האם קיים הבדל אמיתי בין חוויה אובייקטיבית לסובייקטיבית?

אליעד מסביר באריכות ובפירוט על ההבדלים והקשרים בין אובייקטיביות לסובייקטיביות, ידיעה ואי - ידיעה, תוך שימוש בדוגמה של "שולחן" כדי להבהיר את הנושא. אליעד מציג כיצד אנשים חושבים באופן אוטומטי שאם הם רואים משהו, הדבר חייב להתקיים במציאות. לדוגמה, כאשר אדם רואה שולחן, הוא משוכנע שהשולחן אכן נמצא שם. אבל אליעד מדגיש ששאלה עמוקה יותר היא לא למה יש שולחן, אלא למה האדם רואה שולחן. בכך הוא מציג את השאלה מהזוית של החוויה הסובייקטיבית של האדם ולא מהמציאות האובייקטיבית לכאורה.

האם מה שאתה רואה הוא בהכרח המציאות האובייקטיבית?

כדי להבין טוב יותר, אליעד מביא דוגמה: כשאדם מסתכל על שולחן, הוא למעשה לא רואה רק את השולחן עצמו. הסיבה שאדם יכול לזהות שולחן היא משום שהוא מסוגל לחשוב גם על דברים שהם אינם שולחן, למשל כסא או פיל. כלומר, התפיסה של "שולחן" מוגדרת דווקא ביחס למה שאינו שולחן. אם האדם היה חווה רק את השולחן ללא יכולת לחשוב על דברים נוספים, המילה "שולחן" לא הייתה מקבלת משמעות עבורו, והוא לא היה יכול אפילו לשאול "למה יש פה שולחן?".

אליעד מסביר כי האדם חווה כל דבר בצורה חלקית ולא בצורה מלאה. כשהוא מסתכל על השולחן, הוא חושב בו זמנית על מה שיש סביבו, ובכך מייחס משמעות לשולחן דרך היחס שלו אל דברים אחרים. לכן, הידיעה של "יש פה שולחן" תלויה גם בידיעה החלקית שהאדם מסוגל להחזיק בה.

למה אתה בכלל שואל למה יש שולחן?

אליעד מתאר כיצד עצם השאלה "למה יש שולחן?" מוכיחה שהחוויה של האדם אינה מוחלטת. אם האדם היה משוכנע במאה אחוז שקיומו של השולחן הוא מחויב לחלוטין, לא הייתה מתעוררת בו השאלה למה השולחן נמצא שם. אך עצם העובדה שהאדם יכול להעלות את השאלה "למה דווקא שולחן ולא משהו אחר?" מלמדת שהחוויה שלו היא חלקית, ולכן לא אובייקטיבית לגמרי.

כיצד הידיעה החלקית מאפשרת הבנת משמעות?

אליעד מפרט שהיכולת של האדם להבין מהו "שולחן" תלויה ביכולת שלו לחשוב גם על מה שאינו שולחן. לדוגמה, אם האדם היה מסוגל לחשוב רק על השולחן לבדו, מבלי יכולת לחשוב על כסא או כל דבר אחר, השולחן לא היה בעל שום משמעות. העובדה שהאדם מסוגל לחשוב על דברים אחרים היא זו שנותנת לשולחן את המשמעות שלו, ולכן הידיעה החלקית (הידיעה שמאפשרת לראות בו זמנית דברים נוספים) היא זו שנותנת משמעות למה שהאדם חווה.

האם האדם יכול בכלל לחוות משהו כאובייקטיבי לחלוטין?

אליעד מציין שאם האדם היה חווה את המציאות בצורה אובייקטיבית לחלוטין, הוא לא היה מסוגל להבין או לחשוב עליה, משום שהחוויה האובייקטיבית המוחלטת לא הייתה מאפשרת לו להבחין בין דבר לדבר אחר. במקרה כזה, הוא לא היה יכול להגדיר או לתת משמעות לשום דבר, ומכאן לא הייתה לו בכלל שום שאלה על המציאות.

למה חוויה מוחלטת מונעת אפשרות לשאול שאלות?

אם האדם היה מרגיש שהחוויה שלו (כמו ראיית שולחן) היא מוחלטת, אז לא היה לו שום צורך בשאלות. אדם שואל שאלות רק משום שיש בו אי - ידיעה. הידיעה החלקית, העובדה שהאדם מסוגל גם "לא לדעת", היא זו שמאפשרת את הופעת השאלות אצלו. אליעד מראה שכדי להבין "מהו שולחן", האדם חייב להיות מסוגל לחשוב גם על מה שאינו שולחן, כלומר, להיות במצב של אי - ידיעה מסוימת.

למה חשוב להבין שהמציאות איננה מוחלטת אלא תלויה בסובייקטיביות?

אליעד מסביר שמטרת ההסבר שלו היא להראות לאדם שהמציאות שהוא חווה היא תמיד סובייקטיבית ולא אובייקטיבית לחלוטין...