למה אסור לאכול חמץ בפסח לפי התורה?

אליעד כהן מסביר כי בפסח קיימת מצווה האוסרת על אכילת חמץ, אך כאשר מנסים להבין את ההיגיון מאחורי האיסור הזה מתגלים דברים רבים שאינם הגיוניים כלל. התשובה הפשוטה והמקובלת בקרב אנשים מאמינים היא שאלוהים ציווה, וזה מספיק עבורם. אם אדם מאמין שאלוהים אמר לו משהו, הוא לא אמור לחפש היגיון נוסף מעבר לזה, אבל אליעד מדגיש כי הוא שואל מעבר לאמונה הדתית הפשוטה ומחפש להבין מדוע באמת לא אוכלים חמץ בפסח ומה ההיגיון שבכך.

מדוע הסיבה "זכר ליציאת מצרים" אינה הגיונית לאיסור אכילת חמץ?

ההסבר המקובל לכך הוא שהאיסור על אכילת חמץ הוא זכר ליציאת מצרים, משום שבני ישראל יצאו ממצרים במהירות כה רבה עד שלא היה זמן לבצק לתפוח, ולכן נאלצו לאכול מצות. אליעד כהן מדגים את חוסר ההיגיון בהסבר זה בעזרת דוגמה:

הוא מבקש מהקהל לדמיין בן מלך שחטפו אותו ארגון טרור כמו דאע"ש והתעללו בו במשך שנים. לאחר שחרורו, בן המלך מחליט לקבוע יום חג לזכר שחרורו. אליעד כהן מציג שני תרחישים שונים, אחד שבו החטיפה מתרחשת בגיל 30 והשני בילדותו, אך בשני המקרים, לאחר השחרור, בן המלך רוצה לציין את היום הזה כיום חג. באופן הגיוני, בן המלך היה אמור לחגוג את היום בשמחה ובכיף. אבל, אם הוא היה אומר שהוא רוצה לחגוג את יום השחרור בכך שבמשך שבוע יזכירו לו את העינויים שעבר, הדבר היה לחלוטין לא הגיוני.

כך גם בפסח, אליעד מסביר שאין היגיון לחגוג את יציאת מצרים בכך שאנו מזכירים דווקא את החלק הקשה והלא - נעים של הסיפור, שהוא חוסר הזמן לתפיחת הבצק והאכילה של מצה יבשה וקשה. אם רוצים באמת לחגוג את השחרור, הרבה יותר הגיוני היה לעשות זאת עם חמץ ועם מאכלים טעימים ומגוונים, ולא עם מצות דווקא, שהן אוכל פשוט, עני, ומייצגות את הסבל ולא את החירות.

מדוע לא הגיוני לאכול רק מצות במשך שבוע שלם?

אליעד כהן מבהיר שאפילו אם רוצים לסמל את החוויה שעברו בני ישראל ביציאת מצרים, אפשר היה להסתפק ביום אחד של אכילת מצות בלבד. הוא תוהה מדוע להמשיך ולאכול מצות במשך שבוע שלם, ומדוע האיסור על אכילת חמץ הוא מוחלט. לדעתו, אם המטרה היא לזכור את העוני ואת המהירות ביציאה ממצרים, מספיק היה להסתפק ביום אחד של זיכרון. אין שום היגיון ברור באיסור מתמשך על חמץ למשך שבוע שלם.

למה מנקים את הבית כל כך ביסודיות מחמץ?

אליעד כהן מסביר שגם ניקיון הבית מחמץ אינו הגיוני כשמסתכלים על הטעם שהחמץ הוא זכר ליציאת מצרים. הוא שואל מדוע התורה מתעקשת על ניקוי יסודי כל כך עד שאפילו פירור חמץ קטן אינו יכול להישאר בבית או בחנות, ואפילו אם נמצא חמץ במרתף או במקום נסתר לגמרי, עדיין קיים איסור מוחלט על החזקתו. הוא אומר שאפשר לקבל את האיסור רק אם מאמינים שאלוהים ציווה, אך כאשר מנסים להבין את ההיגיון האנושי מאחורי ניקוי מדוקדק שכזה, לא נמצא שום הסבר סביר והגיוני לכך.

האם יש היגיון אנושי בשמירת המצוות, או שזה רק עניין של אמונה?

אליעד כהן מתאר את העניין כמוזר לחלוטין כשהוא מסתכל על ההיגיון מאחורי המצוות. הוא אומר בבירור שאין לו בעיה עם אנשים שמאמינים ופשוט מקבלים את הדברים בלי לשאול שאלות, אך כשמנסים לחפש את ההיגיון שבדבר, המנהגים האלו הופכים ללא הגיוניים כלל. הוא מציין שהאיסור על חמץ וניקוי הבית מכל פירור הוא דוגמה קיצונית לכך שההיגיון לא נמצא במצווה עצמה, אלא רק באמונה פשוטה וקבלת הדברים כפי שנאמרו, גם כאשר אינם מובנים.

מה המשמעות של אכילת חמץ ומצות ביחס לסיפור פסח?

לסיכום, אליעד כהן מציין שוב כי הטיעון המקובל על אכילת מצות ואיסור חמץ כזיכרון ליציאת מצרים אינו מחזיק מים מבחינה הגיונית. הטעם של החגיגה אינו תואם את המהות של השמחה והחירות, אלא להפך, מתמקד דווקא באלמנטים קשים ולא נעימים מהסיפור, בצורה שאינה הגיונית כלל אם באמת מנסים לחגוג ולהנציח את החירות והשחרור מהעבדות.