אמונות טפלות. מהו השורש הטוב שבגללו קיימות האמונות התפלות?
האמונות הטפלות יש מהן כאלו שגורמות לאדם להרגיש רע בצורה גלויה. ויש מהן כאלו שגורמות לאדם להרגיש טוב כלשהו.
החיסרון של אמונות תפלות טובות, הוא שהן מיותרות ואין בהן צורך. הן חוסמות את האדם מלדעת את האמת המלאה והטובה, שתגרום לו להרגיש טוב באמת גם בלי האמונה הטפלה (ראה בהרחבה כאן).
השאלה היא, מנין נובע כוחן של האמונות הטפלות הטובות? מהי מהותן באמת?
תשובה:
המציאות היא טובה באמת.
האדם מרגיש רע, אך ורק משום שאינו מבין את המציאות בצורה מלאה.
מה עושה אדם שמרגיש רע ורוצה להרגיש טוב?
תשובה: האדם מנסה להיאחז במשהו.
האפשרות הטובה ביותר, היא לחקור, להבין את המציאות ולהרגיש טוב.
האפשרות המהירה יותר, היא להיאחז במשהו דמיוני שאינו מצריך הבנה אלא דמיון = אמונה תפלה.
מי שיודע את האמת וטוב לו באמת, אינו נופל לאמונות טפלות מכל סוג שהוא. מאחר שהוא אינו זקוק להן כדי להרגיש טוב.
ועכשיו ננתח את העניין.
מדוע האדם אינו מבין את המציאות? וכיצד האמונות הטפלות מקרבות את האדם להבנת המציאות?
תשובה:
האדם הוא חלק מהמציאות שנמצא בתוך המציאות.
האדם הוא חלק מהציור המלא של המציאות.
התמונה המלאה = המציאות. האדם = חלק מהציור המלא והאין סופי של המציאות.
השכל של האדם, גם הוא רק חלק מהמציאות האין סופית.
להבין את המציאות בשלמות = להבין את מהות המציאות.
מאחר שהמציאות היא אין סופית, ממילא להבין את מהות המציאות = להבין את מהות האין סוף.
הבעיה שנוצרת היא:
כיצד בדיוק יכולה להיכנס הבנה של אין סוף לתוך מחשבה סופית כלשהי?!
כיצד האדם שהוא חלק בתוך התמונה, יהיה מסוגל לראות את התמונה מבחוץ?!
מסקנה:
השכל האנושי של האדם מוגבל לתפוס בתוכו את מהותה של המציאות האין סופית. כי כדי להכניס אל תוך המחשבה, צריך לעשות סוף. והמציאות היא אין סוף.
מה הפתרון שהמציאות סיפקה לאדם לשם כך?
תשובה: את הדמיון / רגש.
המציאות סיפקה לאדם מלבד שכלו גם את הדמיון / רגש.
את האין סוף אי אפשר להכניס אל תוך השכל, אך ניתן להכניס אותו בצורה כלשהי אל הדמיון / רגש.
האדם בשילוב של השכל + דמיון, מסוגל לתפוס מעט את מהות האין סוף.
ז"א שבסופו של תהליך, כדי להבין את המציאות כפי מה שהיא באמת, לשם כך צריך גם דמיון.
נמצא אם כן כי:
האדם רע לו כי אינו מבין את המציאות בשלמות = משתמש רק בשכל בלבד, מה שמגביל אותו לראות את התמונה המלאה שהוא נמצא בתוכה.
ז"א שהאדם אינו מבין את המציאות בשלמות, משום שאינו משתמש בדמיון שלו בצורה נכונה.
שימוש נכון בדמיון, היה אמור לגרום לאדם לדמיין את מהות המציאות האין סופית.
שימוש נכון בדמיון = ראיית התמונה המלאה = שלמות = אושר.
וזה בדיוק המקום שאליו נכנסים האמונות הטפלות.
האמונות הטפלות מפעילות את הדמיון של האדם.
האמונות הטפלות משתמשות בדמיון של האדם כדי לגרום לו להרגיש טוב.
זו נקודת האמת שממנה הן שואבות את כוחן.
משום שכדי להבין את מהות המציאות האין סופית, צריך דמיון, מכאן שואבות האמונות הטפלות את כוחן.
בנוסף, בכל דמיון של אמונה טפלה באשר היא, תמיד יש בתוכו נקודת אמת כלשהי מהדמיון האמיתי והטוב.
האמונה הטפלה מייצגת חלק קטן בלבד של שימוש נכון בכוח הדמיון בצורה טובה...
האמונות הטפלות יש מהן כאלו שגורמות לאדם להרגיש רע בצורה גלויה. ויש מהן כאלו שגורמות לאדם להרגיש טוב כלשהו.
החיסרון של אמונות תפלות טובות, הוא שהן מיותרות ואין בהן צורך. הן חוסמות את האדם מלדעת את האמת המלאה והטובה, שתגרום לו להרגיש טוב באמת גם בלי האמונה הטפלה (ראה בהרחבה כאן).
השאלה היא, מנין נובע כוחן של האמונות הטפלות הטובות? מהי מהותן באמת?
תשובה:
המציאות היא טובה באמת.
האדם מרגיש רע, אך ורק משום שאינו מבין את המציאות בצורה מלאה.
מה עושה אדם שמרגיש רע ורוצה להרגיש טוב?
תשובה: האדם מנסה להיאחז במשהו.
האפשרות הטובה ביותר, היא לחקור, להבין את המציאות ולהרגיש טוב.
האפשרות המהירה יותר, היא להיאחז במשהו דמיוני שאינו מצריך הבנה אלא דמיון = אמונה תפלה.
מי שיודע את האמת וטוב לו באמת, אינו נופל לאמונות טפלות מכל סוג שהוא. מאחר שהוא אינו זקוק להן כדי להרגיש טוב.
ועכשיו ננתח את העניין.
מדוע האדם אינו מבין את המציאות? וכיצד האמונות הטפלות מקרבות את האדם להבנת המציאות?
תשובה:
האדם הוא חלק מהמציאות שנמצא בתוך המציאות.
האדם הוא חלק מהציור המלא של המציאות.
התמונה המלאה = המציאות. האדם = חלק מהציור המלא והאין סופי של המציאות.
השכל של האדם, גם הוא רק חלק מהמציאות האין סופית.
להבין את המציאות בשלמות = להבין את מהות המציאות.
מאחר שהמציאות היא אין סופית, ממילא להבין את מהות המציאות = להבין את מהות האין סוף.
הבעיה שנוצרת היא:
כיצד בדיוק יכולה להיכנס הבנה של אין סוף לתוך מחשבה סופית כלשהי?!
כיצד האדם שהוא חלק בתוך התמונה, יהיה מסוגל לראות את התמונה מבחוץ?!
מסקנה:
השכל האנושי של האדם מוגבל לתפוס בתוכו את מהותה של המציאות האין סופית. כי כדי להכניס אל תוך המחשבה, צריך לעשות סוף. והמציאות היא אין סוף.
מה הפתרון שהמציאות סיפקה לאדם לשם כך?
תשובה: את הדמיון / רגש.
המציאות סיפקה לאדם מלבד שכלו גם את הדמיון / רגש.
את האין סוף אי אפשר להכניס אל תוך השכל, אך ניתן להכניס אותו בצורה כלשהי אל הדמיון / רגש.
האדם בשילוב של השכל + דמיון, מסוגל לתפוס מעט את מהות האין סוף.
ז"א שבסופו של תהליך, כדי להבין את המציאות כפי מה שהיא באמת, לשם כך צריך גם דמיון.
נמצא אם כן כי:
האדם רע לו כי אינו מבין את המציאות בשלמות = משתמש רק בשכל בלבד, מה שמגביל אותו לראות את התמונה המלאה שהוא נמצא בתוכה.
ז"א שהאדם אינו מבין את המציאות בשלמות, משום שאינו משתמש בדמיון שלו בצורה נכונה.
שימוש נכון בדמיון, היה אמור לגרום לאדם לדמיין את מהות המציאות האין סופית.
שימוש נכון בדמיון = ראיית התמונה המלאה = שלמות = אושר.
וזה בדיוק המקום שאליו נכנסים האמונות הטפלות.
האמונות הטפלות מפעילות את הדמיון של האדם.
האמונות הטפלות משתמשות בדמיון של האדם כדי לגרום לו להרגיש טוב.
זו נקודת האמת שממנה הן שואבות את כוחן.
משום שכדי להבין את מהות המציאות האין סופית, צריך דמיון, מכאן שואבות האמונות הטפלות את כוחן.
בנוסף, בכל דמיון של אמונה טפלה באשר היא, תמיד יש בתוכו נקודת אמת כלשהי מהדמיון האמיתי והטוב.
האמונה הטפלה מייצגת חלק קטן בלבד של שימוש נכון בכוח הדמיון בצורה טובה...
050-3331-331