האם בעלי החיים מוטרדים מנגיף הקורונה?

בעלי חיים אינם מפחדים מנגיף הקורונה. הם אינם חוששים מהסכנות האפשריות של העתיד, למרות שהמציאות מראה כי במקרים מסוימים קיימת סכנה ממשית לחייהם בעקבות המגפה. למשל, בעלי חיים המתגוררים בבית עלולים להיפגע אם בעליהם, שהם בני האדם, ייקלעו למצב כלכלי קשה או למחסור במזון בשל המשבר. למרות זאת, בעלי החיים אינם מודאגים מהאפשרות הזאת, משום שהיכולת שלהם לחשוב קדימה מוגבלת מאוד בהשוואה לאדם.

למה בעלי חיים לא דואגים לגבי העתיד?

בעלי חיים מוטרדים רק מהמצב הנוכחי, מהרגע שבו הם נמצאים עכשיו. הם אינם חושבים על מה יאכלו מחר או בעוד שבוע, והם לא דואגים מה יקרה עם צאצאיהם בעוד שנתיים. לעומת זאת, בני האדם מוטרדים לא רק מהעתיד הקרוב אלא גם מהעתיד הרחוק, לעיתים אפילו עד כדי דאגה למה שיתרחש לאחר מותם, כולל עניינים כמו חיים לאחר המוות, גלגול נשמות וקרמה. בעוד שבעל חיים חושש רק ברגע סכנה ממשי או כשהוא רעב באותו רגע, האדם נמצא בדאגה מתמדת, רחבה יותר וממושכת.

האם בני אדם באמת מוטרדים יותר מבעלי חיים?

לכאורה, מצבם של בני האדם נראה קשה יותר משל בעלי החיים, מפני שהם מוטרדים לא רק מהעתיד אלא גם מן העבר. אנשים יכולים לשאת עמם טראומות, חרמות מבית הספר ודאגות לגבי אירועים שיתרחשו בעתיד הרחוק. לעומת זאת, בעלי חיים חיים את הרגע ואינם זוכרים באופן ממשי את העבר או דואגים ממנו, אלא מגיבים באופן מיידי לסביבה. יחד עם זאת, חשוב לציין שלבעלי החיים יכול להיות סוג של "התנאה" במוח, שמזהירה אותם מסכנות מוכרות, אך זו אינה טראומה מודעת כמו אצל בני אדם.

האם היכולת לחשוב על העתיד היא בהכרח שלילית?

יכולת החשיבה של האדם לגבי העתיד והעבר מביאה איתה גם יתרונות. בני האדם יכולים לשמוח ממחשבה על אירועים טובים שיקרו בעתיד או מזיכרונות נעימים מן העבר. כלומר, הדאגה מהעתיד ומהעבר מאפשרת לאדם ליהנות ולהתרגש במידה שווה כפי שהיא גורמת לו לדאגה. לעומת זאת, בעלי החיים אינם יכולים ליהנות בצורה זו, מאחר ואין להם מודעות ממשית לעבר או לעתיד. הם חיים באופן מיידי בלבד, ולכן אינם יכולים לשמוח מציפייה חיובית או להתרגש מזיכרונות טובים.

האם ניתן לאמץ את תפיסת המציאות של בעלי החיים?

אליעד כהן מציע לאדם לחשוב על עצמו לעיתים כמו בעל חיים, בדגש על השאלה האם דאגה תמידית לעתיד היא באמת הכרחית או רציונלית. אף שברור כי בני האדם הורגלו לחשוב כך כדי לשרוד, שכן דאגה לעתיד מאפשרת חיים ארוכים יותר, השאלה נשארת פתוחה - האם אדם כאינדיבידואל באמת צריך להיות מודאג באופן תמידי ממה שיקרה בעתיד?

הדוגמה המובהקת לכך היא ילד קטן שאינו מודאג מהעתיד, ועלול לרוץ לכביש ולהיפגע. התודעה של האדם מבוססת על דאגה לעתיד, אך ניתן לשאול האם החיים יכולים להיות שונים ואולי טובים יותר אם האדם היה פחות מוטרד, חי את הרגע ומגיב רק לאירועים המיידיים כפי שעושים בעלי החיים. אליעד מציע גם את האפשרות לחיות כמו חתול, ללא דאגות לגבי העתיד, מתוך מחשבה שמה שיהיה, יהיה - העיקר הוא הרגע הנוכחי.

לסיכום, הפרספקטיבה של בעלי החיים מעניקה נקודת מבט שונה וחשובה לגבי האופן שבו בני אדם מתנהלים בחייהם. השאלה המרכזית שאליעד מציג היא האם הדאגה לעתיד, שמהווה חלק משמעותי בחיי האדם, היא מחויבת המציאות או שאולי ניתן לחיות בצורה אחרת, רגועה יותר, ולקבל את החיים כפי שהם, יום ביומו.