להאשים אחרים בצרות שלך, ללכלך על הגרוש, ללכלך על הבעל, ללכלך על האישה, ללכלך על האקסים, ללכלך על בת הזוג, ללכלך על בן הזוג, רימו אותי, ניצלו אותי, עשו לי רע, אחריות אישית, טלית שכולה תכלת, איך לדעת מי אשם? הדרכת מטפלים זוגיים
מה זה אומר עליך כשאתה מתלונן על מישהו אחר?
כאשר אדם מתלונן על מישהו אחר, כגון על כך שהוא "רומא" או "גנב אותי", יש לשאול את השאלה: מה זה אומר עליו? התלונה שואפת להצביע על האחר כ"לא בסדר", אך עשויה להסתיר את האמת שהיא יותר מורכבת. אליעד כהן מציין כי כאשר אדם אומר "רימו אותי", הוא בעצם מציג את עצמו כקורבן, אבל גם מציין שהוא לא ידע להימנע מהפגיעה. המחשבה הזו עשויה לשפוך אור על חוסר היכולת של אותו אדם לשמור על עצמו או לשלוט במצב.
כיצד תלונות עשויות להצביע על תלונה עצמית?
כשאדם מספר על פגיעתו או על כך שניצלו אותו, הוא לא תמיד רואה את צד עצמו בסיפור. לדוגמה, אדם המתוודע לכך שהמוכר בחנות רימה אותו, יגיד "המוכר גנב אותי", אך בעצם הוא מצביע גם על כך שהוא לא ידע לשמור על ארנקו או להימנע מלהיות רמאות. התלונה הזו לא משקפת רק את המעשים הרעים של המוכר, אלא גם את חוסר האחראיות של אותו אדם לעצמו ולסיטואציה בה נמצא.
דוגמאות ממערכות יחסים וחיי היום - יום
במערכות יחסים, לדוגמה, אדם יכול להאשים את בן הזוג באכזבה או בכישלון, אך אם נבחן את המצב מקרוב, יתברר שהוא בחר להישאר במערכת הקשר הזאת, אפילו אם מצא בה בעיות. אדם המסיים קשר ואומר "הייתי עם המפלצת הזאת 20 שנה", מצביע על חוסר יכולתו לזהות את הבעיה בזמן ולפעול בהתאם. גם כשהמוכר רימה אותו בחנות, התלונה על כך עשויה לשקף את חוסר ערנותו או חוסר הזהירות של אותו אדם.
מדוע אנשים מאמינים לתלונות מבלי לשמוע את הצד השני?
כאשר אדם מתלונן, יש נטייה להזדהות עם הצד הנפגע, עם מי שמצטייר כקורבן. אנשים עשויים להאמין לתלונה מבלי לבדוק את העובדות, בעיקר אם הסיפור מעורר חמלה. במקרים אלו, המאזין לא שואל את עצמו מה הצד השני עשוי להרגיש או אם יש גם אחריות על הצד המיתלונן.
הקשר בין האשמת אחרים לבין לקיחת אחריות
ההאשמות על אחרים מונעות מהאדם לקחת אחריות על עצמו. כשאדם מאשים את האחר ללא עכבות, הוא לא לומד מהמצב ומפספס את ההזדמנות לשנות דפוסים ולהתפתח. במיוחד במערכות יחסים, כאשר כל אחד מאשים את השני, זהו סימן שייתכן והבעיה לא נובעת רק מהצד השני, אלא גם מהתנהלותו של המתלונן. ככל שאדם יותר מאשים את האחר, כך הוא נמנע מלקחת אחריות על עצמו.
מה לגבי מקרים קיצוניים של פגיעה ארוכת שנים?
גם במקרים קיצוניים כמו אדם שנפגע במשך שנים רבות, השאלה נותרת מה עשה בתקופה זו כדי לא לסבול מבחינה רגשית. גם אם אדם לא יכול לשלוט על פגיעות פיזיות, הוא עדיין אחראי לתחושותיו הפנימיות, ולמה שלא מצא דרך להתמודד רגשית עם המציאות הזאת.
מדוע blaming המציאות עשוי לפגוע באדם עצמו?
כשהאדם מאשים את המציאות או את הסביבה, הוא מונע מעצמו את היכולת לקחת אחריות על חייו. לדוגמה, אם אדם מתלונן על מצבו הכלכלי, המציאות עשויה להחזיר אליו את השאלה: "למה לא התאמצת יותר?" אם הוא מאשים את בריאותו הרופפת, השאלה היא למה לא שמר על בריאותו. כל פעם שאדם מאשים את המציאות, הוא גם משדר את תחושת חוסר השליטה שלו במצב.
האם אפשר לצאת ממקום של קורבנות ולהרגיש טוב?
לפי אליעד כהן, ניתן לצאת ממקום של קורבנות אם אדם לוקח אחריות אישית על מצבו. אם הוא מבחין בכך שהוא מאשים אחרים, הוא יכול לשאול את עצמו כיצד הוא עצמו יכול לשנות את דפוסי הפעולה והחשיבה שלו. בקשת אחריות אישית היא הצעד הראשון לצאת מהתודעה הקורבנית ולהשיב את השליטה על חייו.
כאשר אדם מתלונן על מישהו אחר, כגון על כך שהוא "רומא" או "גנב אותי", יש לשאול את השאלה: מה זה אומר עליו? התלונה שואפת להצביע על האחר כ"לא בסדר", אך עשויה להסתיר את האמת שהיא יותר מורכבת. אליעד כהן מציין כי כאשר אדם אומר "רימו אותי", הוא בעצם מציג את עצמו כקורבן, אבל גם מציין שהוא לא ידע להימנע מהפגיעה. המחשבה הזו עשויה לשפוך אור על חוסר היכולת של אותו אדם לשמור על עצמו או לשלוט במצב.
כיצד תלונות עשויות להצביע על תלונה עצמית?
כשאדם מספר על פגיעתו או על כך שניצלו אותו, הוא לא תמיד רואה את צד עצמו בסיפור. לדוגמה, אדם המתוודע לכך שהמוכר בחנות רימה אותו, יגיד "המוכר גנב אותי", אך בעצם הוא מצביע גם על כך שהוא לא ידע לשמור על ארנקו או להימנע מלהיות רמאות. התלונה הזו לא משקפת רק את המעשים הרעים של המוכר, אלא גם את חוסר האחראיות של אותו אדם לעצמו ולסיטואציה בה נמצא.
דוגמאות ממערכות יחסים וחיי היום - יום
במערכות יחסים, לדוגמה, אדם יכול להאשים את בן הזוג באכזבה או בכישלון, אך אם נבחן את המצב מקרוב, יתברר שהוא בחר להישאר במערכת הקשר הזאת, אפילו אם מצא בה בעיות. אדם המסיים קשר ואומר "הייתי עם המפלצת הזאת 20 שנה", מצביע על חוסר יכולתו לזהות את הבעיה בזמן ולפעול בהתאם. גם כשהמוכר רימה אותו בחנות, התלונה על כך עשויה לשקף את חוסר ערנותו או חוסר הזהירות של אותו אדם.
מדוע אנשים מאמינים לתלונות מבלי לשמוע את הצד השני?
כאשר אדם מתלונן, יש נטייה להזדהות עם הצד הנפגע, עם מי שמצטייר כקורבן. אנשים עשויים להאמין לתלונה מבלי לבדוק את העובדות, בעיקר אם הסיפור מעורר חמלה. במקרים אלו, המאזין לא שואל את עצמו מה הצד השני עשוי להרגיש או אם יש גם אחריות על הצד המיתלונן.
הקשר בין האשמת אחרים לבין לקיחת אחריות
ההאשמות על אחרים מונעות מהאדם לקחת אחריות על עצמו. כשאדם מאשים את האחר ללא עכבות, הוא לא לומד מהמצב ומפספס את ההזדמנות לשנות דפוסים ולהתפתח. במיוחד במערכות יחסים, כאשר כל אחד מאשים את השני, זהו סימן שייתכן והבעיה לא נובעת רק מהצד השני, אלא גם מהתנהלותו של המתלונן. ככל שאדם יותר מאשים את האחר, כך הוא נמנע מלקחת אחריות על עצמו.
מה לגבי מקרים קיצוניים של פגיעה ארוכת שנים?
גם במקרים קיצוניים כמו אדם שנפגע במשך שנים רבות, השאלה נותרת מה עשה בתקופה זו כדי לא לסבול מבחינה רגשית. גם אם אדם לא יכול לשלוט על פגיעות פיזיות, הוא עדיין אחראי לתחושותיו הפנימיות, ולמה שלא מצא דרך להתמודד רגשית עם המציאות הזאת.
מדוע blaming המציאות עשוי לפגוע באדם עצמו?
כשהאדם מאשים את המציאות או את הסביבה, הוא מונע מעצמו את היכולת לקחת אחריות על חייו. לדוגמה, אם אדם מתלונן על מצבו הכלכלי, המציאות עשויה להחזיר אליו את השאלה: "למה לא התאמצת יותר?" אם הוא מאשים את בריאותו הרופפת, השאלה היא למה לא שמר על בריאותו. כל פעם שאדם מאשים את המציאות, הוא גם משדר את תחושת חוסר השליטה שלו במצב.
האם אפשר לצאת ממקום של קורבנות ולהרגיש טוב?
לפי אליעד כהן, ניתן לצאת ממקום של קורבנות אם אדם לוקח אחריות אישית על מצבו. אם הוא מבחין בכך שהוא מאשים אחרים, הוא יכול לשאול את עצמו כיצד הוא עצמו יכול לשנות את דפוסי הפעולה והחשיבה שלו. בקשת אחריות אישית היא הצעד הראשון לצאת מהתודעה הקורבנית ולהשיב את השליטה על חייו.
- לקיחת אחריות
- אחריות אישית במערכות יחסים
- האשמת אחרים
- התמודדות עם תחושת קורבנות
- טיפול זוגי
מה זה אומר עליך, כשאתה מתלונן על מישהו אחר?
השאלה היא מה המשמעות של אדם שמלכלך על מישהו אחר בטענה שרימו אותו, דפקו אותו או גנבו אותו. נשאלת השאלה מה זה מעיד על האדם שמתלונן, מעבר לטענה שהאחר באמת עשה לו משהו רע.
מדוע תלונות על אחרים עשויות להעיד גם על תלונה עצמית?
כשאדם בא ואומר שרימו אותו, נוצרת אפשרות שהוא מציג לא רק את הצד של הפוגע, אלא גם את הצד של עצמו כקורבן. לדוגמה, אם מישהו אומר "המוכר בחנות רימה אותי" או "האקסית שלי בגדה בי", לכאורה הוא מפנה אצבע מאשימה כלפי האחר, אבל במקביל הוא מצביע על כך שהוא עצמו לא הצליח למנוע את הפגיעה או שהסכים להיות בסיטואציה שבה רימו אותו. כך יוצא שאם אתה אומר שרימו אותך, אתה עלול באותה נשימה להבהיר שאתה לא יודע לשמור על עצמך, או שאתה מסיר אחריות לגבי חלקך בדברים.
כיצד הדוגמאות ממערכות יחסים וחיי היומיום ממחישות זאת?
יש דוגמאות מגוונות:
מדוע אנשים מאמינים למתלונן בלי לשמוע את הצד השני?
יש נטייה להזדהות עם מי שמצטייר כקורבן, משום שהסיפור שלו מעורר חמלה או הזדהות. כשאדם בא ואומר "רימו אותי", מי שמקשיב לו עשוי מיד ללכת שבי אחר הסיפור ולהרגיש אמפתיה, בלי לבדוק את העובדות ובלי לשמוע את הצד השני. לעתים, אנשים עצמם מפחדים להסתכל פנימה, ולכן הם מוכנים לקבל כל סיפור שמאשרר עבורם שהם "טובים" והאחר "רע".
מה הקשר בין האשמת אחרים לבין לקיחת אחריות?
ככל שאדם יותר מגלגל את האחריות על מישהו אחר, כך עולה החשד שהוא עצמו נמנע מלבדוק את החלק שלו בעניין. לדוגמה, אם בני זוג באים לרב או ליועץ וכל אחד זורק רק האשמות על השני, אפשר להבחין שצד שמאשים יותר ומנקה את עצמו לגמרי מאחריות, עלול להיות המקור העיקרי לבעיה. כשהאדם לא לוקח אחריות, הוא אינו לומד מהטעות וממשיך להאשים את המציאות, במקום לבדוק איך לשפר את מצבו.
מה לגבי מקרים קיצוניים של פגיעה ארוכת שנים?
הטקסט מציין שגם אם אדם ישב שנים בכלא ונפגע, עדיין עולה השאלה מה עשה בתקופת הזמן הזאת כדי לא לסבול מבחינה רגשית, ואיך לא הצליח למצוא דרך אחרת להתמודד עם המצב. לדוגמה, אם מישהו מספר "50 שנה אנסו אותי בכלא", זו אכן עלולה להיות עובדה מצערת, אבל מדוע לא ניסה במשך הזמן למצוא דרך כלשהי להיטיב את הרגשתו או לברוח או לעשות משהו אחר? גם אם אין לו שליטה על מעשה הפגיעה הפיזית, עדיין קיימת אחריות אפשרית על איך הוא מנהל את עולמו הפנימי.
מדוע blaming המציאות עשוי לפגוע באדם עצמו?
כלפי המציאות, נאמר שאם אתה מתלונן "למה אין לי מספיק כסף?", המציאות תוכל לשאול "למה לא התאמצת יותר?". אם אתה מתלונן "למה אינני בריא?", אולי היית צריך לשמור טוב יותר על הבריאות. האשמת המציאות לרוב משקפת אי - לקיחת אחריות של האדם על מצבו, והמציאות "מחזירה" אליו את אותה רמת אשמה בחזרה.
האם אפשר לצאת ממקום של קורבנות ולהרגיש טוב?
הטקסט רומז לכך שאם אדם לוקח אחריות אישית, בוחן את מצבו לעומק, מנסה להבין את תפקידו במה שקרה ולא נתקע בהאשמת אחרים בלבד, הוא יכול לצאת ממצב הקורבן. מי ששם לב לכך שהוא מאשים אחרים, יכול לבחון אילו מסקנות עליו להסיק לגבי עצמו, ולחפש דרכים לשנות את דפוסי החשיבה והפעולה שלו.
השאלה היא מה המשמעות של אדם שמלכלך על מישהו אחר בטענה שרימו אותו, דפקו אותו או גנבו אותו. נשאלת השאלה מה זה מעיד על האדם שמתלונן, מעבר לטענה שהאחר באמת עשה לו משהו רע.
מדוע תלונות על אחרים עשויות להעיד גם על תלונה עצמית?
כשאדם בא ואומר שרימו אותו, נוצרת אפשרות שהוא מציג לא רק את הצד של הפוגע, אלא גם את הצד של עצמו כקורבן. לדוגמה, אם מישהו אומר "המוכר בחנות רימה אותי" או "האקסית שלי בגדה בי", לכאורה הוא מפנה אצבע מאשימה כלפי האחר, אבל במקביל הוא מצביע על כך שהוא עצמו לא הצליח למנוע את הפגיעה או שהסכים להיות בסיטואציה שבה רימו אותו. כך יוצא שאם אתה אומר שרימו אותך, אתה עלול באותה נשימה להבהיר שאתה לא יודע לשמור על עצמך, או שאתה מסיר אחריות לגבי חלקך בדברים.
כיצד הדוגמאות ממערכות יחסים וחיי היומיום ממחישות זאת?
יש דוגמאות מגוונות:
- אדם שמתגאה: "הייתי 20 שנה עם המפלצת הזאת". הוא מציג את עצמו כקורבן של בן או בת הזוג, אבל בעצם גם מגלה שהוא בחר להישאר 20 שנה במקום שכביכול "נורא".
- מישהו שהולך לחנות, והמוכר באמת מרמה אותו. אם הוא מספר לכולם שהמוכר גנב אותו, הוא בעצמו מצטייר כמי שלא שם לב לרמאות או לא יודע לשמור על הארנק שלו.
- אנשים שרבים ביניהם (למשל, בני זוג או שכנים) וכל אחד מאשים רק את האחר. כשהטענות חד - צדדיות וכשאין נכונות לקחת אחריות, לרוב הצד שמאשים יותר עלול להיות המקור לבעיה.
- גם בתוכניות טלוויזיה יש מי שמציגים את פניהם בגלוי כשהם מתלוננים, ויש מי שמסתירים את פניהם מפני הבושה שמעידה שהם עצמם לא רוצים להודיע לעולם ש"עקצו" אותם.
- יש מקרים שבהם אדם מתלונן: "האישה הזאת בגדה בי", "השכן הזה עשה לי", אבל לא מספר מה הוא עשה, או שאינו מוכן להודות גם בחלק שלו בסכסוך.
מדוע אנשים מאמינים למתלונן בלי לשמוע את הצד השני?
יש נטייה להזדהות עם מי שמצטייר כקורבן, משום שהסיפור שלו מעורר חמלה או הזדהות. כשאדם בא ואומר "רימו אותי", מי שמקשיב לו עשוי מיד ללכת שבי אחר הסיפור ולהרגיש אמפתיה, בלי לבדוק את העובדות ובלי לשמוע את הצד השני. לעתים, אנשים עצמם מפחדים להסתכל פנימה, ולכן הם מוכנים לקבל כל סיפור שמאשרר עבורם שהם "טובים" והאחר "רע".
מה הקשר בין האשמת אחרים לבין לקיחת אחריות?
ככל שאדם יותר מגלגל את האחריות על מישהו אחר, כך עולה החשד שהוא עצמו נמנע מלבדוק את החלק שלו בעניין. לדוגמה, אם בני זוג באים לרב או ליועץ וכל אחד זורק רק האשמות על השני, אפשר להבחין שצד שמאשים יותר ומנקה את עצמו לגמרי מאחריות, עלול להיות המקור העיקרי לבעיה. כשהאדם לא לוקח אחריות, הוא אינו לומד מהטעות וממשיך להאשים את המציאות, במקום לבדוק איך לשפר את מצבו.
מה לגבי מקרים קיצוניים של פגיעה ארוכת שנים?
הטקסט מציין שגם אם אדם ישב שנים בכלא ונפגע, עדיין עולה השאלה מה עשה בתקופת הזמן הזאת כדי לא לסבול מבחינה רגשית, ואיך לא הצליח למצוא דרך אחרת להתמודד עם המצב. לדוגמה, אם מישהו מספר "50 שנה אנסו אותי בכלא", זו אכן עלולה להיות עובדה מצערת, אבל מדוע לא ניסה במשך הזמן למצוא דרך כלשהי להיטיב את הרגשתו או לברוח או לעשות משהו אחר? גם אם אין לו שליטה על מעשה הפגיעה הפיזית, עדיין קיימת אחריות אפשרית על איך הוא מנהל את עולמו הפנימי.
מדוע blaming המציאות עשוי לפגוע באדם עצמו?
כלפי המציאות, נאמר שאם אתה מתלונן "למה אין לי מספיק כסף?", המציאות תוכל לשאול "למה לא התאמצת יותר?". אם אתה מתלונן "למה אינני בריא?", אולי היית צריך לשמור טוב יותר על הבריאות. האשמת המציאות לרוב משקפת אי - לקיחת אחריות של האדם על מצבו, והמציאות "מחזירה" אליו את אותה רמת אשמה בחזרה.
האם אפשר לצאת ממקום של קורבנות ולהרגיש טוב?
הטקסט רומז לכך שאם אדם לוקח אחריות אישית, בוחן את מצבו לעומק, מנסה להבין את תפקידו במה שקרה ולא נתקע בהאשמת אחרים בלבד, הוא יכול לצאת ממצב הקורבן. מי ששם לב לכך שהוא מאשים אחרים, יכול לבחון אילו מסקנות עליו להסיק לגבי עצמו, ולחפש דרכים לשנות את דפוסי החשיבה והפעולה שלו.
- תלונות על אחרים
- לקיחת אחריות
- היבטים במערכות יחסים
- התנהלות מול המציאות
- התמודדות עם תחושת קורבנות
050-3331-331