10:09אהבה + שנאה הם אחד. איך? למה?
למה אהבה ושנאה הן בעצם אותו הדבר בשורש שלהן?
הרבה אנשים חושבים שאהבה ושנאה הם שני רגשות מנוגדים לחלוטין. אליעד כהן מסביר בהרצאתו המפורטת כי בשורש של האהבה ובשורש של השנאה, לא רק שאין הבדל, אלא למעשה מדובר בדיוק באותו רגש. ההסבר לכך מתחיל מההבנה של מושג השלמות. ככל שהאהבה או השנאה מתקרבות לשלמות, כך ההבדל ביניהן מתבטל.
מהי אהבה בשלמות ומדוע היא מבטלת את האובייקט הנאהב?
אהבה אמיתית בשלמות, על פי אליעד כהן, משמעותה שהאדם מכיל לחלוטין את האובייקט שהוא אוהב. אם אתה אוהב מישהו עד הסוף ובשלמות, לא תהיה שום תחושה של נפרדות בינך לבינו. לדוגמה, כאשר אדם אומר "אני אוהב את היד שלי, " הוא לא באמת מפריד בינו לבין היד שלו. היד נתפסת כחלק ממנו, כחלק מה"אני" שלו. כך בדיוק צריכה להיות אהבה אמיתית - להרגיש שהדבר שאוהבים הוא חלק בלתי נפרד ממך עד שאין כלל הפרדה.
אהבה אמיתית היא איחוד מוחלט בין האוהב לנאהב. זה מצב שבו אין בכלל הבדל ביניכם, עד כדי כך שכאשר לנאהב כואבת הרגל, האוהב מרגיש זאת כאילו כואב לו עצמו. לכן, אהבה מושלמת היא הכלה מוחלטת, ואין בה יותר מקום לנפרדות.
מהי שנאה בשלמות וכיצד היא מבטלת את קיומו של הדבר השנוא?
בדיוק כמו אהבה בשלמות, שנאה מושלמת, לפי אליעד כהן, היא מצב של דחייה מוחלטת כלפי הדבר השנוא. כשאתה שונא משהו בשלמות, אתה שולל לגמרי את עצם קיומו של הדבר הזה. אך אם אתה עדיין מודע לקיומו, פירוש הדבר שאתה עדיין מסוגל להכיל אותו במידה מסוימת, ולכן השנאה אינה שלמה. שנאה מושלמת משמעותה שהדבר השנוא חדל להתקיים מבחינתך לחלוטין, אפילו עד כדי כך שאינך מודע יותר לקיומו.
אלא שדווקא אז, כאשר השנאה מגיעה לשלמותה, הדבר השנוא מתבטל לחלוטין בתודעת האדם, ובכך השנאה עצמה מתבטלת, כי אי אפשר לשנוא דבר שאינו קיים עוד בתודעה. כך מתברר שהשנאה, בשיאה המוחלט, מובילה בדיוק לאותו המקום כמו האהבה המוחלטת - ביטול מוחלט של נפרדות בין האדם לבין מה שהוא שונא או אוהב.
כיצד נוצרת סבלנות מתוך ערבוב של אהבה ושנאה?
אליעד כהן מסביר שכל הבעיה מתחילה דווקא כשאנשים חווים קצת אהבה וקצת שנאה, מצב של עירוב רגשי. כאשר אדם אוהב חלקים מהאחר אבל גם שונא חלקים אחרים, נוצרת אצלו תחושת קונפליקט פנימי. הוא מסוגל להכיל חלק מהדברים וחלק אחר הוא דוחה. מצב זה יוצר סבל, כי האדם אינו נמצא בהרמוניה מוחלטת לא עם עצמו ולא עם המציאות. כל זמן שקיים שילוב של רגשות מנוגדים אלה, האדם נמצא בסבל מתמשך.
מדוע מי שאוהב או שונא את כל המציאות בשלמות חווה אחדות ושלמות?
אליעד כהן נותן דוגמה ברורה על אהבה ושנאה כלפי המציאות כולה. מי שאוהב את כל המציאות בשלמות חווה הרגשה אחידה, בלי הבדל בין דברים. כל דבר במציאות נתפס אצלו באותה רמה של אהבה. מנגד, מי ששונא את כל המציאות בשלמות מרגיש שנאה אחידה כלפי הכל ללא הבדל. בשני המקרים, האחידות והשלמות הזו מבטלת את האפשרות של קונפליקט פנימי או של סבל, כיוון שאין יותר הבדל בין טוב ורע. אם הכל טוב באופן מוחלט, אין שום דבר שיכול להיות רע, ואם הכל רע באופן מוחלט, אין שום דבר שיכול להיות טוב. בשני המקרים, האדם מגיע לאותו מקום של שלמות פנימית ואחדות עם המציאות.
מדוע אהבה ושנאה הן למעשה אותו רגש במהותן?
בשורש, מסביר אליעד, אהבה ושנאה הן רגש אחד. שניהם מצבים של ביטול מוחלט של ההפרדה בין ה"אני" לבין הדבר שנמצא מחוץ לאדם. האהבה כוללת הכלה מוחלטת, והשנאה כוללת דחייה מוחלטת, אך בשני הקצוות האלה, מגיעים לביטול של קיום הדבר שמחוץ לאדם. שניהם, בקצה המוחלט שלהם, מובילים למצב של אחדות מוחלטת ושלמות. כשאדם נמצא רחוק מהקצה של אהבה או שנאה, הוא חווה את ההבדל ביניהן, אך כשהוא מגיע לשלמות של אחד משני הרגשות הללו, הם הופכים לאחד.
בשורה התחתונה, אליעד מסביר שהסבל האנושי נובע בעיקר מערבוב ואי שלמות של רגשות אהבה ושנאה. רק כאשר האדם מגיע לשלמות מוחלטת באחד מהם, הוא משתחרר מסבל לחלוטין.
הרבה אנשים חושבים שאהבה ושנאה הם שני רגשות מנוגדים לחלוטין. אליעד כהן מסביר בהרצאתו המפורטת כי בשורש של האהבה ובשורש של השנאה, לא רק שאין הבדל, אלא למעשה מדובר בדיוק באותו רגש. ההסבר לכך מתחיל מההבנה של מושג השלמות. ככל שהאהבה או השנאה מתקרבות לשלמות, כך ההבדל ביניהן מתבטל.
מהי אהבה בשלמות ומדוע היא מבטלת את האובייקט הנאהב?
אהבה אמיתית בשלמות, על פי אליעד כהן, משמעותה שהאדם מכיל לחלוטין את האובייקט שהוא אוהב. אם אתה אוהב מישהו עד הסוף ובשלמות, לא תהיה שום תחושה של נפרדות בינך לבינו. לדוגמה, כאשר אדם אומר "אני אוהב את היד שלי, " הוא לא באמת מפריד בינו לבין היד שלו. היד נתפסת כחלק ממנו, כחלק מה"אני" שלו. כך בדיוק צריכה להיות אהבה אמיתית - להרגיש שהדבר שאוהבים הוא חלק בלתי נפרד ממך עד שאין כלל הפרדה.
אהבה אמיתית היא איחוד מוחלט בין האוהב לנאהב. זה מצב שבו אין בכלל הבדל ביניכם, עד כדי כך שכאשר לנאהב כואבת הרגל, האוהב מרגיש זאת כאילו כואב לו עצמו. לכן, אהבה מושלמת היא הכלה מוחלטת, ואין בה יותר מקום לנפרדות.
מהי שנאה בשלמות וכיצד היא מבטלת את קיומו של הדבר השנוא?
בדיוק כמו אהבה בשלמות, שנאה מושלמת, לפי אליעד כהן, היא מצב של דחייה מוחלטת כלפי הדבר השנוא. כשאתה שונא משהו בשלמות, אתה שולל לגמרי את עצם קיומו של הדבר הזה. אך אם אתה עדיין מודע לקיומו, פירוש הדבר שאתה עדיין מסוגל להכיל אותו במידה מסוימת, ולכן השנאה אינה שלמה. שנאה מושלמת משמעותה שהדבר השנוא חדל להתקיים מבחינתך לחלוטין, אפילו עד כדי כך שאינך מודע יותר לקיומו.
אלא שדווקא אז, כאשר השנאה מגיעה לשלמותה, הדבר השנוא מתבטל לחלוטין בתודעת האדם, ובכך השנאה עצמה מתבטלת, כי אי אפשר לשנוא דבר שאינו קיים עוד בתודעה. כך מתברר שהשנאה, בשיאה המוחלט, מובילה בדיוק לאותו המקום כמו האהבה המוחלטת - ביטול מוחלט של נפרדות בין האדם לבין מה שהוא שונא או אוהב.
כיצד נוצרת סבלנות מתוך ערבוב של אהבה ושנאה?
אליעד כהן מסביר שכל הבעיה מתחילה דווקא כשאנשים חווים קצת אהבה וקצת שנאה, מצב של עירוב רגשי. כאשר אדם אוהב חלקים מהאחר אבל גם שונא חלקים אחרים, נוצרת אצלו תחושת קונפליקט פנימי. הוא מסוגל להכיל חלק מהדברים וחלק אחר הוא דוחה. מצב זה יוצר סבל, כי האדם אינו נמצא בהרמוניה מוחלטת לא עם עצמו ולא עם המציאות. כל זמן שקיים שילוב של רגשות מנוגדים אלה, האדם נמצא בסבל מתמשך.
מדוע מי שאוהב או שונא את כל המציאות בשלמות חווה אחדות ושלמות?
אליעד כהן נותן דוגמה ברורה על אהבה ושנאה כלפי המציאות כולה. מי שאוהב את כל המציאות בשלמות חווה הרגשה אחידה, בלי הבדל בין דברים. כל דבר במציאות נתפס אצלו באותה רמה של אהבה. מנגד, מי ששונא את כל המציאות בשלמות מרגיש שנאה אחידה כלפי הכל ללא הבדל. בשני המקרים, האחידות והשלמות הזו מבטלת את האפשרות של קונפליקט פנימי או של סבל, כיוון שאין יותר הבדל בין טוב ורע. אם הכל טוב באופן מוחלט, אין שום דבר שיכול להיות רע, ואם הכל רע באופן מוחלט, אין שום דבר שיכול להיות טוב. בשני המקרים, האדם מגיע לאותו מקום של שלמות פנימית ואחדות עם המציאות.
מדוע אהבה ושנאה הן למעשה אותו רגש במהותן?
בשורש, מסביר אליעד, אהבה ושנאה הן רגש אחד. שניהם מצבים של ביטול מוחלט של ההפרדה בין ה"אני" לבין הדבר שנמצא מחוץ לאדם. האהבה כוללת הכלה מוחלטת, והשנאה כוללת דחייה מוחלטת, אך בשני הקצוות האלה, מגיעים לביטול של קיום הדבר שמחוץ לאדם. שניהם, בקצה המוחלט שלהם, מובילים למצב של אחדות מוחלטת ושלמות. כשאדם נמצא רחוק מהקצה של אהבה או שנאה, הוא חווה את ההבדל ביניהן, אך כשהוא מגיע לשלמות של אחד משני הרגשות הללו, הם הופכים לאחד.
בשורה התחתונה, אליעד מסביר שהסבל האנושי נובע בעיקר מערבוב ואי שלמות של רגשות אהבה ושנאה. רק כאשר האדם מגיע לשלמות מוחלטת באחד מהם, הוא משתחרר מסבל לחלוטין.
- מה ההבדל בין אהבה לשנאה?
- כיצד מגיעים לאהבה מושלמת?
- מהי שנאה מוחלטת?
- איך להפסיק לסבול?
- האם אפשר לאהוב ולשנוא בו זמנית?
- מה המשמעות של אחדות המציאות?
- איך מגיעים לשלמות פנימית?
מהי אהבה / שנאה בשלמות? ומדוע אהבה ושנאה בשלמות, הם רגש זהה לחלוטין? ועוד. נשאלה שאלה, מה ההבדל בין אהבה ובין שנאה, והאם באמת יש הבדל ביניהם?
ובאמת כפי שכבר נאמר בהרצאות אחרות, אין באמת הבדל בשורש בין הדברים, כך שאין באמת הבדל בין אהבה ובין שנאה.
כלומר, בקיצוניות של האהבה ובקיצוניות של השנאה, אין בכלל הבדל בשורש שלהם.
זה בכלל נובע מאותו הרגש. בעולם שלנו של הנפרדות, יש הבדל בין אהבה ובין שנאה.
אך נסביר פה איך הדברים בשורש מתחברים.
ונחדד, אם בן אדם ישנא בשלמות, או ישנא בשלמות, או יאהב אבל ממש בשלמות, שפירושו שאין יותר מזה אהבה למציאות בשלמות, או לשנוא את כל המציאות בשלמות, הם יגיעו לשלמות.
אם אדם אוהב משהו במציאות, ויש משהו שהוא יכול לאהוב יותר, או אוהב יותר, אז האהבה, או השנאה לא עד הסוף.
ומי שיאהב או ישנא בשלמות, אז לא יהיה פחות טוב או יותר טוב, זה יהיה אותו הדבר.
לשנוא מישהו באמת זה לשנוא מישהו כל כך, שוללים את כולו, ולרוב אנשים שונאים חלקים מהאדם, לא את כל האדם בשלמות, ומי שכן שונא בשלמות, הוא שולל בעצם את קיומו של האדם שהוא שונא.
ויש שנאה כל כך גדולה, שאין בכלל מודעות לאותו הדבר, אבל אם אתה יודע שאתה שונא אותו, סימן שהאדם עדיין מכיל את הדבר, אז זה לא בשלמות, אבל אם זה שנאה בשלמות, שהאדם לא מסוגל להכיל את האדם, או הדבר ואז השנאה מתבטלת כי לא קיים כבר כלום, שום דבר שהאדם יכול להכיל, אז גם לא קיימת שנאה.
כך ששנאה יכולה לנבוע, רק אם יש גם אהבה, האדם קצת אוהב את הקיום של זה שהוא שונא מאד, ואז יש גם אהבה וגם שנאה ברמות שונות, אבל זה לא שנאה מושלמת.
אותו הדבר גם לגבי האהבה, אם יש אהבה מושלמת לחלוטין, זה עד כדי כך שהאדם לא נותן קיום לזה שהוא אוהב בשלמות. אהבה פירושו שאני כן מסוגל להכיל בשלמות, ולא תהיה תחושה של נפרדות בין האדם לזה שהוא אוהב.
זה כמו שבן אדם אוהב את היד שלו, אבל היד של האדם לא מובדלת בינו לבין מישהו או משהו אחר.
אהבה בשלמות זו הכלה מוחלטת ואחדות מוחלטת.
אהבה זה להכיל בשלמות, כל כולו בתוכי, ואז רק אני קיים, או רק הוא.
ובשנאה זה דיחוי, דחייה בשלמות ואז גם אין קיום לזולת.
בשני המקרים אם הולכים עד הקצה, בשניהם מגיעים לביטול של הצד השני.
הבלגאן מתחיל ברגע שאדם קצת אוהב וקצת שונא, וחלק הוא מכיל וחלק הוא דוחה, ואותו הדבר גם לגבי המציאות, אם קצת מכילים אותה וקצת לא, אז סובלים.
ואם אוהבים את המציאות בשלמות אז לא סובלים, כי מכילים את הכל, וגם, אם שונאים את המציאות עד הסוף אז גם לא סובלים כי מבחינתו של האדם המציאות לא הייתה קיימת ואז חווים שלמות.
חווים אחדות עם המציאות בשורש של השנאה המושלמת או האהבה המושלמת.
ובאמת כפי שכבר נאמר בהרצאות אחרות, אין באמת הבדל בשורש בין הדברים, כך שאין באמת הבדל בין אהבה ובין שנאה.
כלומר, בקיצוניות של האהבה ובקיצוניות של השנאה, אין בכלל הבדל בשורש שלהם.
זה בכלל נובע מאותו הרגש. בעולם שלנו של הנפרדות, יש הבדל בין אהבה ובין שנאה.
אך נסביר פה איך הדברים בשורש מתחברים.
ונחדד, אם בן אדם ישנא בשלמות, או ישנא בשלמות, או יאהב אבל ממש בשלמות, שפירושו שאין יותר מזה אהבה למציאות בשלמות, או לשנוא את כל המציאות בשלמות, הם יגיעו לשלמות.
אם אדם אוהב משהו במציאות, ויש משהו שהוא יכול לאהוב יותר, או אוהב יותר, אז האהבה, או השנאה לא עד הסוף.
ומי שיאהב או ישנא בשלמות, אז לא יהיה פחות טוב או יותר טוב, זה יהיה אותו הדבר.
לשנוא מישהו באמת זה לשנוא מישהו כל כך, שוללים את כולו, ולרוב אנשים שונאים חלקים מהאדם, לא את כל האדם בשלמות, ומי שכן שונא בשלמות, הוא שולל בעצם את קיומו של האדם שהוא שונא.
ויש שנאה כל כך גדולה, שאין בכלל מודעות לאותו הדבר, אבל אם אתה יודע שאתה שונא אותו, סימן שהאדם עדיין מכיל את הדבר, אז זה לא בשלמות, אבל אם זה שנאה בשלמות, שהאדם לא מסוגל להכיל את האדם, או הדבר ואז השנאה מתבטלת כי לא קיים כבר כלום, שום דבר שהאדם יכול להכיל, אז גם לא קיימת שנאה.
כך ששנאה יכולה לנבוע, רק אם יש גם אהבה, האדם קצת אוהב את הקיום של זה שהוא שונא מאד, ואז יש גם אהבה וגם שנאה ברמות שונות, אבל זה לא שנאה מושלמת.
אותו הדבר גם לגבי האהבה, אם יש אהבה מושלמת לחלוטין, זה עד כדי כך שהאדם לא נותן קיום לזה שהוא אוהב בשלמות. אהבה פירושו שאני כן מסוגל להכיל בשלמות, ולא תהיה תחושה של נפרדות בין האדם לזה שהוא אוהב.
זה כמו שבן אדם אוהב את היד שלו, אבל היד של האדם לא מובדלת בינו לבין מישהו או משהו אחר.
אהבה בשלמות זו הכלה מוחלטת ואחדות מוחלטת.
אהבה זה להכיל בשלמות, כל כולו בתוכי, ואז רק אני קיים, או רק הוא.
ובשנאה זה דיחוי, דחייה בשלמות ואז גם אין קיום לזולת.
בשני המקרים אם הולכים עד הקצה, בשניהם מגיעים לביטול של הצד השני.
הבלגאן מתחיל ברגע שאדם קצת אוהב וקצת שונא, וחלק הוא מכיל וחלק הוא דוחה, ואותו הדבר גם לגבי המציאות, אם קצת מכילים אותה וקצת לא, אז סובלים.
ואם אוהבים את המציאות בשלמות אז לא סובלים, כי מכילים את הכל, וגם, אם שונאים את המציאות עד הסוף אז גם לא סובלים כי מבחינתו של האדם המציאות לא הייתה קיימת ואז חווים שלמות.
חווים אחדות עם המציאות בשורש של השנאה המושלמת או האהבה המושלמת.
050-3331-331