וכאן יתבאר, איך יכול האדם לפרק ולנטרל את כל הרצונות שלו, הרצונות של הנפרדות, על ידי שימוש בשכל של האחדות?

והעניין הוא, כי יש שני סוגים של רצונות או אפילו שלושה. והסוג הראשון, הוא רצון רגיל, שבו האדם רוצה איזה רצון מוגדר. כי כל רצון, הוא מוגדר בצורה כלשהי. שהאדם רוצה שהמציאות תהיה בצורה כלשהי, או שלא תהיה בצורה כלשהי, שגם זו כמובן הגדרת הרצון. ורצון כזה נקרא, רצון סופי ומוגדר.

ויש גם רצון אין סופי ללא צורה, שבו האדם רוצה רצון, אך רצונו לא מוגדר כלל. שזהו רצון ללא צורה וללא הגדרה. שהאדם עדיין חווה סוג של רצון, אך הרצון שלו לא מוגדר כלל.

וכאשר הרצון של האדם לא מוגדר כלל, אז ממילא אין שום חוסר התאמה, בין המציאות לבין הרצון שלו. ובנוסף, גם אין התאמה, בין הרצון של האדם לבין המציאות, כי הרצון לא מוגדר כלל. ואפילו לומר שהאדם רוצה את המציאות, גם זה לא יהיה נכון. אלא, שבמצב כזה האדם "נהנה" (עם / בלי רצון מוגדר) מכך שרצונו לא מוגדר, ומכך שאין שום תחושת חיסרון כלל. וזהו סוג של חוויית שתיקה, שהרצון של האדם שותק.

ויש גם עוד מצב נוסף, שבו, כאשר האדם נמצא בשעת ביטול לשכל של האחדות, אז אין לאדם שום רצון כלל. כי בשעת ביטול לאחדות, אין שום תודעה עצמית ושום רצון כלל, אפילו לא רצון, שאפשר להגדירו כרצון שאינו מוגדר. וזהו הרצון הלא מוגדר ביותר, שהוא כ"כ לא מוגדר, עד שאין הבדל, בין הרצון לבין הרצוי לבין הרוצה, שאז הכל אחד ממש.

ויש עוד סוג שלישי ונוסף, שבו יש לאדם כמה רמות שונות של רצון. שברמה החיצונית יש לאדם רצון חיצוני ומוגדר, וברמה הפנימית יותר יש לאדם רצון שאינו מוגדר, וברמה הפנימית עוד יותר, אין לאדם שום חוויית עצמי ושום חוויית רצון כלל.

וכפי שכבר ביארתי, הסבל של האדם נובע, רק משום כך שיש לו רצון מוגדר. שהאדם רוצה, שיהיה כך ולא אחרת. כי כל הסבל שבעולם, הוא רק בגלל שיש לאדם רצון מוגדר, על פי תפישת הטוב והרע שלו. ואם אין לאדם שום רצון מוגדר, אין שום סבל כלל.

ונכון, שאין גם שום הנאה סופית, ממילוי רצון מוגדר, אבל יש הנאה אין סופית, מהעדר רצון מוגדר וסופי. ובנוסף, הנאה של מילוי רצון סופי, היא גם שקר. כי היא יותר רע, מאשר טוב, והחיסרון, גדול מהיתרון, ביחס לשלמות. כי תמיד יש בתת מודע רצון לאין סוף עוד יותר טוב, ותמיד יש גם את הפחד, שלא יהיה אין סוף יותר רע. כך שהנאה של רצון סופי, היא בכלל סבל.

כי בלי הנאה של רצון סופי, אין שום סבל כלל. והאדם סובל, רק בגלל ההנאות הסופיות שלו. דהיינו, הנאות שנובעות ממילוי של רצון מוגדר. ובלי ההנאות השקריות האלו, לא היה האדם סובל כלל.

והשאלה הנשאלת היא, איך יכול האדם להגיע למצב של רצון שאינו מוגדר, או לביטול הרצון כלל? ואיך יכול האדם להגיע למצב, שבו יהיו לו כמה רמות ודרגות של רצון, בו זמנית כנ"ל?

והתשובה היא, כי השכל האמיתי, מפרק את הרצון. כי האדם רוצה דבר מוגדר, רק משום שהוא חושב שצורה אחת של המציאות, טובה יותר מצורה אחרת של המציאות. ומי שרוצה לפרק את הרצון שלו ואת ההיאחזות והתלות הרגשית שלו, בצורות של המציאות, עליו להשתמש בשכל שלו.

ולהשתמש בשכל פירושו, שעל האדם לא להאמין לעצמו, אפילו לא כחוט השערה. ולא להאמין לעצמך פירושו, שעל האדם לא לקבל שום הנחת יסוד שיש לו, כמובנת מאליה, ולא להאמין לשום רצון ולשום שכל עצמי. עד שהשכל והידיעה, מתבררים כאמת מוחלטת. כי האדם סובל, רק בגלל שהוא מאמין לשקרים, שבהם הוא בטעות משקר את עצמו.

ובפועל זה אומר, שעל האדם להבין, שהסבל שלו הוא רק בגלל הרצון העצמי המוגדר שלו. ועל האדם להבין, שהרצון המוגדר שיש לו, הוא תוצאה של תפישת הטוב והרע שלו. ועל האדם לשאול את עצמו, מה האמת? האם באמת הדבר הזה שנדמה בעיני כרגע כטוב, האם הוא אכן באמת לאמיתה, טוב יותר מאשר הדבר שנדמה כרע? והאם באמת הדבר הזה שנדמה כרע, האם באמת הוא פחות טוב, מאשר הדבר האחר שנדמה כטוב?

ומאחר שהאדם הוא טועה, אז הוא מאמין לעצמו. שכן, זה טוב וזה רע. אבל מי שיש לו שכל במוחו, עליו לשאול את עצמו, למה ומה הסיבה שבגללה זה טוב וזה רע? ואז התשובה שתתקבל היא, כי "את זה אני רוצה, ואת זה אני לא רוצה", ולכן זה טוב וזה רע. אבל על האדם לחקור ולהבין, למה את זה הוא רוצה ואת זה הוא לא רוצה?!

ואסור לאדם להאמין לתחושה שאומרת, זה טוב וזה רע, עד שהעניין לא יתברר באופן מוחלט, שאכן באמת זה טוב וזה רע. ומובטח לאדם, שאם הוא יברר באופן מוחלט את האמת, הוא יגיע להשתוות של הטוב והרע. ואז יהיה לאדם רצון שאינו מוגדר. ואח"כ ביטול הרצון לגמרי. כי גם רצון שאינו מוגדר, גם הוא רצון ומוגדר כרצון. ואח"כ האדם זוכה, לחיבור של כל דרגות הרצון בו זמנית, ע"פ בחירה חופשית שלו. ממקום של שלמות אמיתית, שבה האדם יוצר את רצונו העצמי, ואת צורתו הסופית וכולי.

ועוד יש להבין, כי האדם סובל, מעצם זה שהוא קיים כישות נפרדת משאר המציאות. ואם האדם היה מבין את זה באמת, ממילא הרצון העצמי המוגדר של האדם היה מתבטל. כי האדם משקר את עצמו, בשקר של גן עדן. שאומר, שמחר בעתיד כלשהו וברגע אחר, יהיה יותר טוב, אם המציאות תהיה כך או אחרת.

והאדם אינו מבין, שהטוב והרע לא תלויים בשום צורה חיצונית של המציאות, אלא אך ורק בצורה, שבה האדם מקבל או לא מקבל את המציאות. ושום דבר בעולם לא מעלה ולא מוריד, מלבד רמת ההתאמה, שבין הרצון של האדם לבין המציאות. ואם האדם היה מבין את זה באמת, אז במקום לרצות לשנות את המציאות, הוא היה רוצה לשנות, את ההתאמה שבין הרצון של עצמו לבין המציאות.

וכל זמן שהאדם מזדהה ברמה הפנימית של עצמו, עם רצון שיש לו, לשנות את המציאות ברמה החיצונית, הרי...