האם ניתן להיגמל לחלוטין מתרופות נגד חרדה ודיכאון?

אליעד מסביר שהצורך בנטילת תרופות נגד חרדה, דיכאון, וחוסר ריכוז נובע מתחושת אי - נוחות ומתח רגשי, שקשורים לאירועים שהאדם חווה בעבר ועדיין משפיעים עליו. הוא מדגיש שהסיבה העיקרית שאנשים פונים לתרופות פסיכיאטריות היא הרצון להקל על מצוקה רגשית ונפשית שהם חווים, ושהכדורים האלה מספקים מענה חלקי בלבד. מכיוון שהתוצאה של הטיפול התרופתי אינה מלאה, האדם עדיין שואף להיות חופשי לחלוטין מהתרופות, להרגיש טוב באופן טבעי וללא תלות בכימיקלים חיצוניים.

אליעד מתאר שני כיוונים עיקריים להתמודד עם הבעיה שבגללה האדם נוטל תרופות:

• הדרך הראשונה היא לוותר על הצורך שהכדור משרת. למשל, אם התרופה נלקחת כדי להגביר ריכוז, האדם יכול לקבל את העובדה שהוא לא מרוכז, וכך להפסיק לקחת כדורים. אם התרופה נלקחת כי יש חרדה, האדם יכול לקבל את זה שיש לו חרדה ולא להילחם בה, וכך לא יזדקק לכדור. אותו הדבר נכון לגבי תיאבון או מצב רוח - לקבל את זה שאין לו תיאבון או שאין לו מצב רוח טוב.
• האפשרות השנייה היא למצוא דרך להשיג את אותה תוצאה שהכדורים נותנים, אבל ללא כדורים. לדוגמה, אם המטרה היא ריכוז, האדם יכול לפתח שיטות לריכוז טבעי, כגון מדיטציה או טכניקות מיקוד. אם מדובר בחרדות, הוא יכול לפתח כלים נפשיים ופסיכולוגיים להתמודדות עם חרדה, ללא תלות בכדורים.

אליעד מדגיש שלרוב, הפתרון היעיל הוא שילוב של שתי הדרכים: חלקית לקבל את המצב שבו האדם נמצא, וחלקית לפתח מיומנויות ודרכים חדשות להתמודדות עם הקושי. כך, אפילו אם ההצלחה תהיה חלקית בשני הכיוונים, הדבר יספיק כדי להשתחרר מתלות בתרופות.

מה הקשר בין חרדות, חוסר ריכוז ודיכאון?

אליעד מסביר לעומק כי כל הבעיות האלו בעצם מחוברות. לדבריו, האדם לא סובל מחוסר ריכוז סתם כך, אלא הוא מרוכז מאוד במשהו שמטריד אותו בתת - המודע. לדוגמה, אדם שאומר "אני לא יכול להתרכז בעבודה" לאחר שקיבל הודעה על פיטורים, למעשה מרוכז מאוד בפיטורים עצמם. כלומר, אין באמת חוסר ריכוז, אלא יש ריכוז חזק מאוד במשהו אחר, מטריד או מפחיד.

הוא נותן דוגמה על מדענים שעובדים על פרויקט מורכב: הם לפעמים שוכחים לאכול, לא כי יש להם בעיה בתיאבון, אלא כי הם עסוקים מאוד בפרויקט. באופן דומה, אדם שחווה טראומה או חוויה קשה בעבר עדיין מרוכז באותה טראומה, ולכן לא מצליח להתרכז בדברים אחרים. זה מוביל גם לחוסר מצב רוח ולחוסר תיאבון, כי האדם מרוכז ומוטרד כל הזמן.

איך אירוע טראומטי מהעבר משפיע על הצורך בתרופות פסיכיאטריות?

אליעד מסביר שאם אדם חווה אירוע קשה וטראומטי, הדבר יכול להמשיך להפריע לו במשך שנים רבות. הוא נותן דוגמה של אדם שעבד בתנאים מלחיצים, למשל בעבודות "פרך" שבהן הוא חש כפייה, השפלה, ודיכוי, ולכן הוא חווה טראומה. בכל פעם שהוא נזכר באירוע, הזיכרון מעורר מחדש רגשות קשים, שמחייבים אותו להשתמש בתרופות כדי למתן את הרגשות הללו.

אליעד מציג שלוש אפשרויות להתמודדות עם טראומה כזאת:

1. להמשיך לקחת כדורים כל החיים, ולקבל את המצב כפי שהוא.
2. להפסיק את התרופות ולהישאר עם הסבל, ללא פתרון.
3. לנסות להתמודד עם שורש הטראומה על ידי שינוי הפרשנות של האירוע או הפחתת החשיבות שלו, כך שהזיכרון כבר לא יעורר סבל או לפחות יעורר הרבה פחות סבל.

כיצד ניתן לשנות את הפרשנות לזיכרונות כואבים מהעבר?

אליעד מסביר שהדרך להתמודד עם זיכרונות קשים היא להבין שהאירוע עצמו איננו רע או טוב באופן מוחלט, אלא שניתן להעניק לו פרשנויות שונות. למשל, אם בעבר האדם חווה מצב של כפייה בעבודה קשה, הוא יכול לשנות את נקודת המבט שלו ולהסתכל על האירוע בצורה אחרת לגמרי. למשל, במקום לראות את המצב כמשפיל או מדכא, אפשר להסתכל עליו כהזדמנות של האדם...