כפי שכבר ביארתי, מי שרוצה להיות מאושר, עליו להבין את המציאות. ולהבין את המציאות, פירושו שהאדם יבין את הסיבה הראשונה של כל הסיבות, שבגללה מתרחשים כל האירועים שיש במציאות שלנו. ועל ידי זה שהאדם מבין את סיבת כל הסיבות, על ידי זה האדם הופך להיות מאושר באמת.
והנה, להבין את הסיבה הראשונה של כל הסיבות, זאת המשימה הגדולה ביותר שיכול האדם להשיג אותה. כי כדי להבין את הסיבה הראשונה של כל הסיבות, לשם כך על האדם להסתכל בעיני שכלו על המציאות, מנקודת מבט של מה שהיה לפני כל מה שהיה. דהיינו, לחשוב מחוץ לקופסא בשלמות. כי הקופסא היא המציאות שלנו. ולחשוב מחוץ לקופסא בשלמות, פירושו שהאדם מצליח להסתכל על כל המציאות כולה, מנקודת מבט חיצונית למציאות כולה.
והשאלה הנשאלת היא, מהי הדרך של האדם לקבל את השכל שמאפשר לו להסתכל על המציאות מנקודת מבט חיצונית לה? ומהי הדרך של האדם לקבל שכל שיאפשר לאדם להסתכל על המציאות, מנקודת מבט עצמית שלה. דהיינו, להבין את האמת האובייקטיבית של המציאות?
והתשובה היא, שמי שרוצה לתרגל את היכולת שלו להסתכל מחוץ לקופסא, עליו להתחיל להסתכל ולחשוב מחוץ לקופסא על בני האדם שסביבו. ונסביר: כדי להיות מאושר, לשם כך צריך האדם להבין את המציאות ולהסתכל עליה מנקודת מבט עצמית. דהיינו, שהאדם יבין את המציאות מנקודת מבט, שבה הוא עצמו המציאות עצמה. דהיינו, האדם צריך כאילו להחליף את הזהות העצמית שלו לישות של המציאות עצמה כמציאות, ומנקודת המבט הזו לנסות להבין אותה.
ומי שרוצה להיות מסוגל להבין את המציאות מנקודת המבט העצמית שלה, לשם כך עליו להתחיל לנסות לקרוא אנשים ולהבין את האנשים שסביבו. כי כל זמן שהאדם לא מסוגל להבין בשלמות את חבריו, את המשפחה שלו, את העובדים שלו, את הלקוחות שלו, ואת בני האדם שסביבו, הרי שהאדם עדיין לא מסוגל להבין בשלמות את המציאות כולה.
כי כל אדם הוא חלק מהמציאות. וכל האנשים שאיתם נתקל האדם במשך היום, הם כולם בסך הכל חלקים של המציאות. ומי שלא מסוגל להבין את החלקים של המציאות, כיצד הוא מצפה להיות מסוגל להבין את המציאות כולה כישות אחת?
והרעיון הוא, שכדי להבין את המציאות בשלמות, לשם כך יש להתייחס אליה כאל ישות חושבת שמודעת לעצמה. ועל האדם לחשוב כאילו הוא עצמו היה המציאות עצמה. ועל האדם לנסות להבין את תהליכי קבלת ההחלטות, ואת תהליך הבחירה, ואת הרצון העצמי, ואת צורת המחשבה והרגשות של המציאות, כאילו היא עצמה הייתה ישות חושבת. דהיינו, על האדם כאילו לקרוא את המחשבות של המציאות.
ומי שרוצה לשפר את היכולת שלו לקרוא את המחשבות של המציאות, לשם כך עליו לנסות להתחיל לקרוא מחשבות של בני אדם אחרים.
ובפועל זה אומר, שעל האדם להתבונן היטב על כל בני האדם שסביבו. ועל האדם לשאול את עצמו תמיד, על מה חושב האדם שמולי? מה הוא מרגיש? מה הוא רוצה? מה הוא באמת רוצה? מה גורם לו לרצות את מה שהוא רוצה? מה גורם לו להרגיש את מה שהוא מרגיש? למה הוא מרגיש דווקא כך ולא אחרת? מה המחשבות שיש לאדם שמולי? וכיו"ב שאלות נוספות שבהן האדם מנסה לצאת מהקופסא של עצמו, ולנסות להסתכל על המציאות דרך העיניים של האדם שמולו.
ובכל פעם שהאדם רואה אדם אחר שעושה פעולה כלשהי / אומר דבר כלשהו, על האדם לשאול את עצמו ולחקור ולהעמיק ולהתבונן היטב היטב ולנסות לגלות את הסיבה האמיתית שבגללה אותו האדם עשה את מה שעשה ואמר את מה שאמר. וכל אדם מנהל מערכות יחסים שונות עם בני אדם שונים במשך היום. והאדם חייב ומוכרח לנסות להבין ולהבין ולגלות את צורת החשיבה של כל בני האדם שסביבו.
ואפילו כאשר האדם קורא איזה ספר או כל דבר אחר, וכאשר האדם שומע איזה דיבור כלשהו מאדם אחר, וכאשר האדם רואה אדם אחר כלשהו שעושה דבר כלשהו, על האדם לחקור תמיד ולנסות לגלות את צורת החשיבה של אותו האדם האחר שאמר את מה שאמר.
ועל האדם להתבונן על בני האדם סביבו, ולהתחיל לנתח את ההתנהגות שלהם. ועל האדם להסתכל על בני האדם שסביבו, ולשאול את עצמו, במה ההתנהגות שלהם דומה ובמה ההתנהגות שלהם שונה? ועל האדם לנסות לגלות, מדוע אותם בני אדם מתנהגים בצורה דומה בתחומים מסוימים, ומדוע אותם בני האדם מתנהגים אחרת בתחומים אחרים?
ומי שרוצה להבין את המציאות, עליו לנסות לפענח את צורת החשיבה של בני האדם. כי האדם קרוב אצל עצמו. והדבר הקל ביותר שאותו יכול לעשות האדם, הוא לנסות לגלות את שורש צורת החשיבה של כל בני האדם. כי יש צורת חשיבה אחת שהיא זאת שמניעה את כל בני האדם בעולם, החל מהאדם החכם ביותר ועד האדם המשוגע ביותר.
כי יש דבר אחד שעומד מאחורי צורת המחשבה של הגאון הגדול ביותר, ובאותה המידה הוא עומד גם מאחורי צורת המחשבה של המשוגע הגדול ביותר. ואותו הדבר הזה, הוא עומד גם מאחורי צורת המחשבה של האדם השמח ביותר, והוא עומד גם מאחורי צורת המחשבה של האדם העצוב והדיכאוני ביותר.
והמציאות שלנו מכילה בתוכה דומם צומח חי מדבר. והאדם שייך לקבוצת המדברים. ולכן הדבר הקל ביותר עבור האדם, הוא להבין את שאר בני האדם ששייכים לאותה קבוצת מדברים כמותו. אבל המציאות עצמה מכילה בתוכה לא רק את האדם המדבר והחושב, אלא גם את בעלי החיים הצמחים ועולם הדומם. ומי שרוצה להבין את כל המציאות כולה כישות אחת, עליו לנסות לעשות "האנשה" גם לכל הישויות שיש בעולם שלנו, ולנסות להסתכל על המציאות מנקודת המבט של כל ישות שקיימת בתוך המציאות שלנו.
כי על האדם לזכור, כי כל מה שיש במציאות, הוא ביטוי של השכל שמפעיל את המציאות. והשכל הזה בא לידי ביטוי גם לדוגמה בבעלי חיים בצמחים ובדברים דומים, בדיוק כמו שהוא בא לידי ביטוי בבני האדם. וכדי להבין את השכל של המציאות, לשם כך על האדם לנסות להבין את כל מה שיש במציאות, גם את בעלי החיים וגם את הצמחים וגם את הדומם.
כי בכל דבר שיש בעולם, יש בו ביטוי של משהו מהשכל של המציאות. כי יש חוק על אחד שלפיו הוחלט שבני האדם יתנהגו בצורה כלשהי, ושהאבנים יתנהגו בצורה אחרת. וגם ההתנהגות של בני האדם וגם ההתנהגות של הדומם, שתיהן ביטוי של שכל אחד. ומי שרוצה להבין את השכל הזה, עליו לנסות להתחיל להסתכל על כל מה שיש במציאות, מנקודת מבט עצמית.
שזה אומר שעל האדם לדמיין את עצמו, כאילו הוא עצמו הדבר שאותו הוא רואה. כי המציאות שלנו מתחלקת לשלושה חלקים. והם: ה"אני" של האדם שחושב מחשבות. הדברים שהם אינם ה"אני" של האדם שעליהם האדם חושב. והמחשבה שהיא מחברת את ה"אני" של האדם, עם הדברים שאותם הוא חושב.
ומי שרוצה לקבל שכל, עליו לנסות להתחיל להסתכל על המציאות דרך העיניים ומנקודת מבט של כל מה שכלפיו האדם לא מרגיש "אני". ועל האדם להסתכל על הדברים סביבו, החל מבני אדם, דרך בעלי חיים וצמחים, ועד אפילו דברים דומים וכיו"ב, ועל האדם לנסות לעשות לעצמו דמיון מודרך ולחשוב שהוא עצמו הישות שאותה הוא רואה מולו, ועל האדם לנסות להסתכל על המציאות כולה, מנקודת המבט של הישות האחרת שכלפיה האדם לא מרגיש "אני".
כי מצד האמת ה"אני" האמיתי של האדם הוא המציאות עצמה. ולכל אדם ולכל ישות יש שני "אני". וה"אני" הראשון של האדם, זה מה שהאדם קורא לו אני. אבל ה"אני" השני של האדם, הוא המציאות עצמה. כי ה"אני" האמיתי של האדם, הוא לא פחות מהמציאות עצמה, מאשר מה שהאדם קורא לו אני.
והדבר דומה לאדם שנמצא בתוך חלום של עצמו. שבו בעצם יש לאדם שני "אני". וה"אני" האחד של האדם הוא ה"אני" העליון שנמצא מחוץ לחלום ושחולם את החלום. וה"אני" השני של האדם, הוא ה"אני" שנמצא בתוך החלום, שחווה את כל החוויות של החלום.
כי כאשר האדם ישן ונכנס למצב של חלום, ה"אני" של האדם מתפצל לכמה חלקים. ויש את ה"אני" שנמצא מחוץ לחלום, שאם תוך כדי שינה הוא ירגיש אש וכיו"ב או שמישהו יקרא בשמו של האדם תוך כדי חלום, הרי שהאני שנמצא מחוץ לחלום הוא יתעורר מהחלום. ויש גם את ה"אני" שנמצא בתוך החלום, שהוא זה שחווה את כל האירועים שיש בתוך החלום.
ויש גם חלום בתוך חלום בתוך חלום וכולי. שבו האדם מתעורר אל תוך חלום. והאדם מרגיש שהוא התעורר, וכל זה קורה בתוך החלום עצמו. שבמצב כזה בעצם ה"אני" של האדם מתפצל לרמות עומק שונות. ובכל פעם שהאדם מתעורר מהחלום, ה"אני" של האדם מתחבר ל"אני" החיצוני לו שגדול יותר ממנו.
ומעל מה שנקרא אצל האדם "אני", מעליו יש עוד "אני" אחר, שהיא המציאות עצמה. כי מצד האמת, מה שנקרא אצל האדם אני, זה רק חלק של ה"אני" שלו. כי ה"אני" הראשון של האדם, הוא המציאות עצמה. וכאשר האדם עושה איזו פעולה, הרי שמי שבאמת עושה את זה, זה ה"אני" העליון של האדם שהוא המציאות, שהיא באה לידי ביטוי ב"אני" התחתון של האדם, שהוא מה שנקרא אצל האדם אני.
ומצד האמת, כאשר האדם רואה כל דבר שקורה בעולם, מצד האמת מי שעושה את זה, זה האדם עצמו. כי מצד האמת ה"אני" האמיתי של האדם, הוא הכוח שמניע את המציאות, שהוא זה שעושה את כל מה שקורה במציאות. והדבר דומה לעט שנמצא ביד הסופר. שהוא כותב את הספר, באמצעות כוחו של הסופר.
והציפורן של יד האדם, היא גם ציפורן כישות נפרדת מהיד של האדם, אבל היא גם כלולה ביד של האדם. והיד של האדם, היא גם יד כישות נפרדת מהגוף של האדם. אבל היא גם בו זמנית בלתי נפרדת מהישות של הגוף של האדם. וגם האדם עצמו, גם הוא ישות נפרדת מכל מה שנמצא סביבו ומהמציאות עצמה. אבל גם בו זמנית הוא לחלוטין לא נפרד מה"אני" הגדול יותר שהוא המציאות עצמה.
וכאשר מישהו אומר לאדם איזה משהו, מצד האמת זה האדם שמדבר לעצמו. כי ה"אני" העליון של האדם, הוא זה שמניע את כל מה שקורה בעולם כולל הכל. וכאשר מישהו פוגע באדם, הרי שמצד האמת זה האדם עצמו שפגע בעצמו. כי ה"אני" העליון של האדם שהוא המציאות עצמה, היא זאת שגרמה לאותו האדם האחר לפגוע באדם.
וכאשר האדם נמצא בשעת חלום, כל אותן דמויות שהוא רואה בשעת החלום שלו, הן בעצם הוא עצמו ממש. כי כל המקום וכל הזמן של החלום, הם כולם נמצאים בתוך ה"אני" של האדם עצמו שחולם את החלום, שהוא נמצא מחוץ לחלום והוא מכיל בתוכו את החלום כולו. וכאשר האדם נמצא בתוך החלום של עצמו והוא רואה איזה אדם אחר, או איזה דבר כלשהו, מצד האמת האדם רואה את עצמו ממש.
כי ה"אני" של האדם, הוא לא יותר מאשר תחושה. והאדם יכול להרגיש אני לגבי הרבה דברים שונים בעוצמות שונות. כי יש כאלו שמרגישים שהרכוש שלהם הוא חלק מהאני שלהם. כגון לדוגמה שאם פוגעים לאדם באיזה דבר שאהוב עליו, האדם מרגיש כאילו פגעו בו עצמו ממש.
ואפילו כאשר פוגעים לאדם באיבר מגופו, הרי שמצד האמת לא באמת פגעו באדם עצמו. כי האדם עצמו יכול להמשיך להיות קיים, גם בלי אותו איבר. אבל האדם מרגיש "אני" כלפי אותה יד או רגל. למרות שמצד האמת ה"אני" של האדם הוא לא היד וגם לא הרגל. כי האדם יכול להמשיך להיות קיים בדיוק באותה המידה, גם בלי יד או רגל וכיו"ב.
ומצד האמת, כל מה שקיים, זה הכל ה"אני" של האדם. כי יש "אני" אחד כללי של המציאות, שבתוכו קיימים כל הדברים. וגם מימד הזמן ומרחב המקום, גם הם לא יותר מאשר תחושה. כי הזמן והמקום, הם בסך הכל תחושה. כי יש תחושה מסוימת שהאדם קורא לה עבר. ויש תחושה אחרת שלה קורא האדם הווה. ויש תחושה אחרת שלה קורא האדם עתיד. ויש תחושה אחרת שלה קורא האדם כאן ושם ולמעלה ולמטה וכולי. והכל זה רק תחושות בלבד.
ומצד האמת כל המקום כולו נמצא באותו המקום. וכל המקום כולו הוא רק הבדלי תחושה של האדם. כי ניתן לדוגמה לראות שיש ציורים ותמונות עומק שונות. שבהם יש תמונה אחת שהאדם חווה אותה ברמות עומק שונות. וכאשר האדם חולם חלום, בתוך החלום יש מקום שלם. אבל מצד מי שמסתכל מחוץ לקופסא, דרך המציאות שנמצאת מחוץ לחלום ולחולם, מנקודת המבט החיצונית לחלום, שם אין מקום כלל. כי כל המקום כולו שנמצא בתוך החלום, הוא נמצא כולו בשום מקום ממשי, אלא הוא רק בתוך ה"אני" של האדם שחולם את החלום.
ומצד האמת, כל המקום כולו נמצא בתוך שום מקום. כי כל דבר נמצא בתוך דבר אחר. כי כל דבר יש דבר אחר שהוא גדול ממנו. וכל המקום כולו נמצא גם הוא בתוך מקום אחר גדול יותר, שהוא בעצם ה"אין" מקום. דהיינו, נקודת מבט שבה אין מקום כלל. כי שם מחוץ למקום, שם אין שום ישות נפרדת כלל, וממילא אין שום הבדל בין שום ישות לשום ישות אחרת, וממילא אין מקום.
כך שכל המקום כולו, מצד האמת הוא נמצא בשום מקום ובמקום שנמצא מחוץ למקום, שהוא ה"אין" מקום. והמקום שאותו רואה האדם הוא רק חוויה ותחושה של הבדלי מרחק שונים. כי כדי ליצור מרחב מקום, לשם כך צריך ליצור תחושת מקום. בדיוק כמו שבחוש ניתן לראות שאפשר ליצור תחושת מקום, גם בלי מקום של ממש. וכל המקום כולו הוא רק תחושה בלבד.
וגם הזמן עצמו, גם הוא רק תחושה. כי מצד האמת כל מה שקרה בעבר וכל מה שקורה בהווה וכל מה שיקרה בעתיד, אלו הכל מצבים שקיימים בו זמנית בפחות מרגע אחד של המציאות. כי גם הזמן עצמו, גם הוא נמצא בתוך מימד גדול יותר, שבו אין זמן. וכל אירועי הזמן, כולם נמצאים ומתרחשים בפחות מרגע אחד של זמן.
וכל האירועים כולם קיימים כל הזמן בו זמנית. אלא שבכל פעם האדם חווה תחושת זמן אחרת כלפי אפשרות אחרת של המציאות. ויש תחושה כלשהי שהאדם קורא לה עבר, ויש תחושה אחרת של הווה, ותחושה אחרת של עתיד. ומצד האמת יכול להיות שהאדם ירגיש תחושה של הווה, על משהו אחר שכבר קרה בעבר או שעוד לא קרה בעתיד וכיו"ב.
וכאשר האדם חושב על איזה דבר שקרה בעבר, מצד האמת יכול להיות שהאדם בכלל חושב על משהו שעוד לא קרה בפועל, אלא שתחושת הזמן של האדם התהפכה, ושהוא מרגיש תחושת עבר כלפי משהו שיקרה בעתיד. ולפעמים גם האדם מתכנן שאיזה משהו יקרה בעתיד, ואח"כ בטעות האדם חושב שהדבר הזה כבר קרה בעבר וכיו"ב.
ובכל מקרה בכל רגע ורגע האדם חווה מציאות, שבה יש תחושת זמן ומקום. וגם הזמן כולו וגם המקום כולו, הם נמצאים בתוך ה"אני" העליון של האדם, שהיא המציאות עצמה. כי ה"אני" התחתון של האדם שנמצא בתוך החלום, הוא עצמו חווה תחושת מקום ותחושת זמן. וכל מה שקיים, הכל קיים בתוך אני אחד גדול יותר, שהוא המציאות עצמה.
ולכן, כל דבר שאותו רואה האדם, מצד האמת האדם רואה את עצמו ממש. כי מצד האמת, הכל זה ה"אני" של האדם. וכאשר האדם מבין איזה דבר במציאות, בעצם האדם מבין את עצמו. וכאשר לדוגמה האדם מבין איך עושים פעולה כלשהי במציאות, הרי שבעצם האדם לומד להבין את השכל של עצמו ממש.
כי מי שרוצה לחיות טוב, עליו להבין את עצמו. ולהבין את עצמך, פירושו שהאדם יבין את ה"אני" של המציאות, שהיא זאת שחולמת וחושבת את המציאות שבה האדם נמצא. וכדי שהאדם יבין את עצמו דהיינו, את המציאות, לשם כך על האדם לנסות להסתכל על ההשתקפויות השונות של ה"אני" שלו במציאות, ולנסות להבין אותן.
כי כל מה שישנו במציאות, זה הכל השתקפויות וחלקים והיבטים וגוונים וצמצומים של ה"אני" העליון של האדם, שהוא נמצא מחוץ למקום ומחוץ לזמן ושבתוכו נמצאים כל הדברים כולם. וכדי שהאדם יבין את עצמו דהיינו, את ה"אני" של המציאות, לשם כך על האדם לנסות להבין כמה שיותר את מה שקורה בתוך המציאות, שהכל זה ביטוי של השכל העצמי של האדם.
כי יש בעולם שלנו מערכות חוקים שונות. כגון לדוגמה חוקי הפיזיקה, וחוקי הכלכלה, וחוקי ההתנהגות החברתית וכיו"ב. וכל החוקים האלו, הם ביטויים של צורת המחשבה של ה"אני" האמיתי של האדם עצמו, שהוא המציאות עצמה. וכדי שהאדם יבין את עצמו, דהיינו, את המציאות, לשם כך על האדם ללמוד להכיר את עצמו, באמצעות זה שהוא מנסה להבין את צורת החשיבה שעומדת מאחורי התהליכים השונים שיש בעולם.
וכפי שאמרנו, הדבר הקל ביותר לעשות, הוא לנסות לנתח את ההתנהגות של בני האדם. כי על האדם לחקור וללמוד היטב את הפסיכולוגיה ואת תורת ההתנהגות של כל בני האדם בעולם. ומי שרוצה להכיר את עצמו, עליו לא להשאיר אפילו לא נושא אחד בעולם שלא מובן לו. כי על האדם להתאמץ ולהבין את כל בני האדם שיש בעולם, ואת כל צורת המחשבה של כל החכמים הגדולים ביותר עד המשוגעים הגדולים ביותר.
והדרך המהירה ביותר להבין אנשים אחרים, היא על ידי זה שהאדם מכניס את עצמו לתוך הישות שעליה הוא חושב. דהיינו, שעל האדם לדמיין שהוא עצמו הדמות שעליה הוא חושב. ועל האדם פשוט לנסות להסתכל על המציאות דרך נקודת המבט של הישות שעליה הוא חושב.
ועל האדם לקחת לדוגמה אדם אחר כלשהו, ועל האדם לנסות להכיר את אותו האדם האחר, כמו שהוא מכיר את עצמו (תרתי משמע). כי על האדם להכניס את עצמו לזהות אחרת, ולשאול את עצמו: מה אני מרגיש? מה אני רוצה? למה אני מרגיש את זה? למה אני מרגיש דווקא כך ולא אחרת? למה אני חושב כך? למה אני רוצה את הדבר הזה? מה גורם לי לקבל החלטות בצורה כלשהי? וכיו"ב שאלות שעוזרות לאדם להבין את חלקי ה"אני" שלו שמפוזרים בכל מה שישנו.
ועל ידי זה האדם מתחבר ל"אני" של ישויות אחרות ומסתכל על המציאות מנקודת מבט חיצונית למה שקרוי אצל האדם אני, על ידי זה בסופו של דבר האדם מצליח להסתכל על המציאות מנקודת מבט חיצונית לגמרי, שהיא דרך ה"אני" הגדול ביותר, שהיא המציאות בעצמה.
ואחרי שהאדם מצליח להתחבר ל"אני" העליון שלו שהיא המציאות בעצמה, עכשיו על האדם לנסות להבין את מה שקורה לאני הפנימי שנמצא בתוך המציאות, דרך נקודת המבט של ה"אני" שנמצאת בתוכו המציאות.
ומצד האמת, גם ה"אני" החיצוני של האדם, גם הוא נמצא בתוך אני אחר גדול יותר עד אין סוף. אך כדי שהאדם יבין את כל זה, לשם כך על האדם בראש ובראשונה להתחבר ל"אני" החיצוני הראשון הגדול ביותר, שהוא המציאות עצמה וכולי.
והנה, להבין את הסיבה הראשונה של כל הסיבות, זאת המשימה הגדולה ביותר שיכול האדם להשיג אותה. כי כדי להבין את הסיבה הראשונה של כל הסיבות, לשם כך על האדם להסתכל בעיני שכלו על המציאות, מנקודת מבט של מה שהיה לפני כל מה שהיה. דהיינו, לחשוב מחוץ לקופסא בשלמות. כי הקופסא היא המציאות שלנו. ולחשוב מחוץ לקופסא בשלמות, פירושו שהאדם מצליח להסתכל על כל המציאות כולה, מנקודת מבט חיצונית למציאות כולה.
והשאלה הנשאלת היא, מהי הדרך של האדם לקבל את השכל שמאפשר לו להסתכל על המציאות מנקודת מבט חיצונית לה? ומהי הדרך של האדם לקבל שכל שיאפשר לאדם להסתכל על המציאות, מנקודת מבט עצמית שלה. דהיינו, להבין את האמת האובייקטיבית של המציאות?
והתשובה היא, שמי שרוצה לתרגל את היכולת שלו להסתכל מחוץ לקופסא, עליו להתחיל להסתכל ולחשוב מחוץ לקופסא על בני האדם שסביבו. ונסביר: כדי להיות מאושר, לשם כך צריך האדם להבין את המציאות ולהסתכל עליה מנקודת מבט עצמית. דהיינו, שהאדם יבין את המציאות מנקודת מבט, שבה הוא עצמו המציאות עצמה. דהיינו, האדם צריך כאילו להחליף את הזהות העצמית שלו לישות של המציאות עצמה כמציאות, ומנקודת המבט הזו לנסות להבין אותה.
ומי שרוצה להיות מסוגל להבין את המציאות מנקודת המבט העצמית שלה, לשם כך עליו להתחיל לנסות לקרוא אנשים ולהבין את האנשים שסביבו. כי כל זמן שהאדם לא מסוגל להבין בשלמות את חבריו, את המשפחה שלו, את העובדים שלו, את הלקוחות שלו, ואת בני האדם שסביבו, הרי שהאדם עדיין לא מסוגל להבין בשלמות את המציאות כולה.
כי כל אדם הוא חלק מהמציאות. וכל האנשים שאיתם נתקל האדם במשך היום, הם כולם בסך הכל חלקים של המציאות. ומי שלא מסוגל להבין את החלקים של המציאות, כיצד הוא מצפה להיות מסוגל להבין את המציאות כולה כישות אחת?
והרעיון הוא, שכדי להבין את המציאות בשלמות, לשם כך יש להתייחס אליה כאל ישות חושבת שמודעת לעצמה. ועל האדם לחשוב כאילו הוא עצמו היה המציאות עצמה. ועל האדם לנסות להבין את תהליכי קבלת ההחלטות, ואת תהליך הבחירה, ואת הרצון העצמי, ואת צורת המחשבה והרגשות של המציאות, כאילו היא עצמה הייתה ישות חושבת. דהיינו, על האדם כאילו לקרוא את המחשבות של המציאות.
ומי שרוצה לשפר את היכולת שלו לקרוא את המחשבות של המציאות, לשם כך עליו לנסות להתחיל לקרוא מחשבות של בני אדם אחרים.
ובפועל זה אומר, שעל האדם להתבונן היטב על כל בני האדם שסביבו. ועל האדם לשאול את עצמו תמיד, על מה חושב האדם שמולי? מה הוא מרגיש? מה הוא רוצה? מה הוא באמת רוצה? מה גורם לו לרצות את מה שהוא רוצה? מה גורם לו להרגיש את מה שהוא מרגיש? למה הוא מרגיש דווקא כך ולא אחרת? מה המחשבות שיש לאדם שמולי? וכיו"ב שאלות נוספות שבהן האדם מנסה לצאת מהקופסא של עצמו, ולנסות להסתכל על המציאות דרך העיניים של האדם שמולו.
ובכל פעם שהאדם רואה אדם אחר שעושה פעולה כלשהי / אומר דבר כלשהו, על האדם לשאול את עצמו ולחקור ולהעמיק ולהתבונן היטב היטב ולנסות לגלות את הסיבה האמיתית שבגללה אותו האדם עשה את מה שעשה ואמר את מה שאמר. וכל אדם מנהל מערכות יחסים שונות עם בני אדם שונים במשך היום. והאדם חייב ומוכרח לנסות להבין ולהבין ולגלות את צורת החשיבה של כל בני האדם שסביבו.
ואפילו כאשר האדם קורא איזה ספר או כל דבר אחר, וכאשר האדם שומע איזה דיבור כלשהו מאדם אחר, וכאשר האדם רואה אדם אחר כלשהו שעושה דבר כלשהו, על האדם לחקור תמיד ולנסות לגלות את צורת החשיבה של אותו האדם האחר שאמר את מה שאמר.
ועל האדם להתבונן על בני האדם סביבו, ולהתחיל לנתח את ההתנהגות שלהם. ועל האדם להסתכל על בני האדם שסביבו, ולשאול את עצמו, במה ההתנהגות שלהם דומה ובמה ההתנהגות שלהם שונה? ועל האדם לנסות לגלות, מדוע אותם בני אדם מתנהגים בצורה דומה בתחומים מסוימים, ומדוע אותם בני האדם מתנהגים אחרת בתחומים אחרים?
ומי שרוצה להבין את המציאות, עליו לנסות לפענח את צורת החשיבה של בני האדם. כי האדם קרוב אצל עצמו. והדבר הקל ביותר שאותו יכול לעשות האדם, הוא לנסות לגלות את שורש צורת החשיבה של כל בני האדם. כי יש צורת חשיבה אחת שהיא זאת שמניעה את כל בני האדם בעולם, החל מהאדם החכם ביותר ועד האדם המשוגע ביותר.
כי יש דבר אחד שעומד מאחורי צורת המחשבה של הגאון הגדול ביותר, ובאותה המידה הוא עומד גם מאחורי צורת המחשבה של המשוגע הגדול ביותר. ואותו הדבר הזה, הוא עומד גם מאחורי צורת המחשבה של האדם השמח ביותר, והוא עומד גם מאחורי צורת המחשבה של האדם העצוב והדיכאוני ביותר.
והמציאות שלנו מכילה בתוכה דומם צומח חי מדבר. והאדם שייך לקבוצת המדברים. ולכן הדבר הקל ביותר עבור האדם, הוא להבין את שאר בני האדם ששייכים לאותה קבוצת מדברים כמותו. אבל המציאות עצמה מכילה בתוכה לא רק את האדם המדבר והחושב, אלא גם את בעלי החיים הצמחים ועולם הדומם. ומי שרוצה להבין את כל המציאות כולה כישות אחת, עליו לנסות לעשות "האנשה" גם לכל הישויות שיש בעולם שלנו, ולנסות להסתכל על המציאות מנקודת המבט של כל ישות שקיימת בתוך המציאות שלנו.
כי על האדם לזכור, כי כל מה שיש במציאות, הוא ביטוי של השכל שמפעיל את המציאות. והשכל הזה בא לידי ביטוי גם לדוגמה בבעלי חיים בצמחים ובדברים דומים, בדיוק כמו שהוא בא לידי ביטוי בבני האדם. וכדי להבין את השכל של המציאות, לשם כך על האדם לנסות להבין את כל מה שיש במציאות, גם את בעלי החיים וגם את הצמחים וגם את הדומם.
כי בכל דבר שיש בעולם, יש בו ביטוי של משהו מהשכל של המציאות. כי יש חוק על אחד שלפיו הוחלט שבני האדם יתנהגו בצורה כלשהי, ושהאבנים יתנהגו בצורה אחרת. וגם ההתנהגות של בני האדם וגם ההתנהגות של הדומם, שתיהן ביטוי של שכל אחד. ומי שרוצה להבין את השכל הזה, עליו לנסות להתחיל להסתכל על כל מה שיש במציאות, מנקודת מבט עצמית.
שזה אומר שעל האדם לדמיין את עצמו, כאילו הוא עצמו הדבר שאותו הוא רואה. כי המציאות שלנו מתחלקת לשלושה חלקים. והם: ה"אני" של האדם שחושב מחשבות. הדברים שהם אינם ה"אני" של האדם שעליהם האדם חושב. והמחשבה שהיא מחברת את ה"אני" של האדם, עם הדברים שאותם הוא חושב.
ומי שרוצה לקבל שכל, עליו לנסות להתחיל להסתכל על המציאות דרך העיניים ומנקודת מבט של כל מה שכלפיו האדם לא מרגיש "אני". ועל האדם להסתכל על הדברים סביבו, החל מבני אדם, דרך בעלי חיים וצמחים, ועד אפילו דברים דומים וכיו"ב, ועל האדם לנסות לעשות לעצמו דמיון מודרך ולחשוב שהוא עצמו הישות שאותה הוא רואה מולו, ועל האדם לנסות להסתכל על המציאות כולה, מנקודת המבט של הישות האחרת שכלפיה האדם לא מרגיש "אני".
כי מצד האמת ה"אני" האמיתי של האדם הוא המציאות עצמה. ולכל אדם ולכל ישות יש שני "אני". וה"אני" הראשון של האדם, זה מה שהאדם קורא לו אני. אבל ה"אני" השני של האדם, הוא המציאות עצמה. כי ה"אני" האמיתי של האדם, הוא לא פחות מהמציאות עצמה, מאשר מה שהאדם קורא לו אני.
והדבר דומה לאדם שנמצא בתוך חלום של עצמו. שבו בעצם יש לאדם שני "אני". וה"אני" האחד של האדם הוא ה"אני" העליון שנמצא מחוץ לחלום ושחולם את החלום. וה"אני" השני של האדם, הוא ה"אני" שנמצא בתוך החלום, שחווה את כל החוויות של החלום.
כי כאשר האדם ישן ונכנס למצב של חלום, ה"אני" של האדם מתפצל לכמה חלקים. ויש את ה"אני" שנמצא מחוץ לחלום, שאם תוך כדי שינה הוא ירגיש אש וכיו"ב או שמישהו יקרא בשמו של האדם תוך כדי חלום, הרי שהאני שנמצא מחוץ לחלום הוא יתעורר מהחלום. ויש גם את ה"אני" שנמצא בתוך החלום, שהוא זה שחווה את כל האירועים שיש בתוך החלום.
ויש גם חלום בתוך חלום בתוך חלום וכולי. שבו האדם מתעורר אל תוך חלום. והאדם מרגיש שהוא התעורר, וכל זה קורה בתוך החלום עצמו. שבמצב כזה בעצם ה"אני" של האדם מתפצל לרמות עומק שונות. ובכל פעם שהאדם מתעורר מהחלום, ה"אני" של האדם מתחבר ל"אני" החיצוני לו שגדול יותר ממנו.
ומעל מה שנקרא אצל האדם "אני", מעליו יש עוד "אני" אחר, שהיא המציאות עצמה. כי מצד האמת, מה שנקרא אצל האדם אני, זה רק חלק של ה"אני" שלו. כי ה"אני" הראשון של האדם, הוא המציאות עצמה. וכאשר האדם עושה איזו פעולה, הרי שמי שבאמת עושה את זה, זה ה"אני" העליון של האדם שהוא המציאות, שהיא באה לידי ביטוי ב"אני" התחתון של האדם, שהוא מה שנקרא אצל האדם אני.
ומצד האמת, כאשר האדם רואה כל דבר שקורה בעולם, מצד האמת מי שעושה את זה, זה האדם עצמו. כי מצד האמת ה"אני" האמיתי של האדם, הוא הכוח שמניע את המציאות, שהוא זה שעושה את כל מה שקורה במציאות. והדבר דומה לעט שנמצא ביד הסופר. שהוא כותב את הספר, באמצעות כוחו של הסופר.
והציפורן של יד האדם, היא גם ציפורן כישות נפרדת מהיד של האדם, אבל היא גם כלולה ביד של האדם. והיד של האדם, היא גם יד כישות נפרדת מהגוף של האדם. אבל היא גם בו זמנית בלתי נפרדת מהישות של הגוף של האדם. וגם האדם עצמו, גם הוא ישות נפרדת מכל מה שנמצא סביבו ומהמציאות עצמה. אבל גם בו זמנית הוא לחלוטין לא נפרד מה"אני" הגדול יותר שהוא המציאות עצמה.
וכאשר מישהו אומר לאדם איזה משהו, מצד האמת זה האדם שמדבר לעצמו. כי ה"אני" העליון של האדם, הוא זה שמניע את כל מה שקורה בעולם כולל הכל. וכאשר מישהו פוגע באדם, הרי שמצד האמת זה האדם עצמו שפגע בעצמו. כי ה"אני" העליון של האדם שהוא המציאות עצמה, היא זאת שגרמה לאותו האדם האחר לפגוע באדם.
וכאשר האדם נמצא בשעת חלום, כל אותן דמויות שהוא רואה בשעת החלום שלו, הן בעצם הוא עצמו ממש. כי כל המקום וכל הזמן של החלום, הם כולם נמצאים בתוך ה"אני" של האדם עצמו שחולם את החלום, שהוא נמצא מחוץ לחלום והוא מכיל בתוכו את החלום כולו. וכאשר האדם נמצא בתוך החלום של עצמו והוא רואה איזה אדם אחר, או איזה דבר כלשהו, מצד האמת האדם רואה את עצמו ממש.
כי ה"אני" של האדם, הוא לא יותר מאשר תחושה. והאדם יכול להרגיש אני לגבי הרבה דברים שונים בעוצמות שונות. כי יש כאלו שמרגישים שהרכוש שלהם הוא חלק מהאני שלהם. כגון לדוגמה שאם פוגעים לאדם באיזה דבר שאהוב עליו, האדם מרגיש כאילו פגעו בו עצמו ממש.
ואפילו כאשר פוגעים לאדם באיבר מגופו, הרי שמצד האמת לא באמת פגעו באדם עצמו. כי האדם עצמו יכול להמשיך להיות קיים, גם בלי אותו איבר. אבל האדם מרגיש "אני" כלפי אותה יד או רגל. למרות שמצד האמת ה"אני" של האדם הוא לא היד וגם לא הרגל. כי האדם יכול להמשיך להיות קיים בדיוק באותה המידה, גם בלי יד או רגל וכיו"ב.
ומצד האמת, כל מה שקיים, זה הכל ה"אני" של האדם. כי יש "אני" אחד כללי של המציאות, שבתוכו קיימים כל הדברים. וגם מימד הזמן ומרחב המקום, גם הם לא יותר מאשר תחושה. כי הזמן והמקום, הם בסך הכל תחושה. כי יש תחושה מסוימת שהאדם קורא לה עבר. ויש תחושה אחרת שלה קורא האדם הווה. ויש תחושה אחרת שלה קורא האדם עתיד. ויש תחושה אחרת שלה קורא האדם כאן ושם ולמעלה ולמטה וכולי. והכל זה רק תחושות בלבד.
ומצד האמת כל המקום כולו נמצא באותו המקום. וכל המקום כולו הוא רק הבדלי תחושה של האדם. כי ניתן לדוגמה לראות שיש ציורים ותמונות עומק שונות. שבהם יש תמונה אחת שהאדם חווה אותה ברמות עומק שונות. וכאשר האדם חולם חלום, בתוך החלום יש מקום שלם. אבל מצד מי שמסתכל מחוץ לקופסא, דרך המציאות שנמצאת מחוץ לחלום ולחולם, מנקודת המבט החיצונית לחלום, שם אין מקום כלל. כי כל המקום כולו שנמצא בתוך החלום, הוא נמצא כולו בשום מקום ממשי, אלא הוא רק בתוך ה"אני" של האדם שחולם את החלום.
ומצד האמת, כל המקום כולו נמצא בתוך שום מקום. כי כל דבר נמצא בתוך דבר אחר. כי כל דבר יש דבר אחר שהוא גדול ממנו. וכל המקום כולו נמצא גם הוא בתוך מקום אחר גדול יותר, שהוא בעצם ה"אין" מקום. דהיינו, נקודת מבט שבה אין מקום כלל. כי שם מחוץ למקום, שם אין שום ישות נפרדת כלל, וממילא אין שום הבדל בין שום ישות לשום ישות אחרת, וממילא אין מקום.
כך שכל המקום כולו, מצד האמת הוא נמצא בשום מקום ובמקום שנמצא מחוץ למקום, שהוא ה"אין" מקום. והמקום שאותו רואה האדם הוא רק חוויה ותחושה של הבדלי מרחק שונים. כי כדי ליצור מרחב מקום, לשם כך צריך ליצור תחושת מקום. בדיוק כמו שבחוש ניתן לראות שאפשר ליצור תחושת מקום, גם בלי מקום של ממש. וכל המקום כולו הוא רק תחושה בלבד.
וגם הזמן עצמו, גם הוא רק תחושה. כי מצד האמת כל מה שקרה בעבר וכל מה שקורה בהווה וכל מה שיקרה בעתיד, אלו הכל מצבים שקיימים בו זמנית בפחות מרגע אחד של המציאות. כי גם הזמן עצמו, גם הוא נמצא בתוך מימד גדול יותר, שבו אין זמן. וכל אירועי הזמן, כולם נמצאים ומתרחשים בפחות מרגע אחד של זמן.
וכל האירועים כולם קיימים כל הזמן בו זמנית. אלא שבכל פעם האדם חווה תחושת זמן אחרת כלפי אפשרות אחרת של המציאות. ויש תחושה כלשהי שהאדם קורא לה עבר, ויש תחושה אחרת של הווה, ותחושה אחרת של עתיד. ומצד האמת יכול להיות שהאדם ירגיש תחושה של הווה, על משהו אחר שכבר קרה בעבר או שעוד לא קרה בעתיד וכיו"ב.
וכאשר האדם חושב על איזה דבר שקרה בעבר, מצד האמת יכול להיות שהאדם בכלל חושב על משהו שעוד לא קרה בפועל, אלא שתחושת הזמן של האדם התהפכה, ושהוא מרגיש תחושת עבר כלפי משהו שיקרה בעתיד. ולפעמים גם האדם מתכנן שאיזה משהו יקרה בעתיד, ואח"כ בטעות האדם חושב שהדבר הזה כבר קרה בעבר וכיו"ב.
ובכל מקרה בכל רגע ורגע האדם חווה מציאות, שבה יש תחושת זמן ומקום. וגם הזמן כולו וגם המקום כולו, הם נמצאים בתוך ה"אני" העליון של האדם, שהיא המציאות עצמה. כי ה"אני" התחתון של האדם שנמצא בתוך החלום, הוא עצמו חווה תחושת מקום ותחושת זמן. וכל מה שקיים, הכל קיים בתוך אני אחד גדול יותר, שהוא המציאות עצמה.
ולכן, כל דבר שאותו רואה האדם, מצד האמת האדם רואה את עצמו ממש. כי מצד האמת, הכל זה ה"אני" של האדם. וכאשר האדם מבין איזה דבר במציאות, בעצם האדם מבין את עצמו. וכאשר לדוגמה האדם מבין איך עושים פעולה כלשהי במציאות, הרי שבעצם האדם לומד להבין את השכל של עצמו ממש.
כי מי שרוצה לחיות טוב, עליו להבין את עצמו. ולהבין את עצמך, פירושו שהאדם יבין את ה"אני" של המציאות, שהיא זאת שחולמת וחושבת את המציאות שבה האדם נמצא. וכדי שהאדם יבין את עצמו דהיינו, את המציאות, לשם כך על האדם לנסות להסתכל על ההשתקפויות השונות של ה"אני" שלו במציאות, ולנסות להבין אותן.
כי כל מה שישנו במציאות, זה הכל השתקפויות וחלקים והיבטים וגוונים וצמצומים של ה"אני" העליון של האדם, שהוא נמצא מחוץ למקום ומחוץ לזמן ושבתוכו נמצאים כל הדברים כולם. וכדי שהאדם יבין את עצמו דהיינו, את ה"אני" של המציאות, לשם כך על האדם לנסות להבין כמה שיותר את מה שקורה בתוך המציאות, שהכל זה ביטוי של השכל העצמי של האדם.
כי יש בעולם שלנו מערכות חוקים שונות. כגון לדוגמה חוקי הפיזיקה, וחוקי הכלכלה, וחוקי ההתנהגות החברתית וכיו"ב. וכל החוקים האלו, הם ביטויים של צורת המחשבה של ה"אני" האמיתי של האדם עצמו, שהוא המציאות עצמה. וכדי שהאדם יבין את עצמו, דהיינו, את המציאות, לשם כך על האדם ללמוד להכיר את עצמו, באמצעות זה שהוא מנסה להבין את צורת החשיבה שעומדת מאחורי התהליכים השונים שיש בעולם.
וכפי שאמרנו, הדבר הקל ביותר לעשות, הוא לנסות לנתח את ההתנהגות של בני האדם. כי על האדם לחקור וללמוד היטב את הפסיכולוגיה ואת תורת ההתנהגות של כל בני האדם בעולם. ומי שרוצה להכיר את עצמו, עליו לא להשאיר אפילו לא נושא אחד בעולם שלא מובן לו. כי על האדם להתאמץ ולהבין את כל בני האדם שיש בעולם, ואת כל צורת המחשבה של כל החכמים הגדולים ביותר עד המשוגעים הגדולים ביותר.
והדרך המהירה ביותר להבין אנשים אחרים, היא על ידי זה שהאדם מכניס את עצמו לתוך הישות שעליה הוא חושב. דהיינו, שעל האדם לדמיין שהוא עצמו הדמות שעליה הוא חושב. ועל האדם פשוט לנסות להסתכל על המציאות דרך נקודת המבט של הישות שעליה הוא חושב.
ועל האדם לקחת לדוגמה אדם אחר כלשהו, ועל האדם לנסות להכיר את אותו האדם האחר, כמו שהוא מכיר את עצמו (תרתי משמע). כי על האדם להכניס את עצמו לזהות אחרת, ולשאול את עצמו: מה אני מרגיש? מה אני רוצה? למה אני מרגיש את זה? למה אני מרגיש דווקא כך ולא אחרת? למה אני חושב כך? למה אני רוצה את הדבר הזה? מה גורם לי לקבל החלטות בצורה כלשהי? וכיו"ב שאלות שעוזרות לאדם להבין את חלקי ה"אני" שלו שמפוזרים בכל מה שישנו.
ועל ידי זה האדם מתחבר ל"אני" של ישויות אחרות ומסתכל על המציאות מנקודת מבט חיצונית למה שקרוי אצל האדם אני, על ידי זה בסופו של דבר האדם מצליח להסתכל על המציאות מנקודת מבט חיצונית לגמרי, שהיא דרך ה"אני" הגדול ביותר, שהיא המציאות בעצמה.
ואחרי שהאדם מצליח להתחבר ל"אני" העליון שלו שהיא המציאות בעצמה, עכשיו על האדם לנסות להבין את מה שקורה לאני הפנימי שנמצא בתוך המציאות, דרך נקודת המבט של ה"אני" שנמצאת בתוכו המציאות.
ומצד האמת, גם ה"אני" החיצוני של האדם, גם הוא נמצא בתוך אני אחר גדול יותר עד אין סוף. אך כדי שהאדם יבין את כל זה, לשם כך על האדם בראש ובראשונה להתחבר ל"אני" החיצוני הראשון הגדול ביותר, שהוא המציאות עצמה וכולי.
050-3331-331