אחדות המציאות, סוד הצמצום יש מאין, אחדות ההפכים, יש ואין כאחד, מהות המציאות, אחדות הניגודים - חלק 7
מהו סוד הצמצום?
במהות של המציאות, המקום והזמן לא מחויבים לקיום. הם לא מחויבים לחיות תמיד, כמו שהמקום יכול להיעלם, בדיוק כמו שהזמן יכול להיעלם. במובן זה, הזמן והמקום לא חייבים להיות קיימים כל הזמן, כי הם לא מהות מוחלטת. כשאדם חולם חלום, כל הזמן והמקום של החלום תלויים במי שחולם את החלום, ואם הוא מתעורר, כל המקום והזמן של החלום נעלמים.
הזמן והמרחב נראים לנו כמשהו ממשי, אך יש פרספקטיבה שבה המקום והזמן לא קיימים, כמו בחלום. מקום יכול להיעלם לחלוטין אם יפסיקו לחלום אותנו, ואם החולם יפסיק לחלום אותנו, אז לא יהיה מקום כלל.
למעשה, המיקום הוא לא מוחלט, ובמציאות הגלובלית, אין לנו קנה מידה מוחלט למקום. המקום והזמן תלויים אחד בשני: הזמן לא יכול להתקיים בלי מקום, ואם לא היה מקום, לא היה זמן. הזמן, בעצם, מוגדר על ידי המקום, והמקום מוגדר על ידי הזמן.
האם יש הבדל בין זמן למקום?
הזמן והמרחב הם צורות, הם תופעות שנמדדות, אבל בעמקם הם ישות אחת. כשאין זמן ואין מקום, אין שום צורה. המהות של הזמן והמהות של המקום הן לא צורות נפרדות, אלא ישות אחת. אם נפרק את הזמן והמרחב, כל מה שנותר הוא מהות אחת, שהיא מעבר לצורת הזמן ולצורת המקום. זאת הישות שאליה שואפים, אם תצליח להרגיש אותה, תוכל להבין שמהות הזמן והמרחב לא נפרדת, כי הם תמיד היו תמיד יהיו אחד.
האם יש הבדל בין נפרדות לאחדות?
ההבנה האמיתית היא שאין הבדל בין אחדות לנפרדות, אם אתה מצליח לראות את התמונה הגדולה יותר, תוכל להבין שהמציאות שלנו קיימת באופן נפרד אך כל הנפרדות הזאת היא בעצם אחדות אחת. כל פרט בנפרדות הוא גם הישות הכוללת.
לא מדובר על מה היה לפני הזמן, אלא על מהות הזמן. הזמן תמיד היה קיים ולא נוצר משום מקום. מהות המקום והזמן היא לא שאלה של מה היה לפני או איך נוצרו, אלא של מהותם. מי שיתבונן יראה שזמן ומקום לא מחויבים...
במהות של המציאות, המקום והזמן לא מחויבים לקיום. הם לא מחויבים לחיות תמיד, כמו שהמקום יכול להיעלם, בדיוק כמו שהזמן יכול להיעלם. במובן זה, הזמן והמקום לא חייבים להיות קיימים כל הזמן, כי הם לא מהות מוחלטת. כשאדם חולם חלום, כל הזמן והמקום של החלום תלויים במי שחולם את החלום, ואם הוא מתעורר, כל המקום והזמן של החלום נעלמים.
הזמן והמרחב נראים לנו כמשהו ממשי, אך יש פרספקטיבה שבה המקום והזמן לא קיימים, כמו בחלום. מקום יכול להיעלם לחלוטין אם יפסיקו לחלום אותנו, ואם החולם יפסיק לחלום אותנו, אז לא יהיה מקום כלל.
למעשה, המיקום הוא לא מוחלט, ובמציאות הגלובלית, אין לנו קנה מידה מוחלט למקום. המקום והזמן תלויים אחד בשני: הזמן לא יכול להתקיים בלי מקום, ואם לא היה מקום, לא היה זמן. הזמן, בעצם, מוגדר על ידי המקום, והמקום מוגדר על ידי הזמן.
האם יש הבדל בין זמן למקום?
הזמן והמרחב הם צורות, הם תופעות שנמדדות, אבל בעמקם הם ישות אחת. כשאין זמן ואין מקום, אין שום צורה. המהות של הזמן והמהות של המקום הן לא צורות נפרדות, אלא ישות אחת. אם נפרק את הזמן והמרחב, כל מה שנותר הוא מהות אחת, שהיא מעבר לצורת הזמן ולצורת המקום. זאת הישות שאליה שואפים, אם תצליח להרגיש אותה, תוכל להבין שמהות הזמן והמרחב לא נפרדת, כי הם תמיד היו תמיד יהיו אחד.
האם יש הבדל בין נפרדות לאחדות?
ההבנה האמיתית היא שאין הבדל בין אחדות לנפרדות, אם אתה מצליח לראות את התמונה הגדולה יותר, תוכל להבין שהמציאות שלנו קיימת באופן נפרד אך כל הנפרדות הזאת היא בעצם אחדות אחת. כל פרט בנפרדות הוא גם הישות הכוללת.
לא מדובר על מה היה לפני הזמן, אלא על מהות הזמן. הזמן תמיד היה קיים ולא נוצר משום מקום. מהות המקום והזמן היא לא שאלה של מה היה לפני או איך נוצרו, אלא של מהותם. מי שיתבונן יראה שזמן ומקום לא מחויבים...
- האם יש הבדל בין זמן למקום?
- מהות הזמן והמרחב
- הבנת המקום והזמן
- האם הזמן והמקום הם ישות אחת?
- צמצום הזמן והמקום
הספר להיות אלוהים, חלק 1 עמוד 72
עד כה הסברנו, לכאורה, שאיך שלא נסובב את הגלגל, הנפרדות היא הראשונה. כי כל דבר יש לו את ההיפוך שלו, ואם תגיד שיש ראשון, אז יש לו את ההיפוך שלו. זה היבט אחד, מדוע הנפרדות היא הדבר הראשון. כי אם יש אחדות אז תמיד יש ההפך.
ודבר נוסף שהסברנו, ששני המקיפים הכי גדולים הם, הזמן והמקום. שלא משנה איך תסובב את הגלגל תמיד יהיה מקום וזמן. הגענו לזה שיש שני מקיפים כך שהשורש הוא לא אחד.
אז מהו סוד הצמצום.
אם נתבונן קצת נראה שהמקום והזמן הם לא הכי גדולים. כי אם אתה מבין שמקום זה צורה סופית, והזמן זה גם צורה סופית, אז למעשה יש להם מהות.
איך מבינים שהמקום והזמן הם לא הכי גדולים? כי המקום הוא לא סך כל הדברים, כי יש זמן. והזמן אף הוא לא סך כל הדברים, כי יש מקום. ולכן המקום והזמן הם צורות. ואם שניהם צורות, אז יש משהו יותר גדול.
אמנם הזמן הוא אין סופי, אבל הוא אין סופי ביחס לעצמו. הזמן לא אין סופי כי הוא לא מכיל את כל הדברים. כך שהוא לא אין סופי מוחלט. הוא לא ממלא את סך כל המציאות.
ומאחר שיש הבדל בין זמן למקום, אז זה אומר שהם לא אחד. ואם הם לא אחד, אז הם לא אין סופיות. וגם אם תגיד שהמקום לא מוגבל מבחינת מקום, והזמן לא מוגבל מבחינת זמן, אבל הם עדיין מוגבלים במשהו, כי אם הם לא היו מוגבלים, הם היו מתפשטים אחד על השני. אם יש נפרדות בין זמן למקום, זה אומר שהם אמנם אין סופיים, אבל לא אין סופיים מוחלטים.
כמו שאמרנו קודם שהנפרדות היא הקיום הראשון זה נכון, אבל רק מבחינה מסוימת, כי יש גם אחדות, ומצד האמת בסוף אין הבדל בין אחדות לנפרדות.
מהצד שיש הבדל בין האחדות לנפרדות, אז האחדות היא הראשונה והנפרדות היא השנייה. אך מהצד שאין הבדל ביניהם, אתה יכול להגיד שהנפרדות היא הראשונה. להגיד שהנפרדות היא המצוי הראשון, זה להגיד שהנפרדות של הרגע הזה תמיד קיימת.
מצד האמת, כמו שאנו אומרים שהאחדות תמיד קיימת, כך גם נכון אם נגיד שהנפרדות תמיד קיימת. מצד השכל הגדול יותר, אין הבדל בין נפרדות לאחדות, מה שאתה רואה שקיים כאן, הוא תמיד היה, הווה ויהיה קיים.
כאשר אנו מנסים להבין את הטקסט, המטרה היא שאולי תתבונן ותראה שתפיסת המציאות שלך היא לא מדויקת. כשאתה אומר, אני זזתי מפה לשם, תתבונן, מי אמר שזזת מפה לשם? אולי אתה גם פה וגם שם ורק אתה לא יודע?
לשאול, מה היה לפני הזמן? ומי יצר את הזמן? אלו שאלות טיפשיות, כי הזמן תמיד קיים, לא יצרו אותו. גם לשאול מה יש מאחורי המקום, זה גם שאלה טיפשית, כי אין גדול מהמקום.
אין טעם לשאול, מי ברא את הזמן והמקום, השאלה האמיתית היא, מה זה זמן? כי הזמן היה לפני המפץ הגדול. כרגע במהות שלו, יש את ה - DNA מה שהוא היה לפני המפץ הגדול. קח זמן, רגע אחד, ותנסה לבדוק מה הוא. אתה רוצה לדעת איך נוצר המקום? תבדוק, מה הוא מקום? כי דרכו תוכל להגיע למקום שהוא היה, לפני שהוא היה.
בעיקרון תחקור על הזמן והמקום כרגע, לא מה היה פעם. ומי שיתבונן יראה שהזמן והמקום לא מחויבי המציאות, כל המרחב הענק של המקום והזמן לא חייב שיהיה קיים. למשל האדם חולם חלום, עם מקום וזמן, ולמעשה כל הקיום של החלום תלוי במי שחולם את החלום. אם הוא החליט להתעורר אז כל המקום שלך נעלם.
המקום נראה לאדם כמשהו ממשי, האם אפשר להעלים את כל החדר הזה? אבל יש פרספקטיבה שאפשר להעלים את המקום, וזה החלום. את כל המקום אפשר למחוק, באמצעות זה שיפסיקו לחשוב עליך.
אם זה שחולם אותך נמצא בתוך מקום, אז אם הוא יפסיק לחלום, אז יעלם המקום שלך, אבל יישאר המקום שלו. אז לכאורה אי אפשר להעלים את המקום, כי כל פעם שנעלם מקום אחד נשאר מקום אחר. אבל אם זה שחולם אותך, נמצא בשום מקום, אז אם הוא יפסיק לחלום אותך, אז לא יהיה מקום. יהיה כלום.
אתה אומר, המקום הוא אין סופי, אבל למעשה הוא נמצא בשום מקום. זה כמו שאתה מטייל ואומר, איזה מקום גדול, אבל תזכור שאתה נמצא בשום מקום. תנסו לחוות את המקום והזמן משני פרספקטיבות.
הזמן והמקום הם לא מחויבי המציאות, כי הזמן מוגדר ומוגבל על ידי המקום, והמקום מוגדר מוגבל על ידי הזמן. אם לא היה זמן לא היית יכול לנוע במקום, אפילו לא במחשבה, אז אין לך אפילו מקום. ואם לא היה מקום גם לא יכול להיות זמן. כי אם לא היה מקום איפה להיות, אז לא היית יכול להיות ברגע הזה.
אם לא היה מקום, לא היה יכול להיות שום דבר, בשום רגע. כי איפה הוא יהיה? הרי אין לו מקום. ואם לא היה זמן, אבל יש לך הרבה מקום, אז מתי תשים את המקום אם אין זמן? ולכן בעיקרון המקום והזמן תלויים אחד בשני.
אם הזמן והמקום הם צורות, אז ההוויה של המקום היא בלי הצורה של המקום, וההוויה של הזמן היא בלי הצורה של הזמן. כך שההוויה של המקום היא אין מקום, וההוויה של הזמן היא אין זמן. מה זה אין מקום? לא יודע. מה זה אין זמן? לא יודע.
ובין ההוויה של הזמן לבין ההוויה של המקום, אין שום הבדל כלל. בהוויה אין צורת מקום ואין צורת זמן. כי כאשר אין שום מקום אז אין שום זמן ולהפך, ולכן ההוויה של המקום והזמן היא בכלל ישות אחת.
ישנם רק שתי אפשרויות, או שיש הבדל בין ההוויה של המקום לבין ההוויה של הזמן או אין הבדל. אם אין שום הבדל, אז ממילא הם ישות אחת ממש. ומצד תפיסת האדם, אין הבדל בין אין מקום לאין זמן, ולכן זה אומר שיש לנו ישות אחת שהיא ההוויה של הזמן והמקום.
אנשים שאומרים שאין מקום מתכוונים שזה מקום ריק, אבל זה לא כך, אין מקום = אין מקום ריק, נגמר המקום. והאם אתה רוצה לדעת, מה זה העדר מקום מוחלט? תדמיין את החיבור של המקום והזמן לישות אחת.
שאלה: איך אפשר לדמיין זאת?
אליעד: זה אומר שאי אפשר לדמיין. אז תנסה לחוות את החוויה שאתה לא יכול לדמיין. אז ממה עשוי המקום? אני לא יכול לדמיין. ממה עשוי הזמן? אני לאיכול לדמיין.
ביחס לאדם המקום והזמן עשויים מאותו חומר. קח מקום וזמן ותערבב אותם לחומר אחד, שאין בו הפרדה של זמן ומקום, וזה החומר, ותשאל מה זה? נכון, ה"מה זה"? זה החומר הזה. האדם חווה שהוא לא יודע, תכלית הידיעה שלא נדע. כמו שיש תשובה על שאלה מסוימת, כך יש תשובה שאני לא מבין.
יש לשים לב שהאחדות לא מהווה את הנפרדות, אלא היא ההוויה שלה. אי אפשר להגיד שהכלום יוצר את העולם, אבל אפשר להגיד שהכלום הוא ההוויה.
אנחנו לא מדברים על מה שהיה לפני הזמן, אנחנו מדברים על, מה זה זמן?
מה יש יותר, צבע או צבע שחור? צבע. אז אם אנחנו אומרים שהמקום והזמן עשויים מחומר אחר, שהוא כלום, אז הכלום הוא יותר גדול משניהם. החומר הבסיסי גדול יותר מהצורה הבסיסית.
קח את הזמן וקח את המקום, תעלים את הצורה של הזמן ותעלים את הצורה של המקום, או במילים אחרות, קח את הזמן ותערבב אותו עם המקום, יש לנו שתי צורות ראשוניות, נערבב אותם יחד, מה נקבל? "לא יודע". מסקנה זמן ומקום עשויים מ"לא יודע". האם הגענו לראשון? לא, כי ה"לא יודע" הזה קיים בנוסף לזמן והמקום.
למעשה יש זמן ומקום ובנוסף יש את הכלום שממנו עשוי הזמן והמקום. מסקנה, ממה עשוי הכל? מדבר שאין בו הבדל בין זמן ומקום לבין אין זמן ומקום. וזה "לא יודע" עוד יותר גדול.
יש לזכור גם שהאין הוא לבוש וצמצום של היש. ולכן הראשון הוא ישות אחת שבה אין הפרדה בין היש לאין.
זה כמו...
עד כה הסברנו, לכאורה, שאיך שלא נסובב את הגלגל, הנפרדות היא הראשונה. כי כל דבר יש לו את ההיפוך שלו, ואם תגיד שיש ראשון, אז יש לו את ההיפוך שלו. זה היבט אחד, מדוע הנפרדות היא הדבר הראשון. כי אם יש אחדות אז תמיד יש ההפך.
ודבר נוסף שהסברנו, ששני המקיפים הכי גדולים הם, הזמן והמקום. שלא משנה איך תסובב את הגלגל תמיד יהיה מקום וזמן. הגענו לזה שיש שני מקיפים כך שהשורש הוא לא אחד.
אז מהו סוד הצמצום.
אם נתבונן קצת נראה שהמקום והזמן הם לא הכי גדולים. כי אם אתה מבין שמקום זה צורה סופית, והזמן זה גם צורה סופית, אז למעשה יש להם מהות.
איך מבינים שהמקום והזמן הם לא הכי גדולים? כי המקום הוא לא סך כל הדברים, כי יש זמן. והזמן אף הוא לא סך כל הדברים, כי יש מקום. ולכן המקום והזמן הם צורות. ואם שניהם צורות, אז יש משהו יותר גדול.
אמנם הזמן הוא אין סופי, אבל הוא אין סופי ביחס לעצמו. הזמן לא אין סופי כי הוא לא מכיל את כל הדברים. כך שהוא לא אין סופי מוחלט. הוא לא ממלא את סך כל המציאות.
ומאחר שיש הבדל בין זמן למקום, אז זה אומר שהם לא אחד. ואם הם לא אחד, אז הם לא אין סופיות. וגם אם תגיד שהמקום לא מוגבל מבחינת מקום, והזמן לא מוגבל מבחינת זמן, אבל הם עדיין מוגבלים במשהו, כי אם הם לא היו מוגבלים, הם היו מתפשטים אחד על השני. אם יש נפרדות בין זמן למקום, זה אומר שהם אמנם אין סופיים, אבל לא אין סופיים מוחלטים.
כמו שאמרנו קודם שהנפרדות היא הקיום הראשון זה נכון, אבל רק מבחינה מסוימת, כי יש גם אחדות, ומצד האמת בסוף אין הבדל בין אחדות לנפרדות.
מהצד שיש הבדל בין האחדות לנפרדות, אז האחדות היא הראשונה והנפרדות היא השנייה. אך מהצד שאין הבדל ביניהם, אתה יכול להגיד שהנפרדות היא הראשונה. להגיד שהנפרדות היא המצוי הראשון, זה להגיד שהנפרדות של הרגע הזה תמיד קיימת.
מצד האמת, כמו שאנו אומרים שהאחדות תמיד קיימת, כך גם נכון אם נגיד שהנפרדות תמיד קיימת. מצד השכל הגדול יותר, אין הבדל בין נפרדות לאחדות, מה שאתה רואה שקיים כאן, הוא תמיד היה, הווה ויהיה קיים.
כאשר אנו מנסים להבין את הטקסט, המטרה היא שאולי תתבונן ותראה שתפיסת המציאות שלך היא לא מדויקת. כשאתה אומר, אני זזתי מפה לשם, תתבונן, מי אמר שזזת מפה לשם? אולי אתה גם פה וגם שם ורק אתה לא יודע?
לשאול, מה היה לפני הזמן? ומי יצר את הזמן? אלו שאלות טיפשיות, כי הזמן תמיד קיים, לא יצרו אותו. גם לשאול מה יש מאחורי המקום, זה גם שאלה טיפשית, כי אין גדול מהמקום.
אין טעם לשאול, מי ברא את הזמן והמקום, השאלה האמיתית היא, מה זה זמן? כי הזמן היה לפני המפץ הגדול. כרגע במהות שלו, יש את ה - DNA מה שהוא היה לפני המפץ הגדול. קח זמן, רגע אחד, ותנסה לבדוק מה הוא. אתה רוצה לדעת איך נוצר המקום? תבדוק, מה הוא מקום? כי דרכו תוכל להגיע למקום שהוא היה, לפני שהוא היה.
בעיקרון תחקור על הזמן והמקום כרגע, לא מה היה פעם. ומי שיתבונן יראה שהזמן והמקום לא מחויבי המציאות, כל המרחב הענק של המקום והזמן לא חייב שיהיה קיים. למשל האדם חולם חלום, עם מקום וזמן, ולמעשה כל הקיום של החלום תלוי במי שחולם את החלום. אם הוא החליט להתעורר אז כל המקום שלך נעלם.
המקום נראה לאדם כמשהו ממשי, האם אפשר להעלים את כל החדר הזה? אבל יש פרספקטיבה שאפשר להעלים את המקום, וזה החלום. את כל המקום אפשר למחוק, באמצעות זה שיפסיקו לחשוב עליך.
אם זה שחולם אותך נמצא בתוך מקום, אז אם הוא יפסיק לחלום, אז יעלם המקום שלך, אבל יישאר המקום שלו. אז לכאורה אי אפשר להעלים את המקום, כי כל פעם שנעלם מקום אחד נשאר מקום אחר. אבל אם זה שחולם אותך, נמצא בשום מקום, אז אם הוא יפסיק לחלום אותך, אז לא יהיה מקום. יהיה כלום.
אתה אומר, המקום הוא אין סופי, אבל למעשה הוא נמצא בשום מקום. זה כמו שאתה מטייל ואומר, איזה מקום גדול, אבל תזכור שאתה נמצא בשום מקום. תנסו לחוות את המקום והזמן משני פרספקטיבות.
הזמן והמקום הם לא מחויבי המציאות, כי הזמן מוגדר ומוגבל על ידי המקום, והמקום מוגדר מוגבל על ידי הזמן. אם לא היה זמן לא היית יכול לנוע במקום, אפילו לא במחשבה, אז אין לך אפילו מקום. ואם לא היה מקום גם לא יכול להיות זמן. כי אם לא היה מקום איפה להיות, אז לא היית יכול להיות ברגע הזה.
אם לא היה מקום, לא היה יכול להיות שום דבר, בשום רגע. כי איפה הוא יהיה? הרי אין לו מקום. ואם לא היה זמן, אבל יש לך הרבה מקום, אז מתי תשים את המקום אם אין זמן? ולכן בעיקרון המקום והזמן תלויים אחד בשני.
אם הזמן והמקום הם צורות, אז ההוויה של המקום היא בלי הצורה של המקום, וההוויה של הזמן היא בלי הצורה של הזמן. כך שההוויה של המקום היא אין מקום, וההוויה של הזמן היא אין זמן. מה זה אין מקום? לא יודע. מה זה אין זמן? לא יודע.
ובין ההוויה של הזמן לבין ההוויה של המקום, אין שום הבדל כלל. בהוויה אין צורת מקום ואין צורת זמן. כי כאשר אין שום מקום אז אין שום זמן ולהפך, ולכן ההוויה של המקום והזמן היא בכלל ישות אחת.
ישנם רק שתי אפשרויות, או שיש הבדל בין ההוויה של המקום לבין ההוויה של הזמן או אין הבדל. אם אין שום הבדל, אז ממילא הם ישות אחת ממש. ומצד תפיסת האדם, אין הבדל בין אין מקום לאין זמן, ולכן זה אומר שיש לנו ישות אחת שהיא ההוויה של הזמן והמקום.
אנשים שאומרים שאין מקום מתכוונים שזה מקום ריק, אבל זה לא כך, אין מקום = אין מקום ריק, נגמר המקום. והאם אתה רוצה לדעת, מה זה העדר מקום מוחלט? תדמיין את החיבור של המקום והזמן לישות אחת.
שאלה: איך אפשר לדמיין זאת?
אליעד: זה אומר שאי אפשר לדמיין. אז תנסה לחוות את החוויה שאתה לא יכול לדמיין. אז ממה עשוי המקום? אני לא יכול לדמיין. ממה עשוי הזמן? אני לאיכול לדמיין.
ביחס לאדם המקום והזמן עשויים מאותו חומר. קח מקום וזמן ותערבב אותם לחומר אחד, שאין בו הפרדה של זמן ומקום, וזה החומר, ותשאל מה זה? נכון, ה"מה זה"? זה החומר הזה. האדם חווה שהוא לא יודע, תכלית הידיעה שלא נדע. כמו שיש תשובה על שאלה מסוימת, כך יש תשובה שאני לא מבין.
יש לשים לב שהאחדות לא מהווה את הנפרדות, אלא היא ההוויה שלה. אי אפשר להגיד שהכלום יוצר את העולם, אבל אפשר להגיד שהכלום הוא ההוויה.
אנחנו לא מדברים על מה שהיה לפני הזמן, אנחנו מדברים על, מה זה זמן?
מה יש יותר, צבע או צבע שחור? צבע. אז אם אנחנו אומרים שהמקום והזמן עשויים מחומר אחר, שהוא כלום, אז הכלום הוא יותר גדול משניהם. החומר הבסיסי גדול יותר מהצורה הבסיסית.
קח את הזמן וקח את המקום, תעלים את הצורה של הזמן ותעלים את הצורה של המקום, או במילים אחרות, קח את הזמן ותערבב אותו עם המקום, יש לנו שתי צורות ראשוניות, נערבב אותם יחד, מה נקבל? "לא יודע". מסקנה זמן ומקום עשויים מ"לא יודע". האם הגענו לראשון? לא, כי ה"לא יודע" הזה קיים בנוסף לזמן והמקום.
למעשה יש זמן ומקום ובנוסף יש את הכלום שממנו עשוי הזמן והמקום. מסקנה, ממה עשוי הכל? מדבר שאין בו הבדל בין זמן ומקום לבין אין זמן ומקום. וזה "לא יודע" עוד יותר גדול.
יש לזכור גם שהאין הוא לבוש וצמצום של היש. ולכן הראשון הוא ישות אחת שבה אין הפרדה בין היש לאין.
זה כמו...
050-3331-331