מה זה אומר לחקור משהו עד הסוף?

אליעד כהן מסביר בהרצאה את הרעיון של חקירת דבר עד הסוף, כגישה שמטרתה להגיע לשלמות פנימית אמיתית. לדבריו, כאשר אדם עושה פעולה כלשהי או חש רצון מסוים, עליו להתחיל בחקירה עצמית ולשאול את עצמו מדוע הוא עושה את אותה פעולה, מה המניע שלו, ומה הוא באמת מרגיש ורוצה בהקשר זה. מטרת החקירה, כפי שמבהיר אליעד, היא להגיע למצב שבו האדם מרגיש שהוא כבר לא יודע דבר, מצב שבו אין לו יותר שאלות או הבנות כלשהן לגבי הנושא הנחקר.

לדוגמה, כאשר אדם מתחיל לבדוק את הסיבות לכך שהוא רוצה דבר מסוים, הוא יכול להצביע על תשובה מיידית כמו "אני רוצה להרגיש טוב". אליעד מדגיש שאם אדם נעצר בשלב זה וחושב שהוא כבר יודע את התשובה, הוא טרם הגיע לסוף החקירה. מדוע? כי עדיין נשארת לו הבנה, עדיין נשאר לו ידע כלשהו לגבי המניעים שלו. כל עוד יש ידע מסוים, פירוש הדבר שהחקירה לא הסתיימה.

כיצד ניתן לדעת שהחקירה הסתיימה באמת?

אליעד טוען שהחקירה מסתיימת אך ורק כאשר האדם מגיע לתחושת "לא יודע כלום". כלומר, האדם ממש לא יודע למה הוא רוצה, לא יודע למה הוא מרגיש, ואף לא יודע בכלל האם הוא רוצה או מרגיש משהו. רק כאשר אין יותר שום דבר שהוא יודע בוודאות - החקירה הגיעה לסיומה. הוא נותן דוגמה לכך: אם אדם שואל את עצמו "מה אני מרגיש?", ואחרי בדיקה מעמיקה מגיע לתשובה "אני לא מרגיש כלום", עליו להמשיך ולשאול את עצמו "מה זה אומר שאני לא מרגיש כלום?". כל עוד הוא יכול להגיד במילים "אני לא מרגיש כלום", המשמעות היא שיש לו עדיין מודעות למשהו, ועדיין נשאר לו מה לחקור.

המצב האולטימטיבי שאליו מתכוון אליעד הוא תחושת "כלום מוחלט", כפי שמצוי, למשל, בפיל שאינו נמצא בחדר: הוא לא יודע כלום, לא מרגיש כלום, לא רוצה כלום, פשוט כי הוא באמת לא קיים שם. רק כשהאדם מגיע לתחושת חוסר קיום מוחלטת כזו, ללא שום תודעה או הבנה כלשהי, הוא הגיע לתחתית החקירה. במצב הזה האדם לא יכול אפילו לומר שהוא לא יודע, כי אפילו המושג "לא לדעת" כבר לא קיים עבורו.

מדוע החיים תמיד מלווים בתחושת חיסרון?

עוד אליעד מציין, כי החיים עצמם יכולים להיחשב לדבר חסר משמעות מצד אחד, אך מצד שני תמיד יהיו מלווים בתחושת חיסרון. לא משנה מה אדם יעשה, תמיד הוא יחוש שמשהו חסר לו. לדבריו, תחושת החיסרון הזו היא אינהרנטית לקיום עצמו. כל רצון שיש לאדם מבטא חיסרון כלשהו, ולכן בכל מצב שבו האדם רוצה דבר מה, הוא למעשה תקוע בתוך תחושת החוסר. הפתרון שאליעד מציע לתחושת החיסרון הזו, הוא אותה חקירה עד הסוף - להגיע למצב בו אין כלל מודעות לחיסרון, כי כבר אין שום מודעות או הבנה בכלל.

כיצד ניתן לחוות שלמות פנימית?

לפי אליעד, שלמות פנימית אמיתית תושג רק כאשר האדם מגיע אל הנקודה שבה הוא באמת לא יודע כלום. לדבריו, אם אדם יחקור כל נושא, ולא משנה כמה קטן או טריוויאלי הוא נראה, בסופו של דבר הוא יגיע לתחושת השלמות. לדוגמה, גם שאלות יומיומיות כמו "האם עכשיו יום או לילה?", אם נחקרות באופן מלא עד הסוף, יביאו את האדם לתחושת השלמות הזו. הסיבה לכך היא שהשלמות אינה תלויה בתוכן החקירה, אלא בהגעה לנקודה הסופית של "לא לדעת כלום".

אליעד מסביר שהדרך להגיע לשלמות הזו היא באמצעות התבוננות פנימית עמוקה ומתמשכת, לשאול שאלות כמו "מה אני מרגיש?", "למה אני מרגיש כך?", "מה אני רוצה ולמה?", "למה אני חושב שאני יודע את זה?". כאשר אדם מתבונן כך לאורך זמן ובעומק הולך וגדל, הוא יגיע בסופו של דבר לתחושת השלמות, ולא משנה מהו נושא החקירה.

איך אפשר לדעת אם יש עוד מה לחקור?

נקודה נוספת שאליעד מדגיש היא שאם אדם מרגיש תחושה כלשהי, כולל תחושת סיפוק מסוימת מתוצאות החקירה, זה סימן שהוא טרם סיים את החקירה שלו. כל עוד יש תחושת מודעות כלשהי, אפילו תחושה חיובית, המשמעות היא שהחקירה עדיין לא הגיעה לסוף, ועדיין יש מה לבדוק ולחקור עוד.

לסיכום, אליעד כהן ממליץ לחקור לעומק כל תחושה, כל מחשבה וכל רצון, כדי להגיע לנקודה הסופית של "לא לדעת שום דבר בכלל", וכך להשיג את השלמות הפנימית ואת תחושת ההארה הרוחנית האמיתית.