פסימיות. דיכאון. עצבות. מדוע יש אנשים שנוטים לשקוע בדיכאון ועצבות?

דיכאון / עצבות / ייאוש, נובעים מכך שרע לאדם.

אם טוב לאדם הרי שהוא אופטימי ולא פסימי, שמח ולא עצוב. מלא תקווה ולא מיואש.

השאלה הנשאלת היא, כיצד זה יתכן שאנשים שמנסים להיות חכמים, נוטים לעיתים לראיה פסימית / עצבות וכולי?

לכאורה המצב היה צריך להיות הפוך. הרי ככל שיש לאדם יותר שכל, כך הוא צריך יותר לדעת להשתמש בשכלו כדי להיות שמח. אז כיצד יתכן הדבר הזה?

תשובה:

ראשית צריך לדעת כי המציאות היא טובה באמת.

הסיבה היחידה שרע לאדם, היא רק משום שאינו מבין את המציאות באמת.

כך שכל אותם חכמים שאינם שמחים, הרי שעדיין הם לא מימשו את מלא הפוטנציאל השכלי האישי שלהם.

כאשר האדם מממש את כל הפוטנציאל האישי שלו בשלמות, הוא הופך להיות מאושר בשלמות.

מה שקורה אצל אנשים שמנסים להבין את המציאות והופכים לפסימיים, זה שהם פתאום מגלים את השקרים שהדמיון מרמה בהם את האדם.

כאשר הם מגלים את השקרים האלו, ועדיין לא יודעים מהי האמת המלאה, אז בנקודה הזאת הם מרגישים רע.

ככל שהאדם מבין טוב יותר את השקר של העולם, כל זמן שהוא לא רואה את הטוב האמיתי, כך הוא מרגיש יותר רע.

איזה שקר מגלים האנשים החכמים?

הם מגלים את תרמית הטוב השקרי.

האדם כל הזמן חי באשליה שאם רק יהיה לו X, יהיה לו טוב יותר.

האדם מתאמץ ומתאמץ להשיג את השלמות, אך אינו מצליח להשיג אותה.

לא משנה מה יעשה האדם, כל זמן שהוא עדיין רוצה משהו, הרי שהוא תמיד יהיה רחוק מהשלמות.

כאשר האדם קולט את זה, נדמה לו בעצם כי הוא לעולם לא יחווה שלמות. ולכן הוא נופל לעצבות.

מכאן כמובן באה החשיבה הפסימית וכולי.

יחד עם זאת על האדם לדעת, כי מי שבאמת ממשיך לחקור ולא מתייאש, בסופו של דבר הכל מתהפך לטובה והוא...