למה אנשים דוחים דברים כל הזמן ולא מסוגלים להפסיק?

הסיבה המרכזית לכך שאנשים סובלים מדחיינות כרונית, כפי שאליעד כהן מסביר, היא שכל אדם פועל מתוך הרצון להרגיש טוב ולהימנע מהרגשה רעה. אדם מעדיף לעשות את הדברים שגורמים לו להרגשה טובה או לפחות לא להרגיש רע, ולכן הוא דוחה דברים לא נעימים או משימות שנראות פחות נעימות עבורו. כאשר המשימה היא לא נעימה, המוח אוטומטית מנסה לחשוב: "האם אפשר לדחות את זה? ואם כן, אז למה לא לדחות?" וכך נוצר הרגל הדחיינות הכרונית.

לדוגמה, אם אדם צריך ללכת לשלם חשבון חשמל, הוא יבדוק אם ניתן לדחות זאת. אם אין סיבה דחופה שמכריחה אותו לפעול עכשיו, הוא יעדיף לדחות זאת עד לרגע האחרון. אך כאשר המשימה הופכת להיות הכרחית ביותר, והוא מבין שדחייה נוספת תגרום נזק גדול יותר מאשר עשייתה מיד, רק אז הוא יבצע אותה.

למה אנשים סובלים מדחיינות כרונית ולא מקבלים את זה בטבעיות?

למרות שכל האנשים הם דחיינים במידה כזו או אחרת, לא כולם מקבלים את זה באופן טבעי ושלם. ישנם אנשים ששלמים עם כך שהם דוחים דברים שלא נעימים להם לעשות, אך ישנם אנשים שמרגישים רע מאוד מהדחיינות שלהם. הסיבה לכך היא שהם תופסים את עצמם כאילו הם חסרי יכולת בחירה, כמי שלא מסוגלים לשלוט בחיים שלהם באופן מלא. הם חשים נכות פנימית, חוסר יכולת להימנע מלדחות דברים, ומרגישים שהם חייבים לדחות גם אם הם לא באמת רוצים.

אליעד מסביר שהאדם סובל מדחיינות לא משום שהוא דוחה דברים, אלא משום שהוא חווה את עצמו כחסר שליטה, כמי שלא מסוגל לעשות את מה שהוא חושב שהוא צריך לעשות. זאת אומרת, הסבל מגיע מכך שהאדם מאמין שהוא "לא יכול שלא לדחות". למעשה, האדם מרגיש משועבד לתחושה הפנימית הזו.

למה נדמה לאנשים שיש הבדל בין מה שהם "בוחרים" לעשות לבין מה שהם "חייבים" לעשות?

אחת הסיבות שאנשים חווים דחיינות כרונית היא האמונה שלהם שיש הבדל בין פעולות שהם עושים מתוך בחירה ופעולות שהם עושים מתוך חובה. לדוגמה, ללמוד למבחן נתפס כדבר שאדם "חייב" לעשות כדי לקבל ציון טוב, לעומת צפייה בטלוויזיה שנחשבת כדבר שהוא "בוחר" לעשות כי הוא נהנה ממנה. בגלל התחושה הזאת, האדם יעדיף לצפות בטלוויזיה ולא ללמוד למבחן, משום שזה נותן לו תחושת שליטה וחופש.

אליעד מדגים זאת בצורה ברורה: כאשר אדם צריך ללמוד למבחן, הוא חווה זאת כחובה. הוא מרגיש שהמבחן נכפה עליו, שאין לו ברירה, ושאם הוא היה יכול, הוא היה בוחר להימנע מכך. לעומת זאת, צפייה בטלוויזיה נתפסת כפעילות פנאי, כדבר שהוא עושה מתוך בחירה, ולכן האדם יעדיף תמיד פעילות שהוא מאמין שהיא נעשית מתוך בחירה חופשית.

האם באמת יש הבדל בין "בחירה" ל"חובה" או שזו אשליה בלבד?

אליעד טוען שההבחנה בין "בחירה" ל"חובה" היא אשליה מוחלטת. למעשה, כל דבר שאדם עושה הוא עושה כי הוא מרגיש שהוא חייב לעשות אותו. אם אדם רואה טלוויזיה במקום ללמוד למבחן, זה לא מפני שהוא באמת בוחר בזה מתוך חופש מוחלט, אלא מפני שהוא חייב לצפות בטלוויזיה, כי אחרת הוא ירגיש רע. אדם חושב שאם הוא יפסיק לצפות בטלוויזיה הוא ירגיש תחושת ריקנות, ולכן הוא מרגיש "חובה" לצפות בטלוויזיה כדי להרגיש טוב או להימנע מרע.

המשמעות היא שגם הפעילות שהאדם חושב שהוא עושה מבחירה היא למעשה כפויה עליו על ידי הרצון שלו להרגיש טוב. אין באמת בחירה חופשית לחלוטין, משום שהרצונות של האדם תמיד כופים עליו...