מהי מטרתו האמיתית של סגר הקורונה?

סגר הקורונה, באופן כללי, הוא הגבלה שמוטלת על אנשים במטרה למנוע התפשטות של מחלת הקורונה. מבחינה הגיונית, ניתן להסכים שאחת הדרכים להתמודד עם מגפה היא באמצעות הטלת סגר, וזאת על מנת לצמצם את ההדבקה. אליעד כהן מסביר כי הוא לא נכנס לדיון האם קורונה היא אכן מגפה, האם זו הדרך הטובה ביותר להילחם בה, או האם הסגר הוא הכרחי או לא. העניין המרכזי שהוא מדגיש הוא עצם העובדה שסגר הוא כלי בעל משמעות עמוקה מעבר לנושא הבריאותי - הוא כלי לשליטה באזרחים.

אליעד כהן מתאר כי למדינה יש אינטרס לבצע סגר לא רק בשביל להגן על האזרחים מפני מחלות. ישנן סיבות רבות אחרות שלמדינה ולמשטר השולט בה, יש אינטרס להגביל את חופש התנועה והפעולה של האזרחים. לטענתו, אם מדרגים את כל מדינות העולם לפי מידת החופש שלהן - בקצה אחד נמצאות מדינות דמוקרטיות וליברליות, ובקצה השני מדינות דיקטטוריות ולא חופשיות - ניתן לראות באופן ברור שככל שמדינה היא יותר דיקטטורית, כך היא עושה שימוש מוגבר יותר בכלים של סגר, צמצום זכויות הפרט, מעקב אחרי אזרחים, והגבלת חופש התנועה.

האם למדינה יש אינטרס לשמר את הסגר גם ללא קשר למגפה?

לכל משטר, בכל מדינה בעולם, יש אינטרס שיהיה סגר על האזרחים, ללא קשר לשום מגפה. למה? כי באמצעות הגבלת האזרחים, המשטר יכול לשלוט בהם ביתר קלות. אליעד מדגיש שהאינטרס החשוב ביותר של שלטון או משטר הוא לשמור על עצמו ועל הכוח שלו. ההישרדות הפוליטית של השלטון, ראש הממשלה, או מי שעומד בראש המערכת, היא תמיד מעל האינטרס של האזרחים עצמם.

הוא נותן דוגמה פשוטה וברורה - בדיוק כמו הורה שמעוניין לשלוט בילדיו ולכן מציב להם מגבלות ברורות, או מעסיק שרוצה משמעת מהעובדים שלו ולכן קובע עבורם כללים נוקשים של התנהגות או לבוש, כך גם המדינה מפעילה הגבלות כדי לשמר את הסמכות והשליטה שלה. בכל פעם שמוטלת מגבלה, למשל חובת לבישת מסיכה, האדם מזכיר לעצמו שהוא כפוף לשליט העליון, שהוא אינו אדם חופשי לגמרי, והמסיכה היא תזכורת תמידית לשליטה זו.

האם הסגר נועד להגן על מערכת הבריאות?

אליעד כהן מזכיר שבעבר נאמר שהסגר נועד להגן על מערכת הבריאות מפני קריסה. אך לטענתו, אם המדינה באמת הייתה מודאגת מבריאותם ושלומם של האזרחים, היא הייתה משקיעה כסף בחיזוק מערכת הבריאות ולא בסגר כללי. הוא מציין דוגמאות רבות נוספות שבהן המדינה יכולה להציל חיים, אך לא עושה זאת, כמו למשל מניעת תאונות דרכים, הפחתת זיהומים בבתי חולים, הפחתת זיהום אוויר או הקצאת תקציבים למעקות בטיחות כדי למנוע תאונות אופנוע. בכל המקרים האלה, המדינה טוענת שאין לה כסף. אך כשמדובר בקורונה - פתאום נמצא הכסף הדרוש. מדוע? כי קורונה מספקת למדינה תירוץ מצוין להגביל את החופש של האזרחים ולהגביר את השליטה בהם.

כיצד המשטר משתמש בקורונה ככלי להגבלת זכויות הפרט?

המשטר משתמש בקורונה כדי להצדיק צעדים מרחיקי לכת כמו איסור התקהלות והגבלת הזכות להפגין. אליעד כהן מדגיש כי ככל שהמשטר מושחת יותר, כך הוא חושש יותר מנפילה ואיבוד השלטון, ולכן הוא משתמש בכלי של הגבלת זכויות הפרט כדי לשמור על כוחו. סין מובאת כדוגמה מובהקת לכך - מדינה שבה השלטון ממילא דיקטטורי, והקורונה אפשרה לה לפעול בצורה קיצונית יותר מאי פעם. סין התקינה מצלמות בבתים, עצרה אנשים באמתלה של הגנה מפני המחלה, הגבילה התכנסויות והפעילה מעקב פולשני - הכל בתירוץ של שמירת בריאות הציבור. כך הקורונה הפכה עבור המשטר הסיני להזדמנות אידיאלית לצמצום החופש של אזרחיה.

האם סגר קורונה נחוץ או שמדובר בתירוץ שלטוני?

אליעד כהן אינו נכנס לשאלה אם יש או אין צורך בסגר מבחינה בריאותית. מבחינתו, ברור שלא היה צורך בסגר כללי. לטענתו, צריך היה להגן רק על אנשים בקבוצות סיכון, להשקיע את הכסף במשאבים רפואיים עבורם, ולהשאיר את האוכלוסייה הכללית חופשית ככל האפשר. אך אליעד מדגיש שהשאלה המהותית איננה אם סגר קורונה נחוץ - השאלה האמיתית והעמוקה יותר היא מדוע מדינות דיקטטוריות נוטות יותר לסגר, ומהי משמעות הקשר הברור בין רמת הדיקטטורה לבין השימוש בכלי הסגר.

הוא מזהיר מפני תודעת סגר, כלומר, ההרגל שהמדינה מפתחת אצל אזרחיה לפיו "אם לא תהיו בסדר, תהיו בסגר". זהו כלי פוליטי שנועד לשתק התנגדות לשלטון ולשמר את השליטה באזרחים.

איך דמוקרטיה יכולה להפוך לדיקטטורה באמצעות סגר?

אליעד מזכיר שגם היטלר עלה לשלטון בצורה דמוקרטית. משטרים דמוקרטיים יכולים בקלות להפוך לדיקטטוריים כאשר הם משתמשים באמצעים של הגבלת חופש הפרט, ולטענתו - הקורונה מספקת הזדמנות מצוינת לכך. באמצעות ההפחדה מתחלואה, המשטרים מצדיקים צעדים קיצוניים של שליטה, ובכך הדמוקרטיה יכולה להתדרדר במהירות לכיוון דיקטטורי, תוך פגיעה חמורה בזכויות האזרח ובחופש הפרט.