צריך שאדם יהיה חי.. ער.. השאלה הזו מבטאת את הרעב לחיבור.. את הצורך העמוק להשתחרר.. את התסכול מהעדרות העצמי.. מהעדרות האמת.. צריך רק לוותר, להשלים עם הקיים, להרפות, להכנע... ובאמת אני שואלת, האם כל המאמץ השכלתני הזה הוא הדרך הנכונה? ואולי הוא רק מרחיק, ואולי הוא מתאים רק ל - X ולא ל - Y, ואולי אין ברירה וצריך לתת אמון מוחלט טוטלי, להתמסר בלי שאלות, בלי ספקות לתהליך כפי שהוא מתרחש, בקצב בו הוא מתרחש... כי ממילא אין ברירה.. אם הרצון אינו שלי והמחשבה אינה שלי, ואינני יודעת כלל מה כן שלי.. והידיעה שאני לא קיימת כלל כפי שאני באה לידי ביטוי, אלא רק כתוצאה של הזדהות התודעה עם רעיון האני.. האם זה מסייע? לא... אני עדיין אסירה בכלא... שזוכרת איך שם בחוץ.. ואין לי תלונות על החיים, כי אני לא מבינה אותם מספיק כדי להתלונן, וגם אל עצמי אין לי תלונות, כי כל חיי רדפתי וחיפשתי.. ואני שואלת את עצמי אם אני יכולה להפסיק.. והתשובה שעולה היא שאין אפשרות כזאת... אני לא מחפשת.. אני החיפוש.. זו המהות שלי..