9:11לנצח את המציאות, לנצח את עצמך, לצאת צודק, מריבות עם המציאות, מלחמה עם המציאות, קרב עם המציאות, להיכנע למציאות, לנצח את האמת, שלום עם המציאות, ללמוד מודעות עצמית
מדוע כשאתה צודק מול המציאות, אתה מפסיד?
אליעד כהן מסביר כי כאשר אדם נקלע לוויכוח או מריבה עם המציאות, גם אם הוא בטוח לגמרי שהוא צודק - הוא תמיד יפסיד. מדוע? משום שהמציאות אינה משתנה בהתאם לצדק של האדם, ולא אכפת לה כלל מה הוא חושב או מרגיש. במאבק מול המציאות, גם ניצחון הוא למעשה הפסד. לדוגמה, אדם שמתעקש לטעון "זה לא מגיע לי", "זה לא הוגן", ימצא את עצמו בסבל מתמשך, כיוון שהמציאות לא תשתנה רק כי הוא צודק. ההמלצה של אליעד היא לא לחפש את הצדק מול המציאות, אלא להתמקד או בקבלת המצב או בניסיון כן לשנות אותו בצורה שלווה, בלי כעס ומלחמה.
למה כדאי להודות בטעות מול המציאות?
אליעד טוען כי מי שכל הזמן מתעקש להוכיח שהמציאות טועה, מעניש את עצמו. דווקא האדם שמוכן להודות "אני טועה והמציאות צודקת" הוא האדם שמשתחרר מהסבל. זה לא בהכרח אומר שהמציאות תמיד באמת צודקת, אלא שהאדם מוכן לקבל שהוא אינו יודע בוודאות מה נכון. אליעד מביא דוגמה של אדם שמתלונן מדוע יש לו דבר מסוים או אין לו, אך אם האדם יודה באמת שאינו באמת יודע אם יש הבדל בין המצבים - הוא יוכל לחוות שחרור ושקט נפשי. מנגד, אם הוא ממשיך להתעקש שיש הבדל ושמשהו אינו בסדר, הוא נשאר בכאב.
איך "חוסר ידיעה" עוזר לפתור מחלוקת פנימית?
אליעד מדגיש את כוחו של חוסר הידיעה. כשאדם אומר לעצמו "אני לא יודע אם יש או אין הבדל", או "אני לא בטוח אם אני צודק", עצם ההודאה הזו מורידה ממנו את העול של להילחם במציאות. הבעיה המרכזית נוצרת כאשר האדם בטוח לחלוטין שהמציאות טועה, מבלי יכולת לבסס את הוודאות שלו. דוגמה לכך היא אנשים שטוענים "כולם אומרים שזה נכון", ואליעד מסביר שאין זה באמת מוכיח שזה נכון. לכן, במקום להתעקש להיות צודק, עדיף להודות באפשרות של טעות ולבחון את המציאות מנקודת מבט אחרת ורגועה יותר.
מהי האמת האחת שמפסיקה את הוויכוח עם המציאות?
אליעד מסביר שקיימת אמת אחת עמוקה, שאם האדם מקבל אותה, הוא מפסיק להיות במחלוקת עם המציאות. אמת זו היא ההכרה בכך שאין באמת הבדל מהותי בין המצבים השונים של המציאות, ושאדם אינו באמת יודע להבחין אם יש הבדל או לא. אם האדם מתבטל מול האמת הזו ואומר "אני טועה והאמת צודקת", הוא יחווה שלום פנימי. אך אם האדם מתעקש להמשיך להאמין שהוא צודק, הוא ימשיך לחיות במתח ובכאב.
מדוע הרצון לצאת צודק יוצר מלחמה פנימית?
אליעד מחדד שהמציאות אינה רק "בחוץ", אלא גם כוללת את האדם עצמו ואת דעותיו. כלומר, הוויכוח של האדם עם המציאות הוא בעצם וויכוח שלו עם עצמו. האדם שרוצה לצאת צודק, לא מוכן לשחרר את ההתעקשות שלו, למרות שבתוך תוכו הוא לא בטוח באמת שהוא צודק ב - 100%. אליעד מביא דוגמה קיצונית, שאם האדם היה בטוח לחלוטין בצדקתו, כל המציאות הייתה משתנה בהתאם או שהוא היה מתמזג לתוכה ונעלם. אבל בפועל, האדם לרוב לא בטוח באמת, ולכן הוא ממשיך להיאבק ולסבול.
כיצד להפסיק להיאבק עם המציאות?
הדרך שאליעד מציע לשחרור מהמאבק היא ההבנה שהמציאות פועלת בצורה עצמאית ואינה מתחשבת בתחושת הצדק שלנו. אין משמעות לטיעונים מוסריים או לתמיכת הסביבה, כי המציאות קורה כפי שהיא. אדם צריך להחליט בין שני דברים בלבד: לקבל את המצב כפי שהוא או לשנות אותו בצורה מודעת ושקטה. אליעד מזהיר שריב עיקש עם המציאות רק מביא לסבל מיותר ולבזבוז אנרגיה.
האם אתה באמת מתווכח עם המציאות או עם עצמך?
אליעד מתייחס גם לשאלה האם המציאות היא זו שמתנגשת עם האדם, או שהאדם מתנגש עם עצמו. הוא מציין שאם אדם מבין שהמציאות כוללת גם אותו עצמו, הרי שכל ויכוח עם המציאות הוא למעשה ויכוח פנימי. השאלה המכרעת היא האם המציאות עצמה "מרגישה" את הוויכוח או שזה רק האדם שחווה אותו ככזה. אליעד מסביר שבפועל, כל עוד האדם חווה הפרדה מהמציאות, הוא חווה את הקונפליקט. רק כשאדם מרגיש שהוא אחד עם המציאות לחלוטין, ולא נפרד ממנה, הוא משתחרר מהוויכוח. אם הוא ממשיך להרגיש שהוא משהו נפרד, הוא ממשיך לחיות בקונפליקט פנימי.
אליעד מדגיש שכל ניסיון לצאת "צודק" במלחמה עם המציאות מוביל לתסכול וסבל. עדיף לבדוק את האמת ולראות שאולי האדם טועה ולא צודק, ובכך לחוות שקט פנימי.
אליעד כהן מסביר כי כאשר אדם נקלע לוויכוח או מריבה עם המציאות, גם אם הוא בטוח לגמרי שהוא צודק - הוא תמיד יפסיד. מדוע? משום שהמציאות אינה משתנה בהתאם לצדק של האדם, ולא אכפת לה כלל מה הוא חושב או מרגיש. במאבק מול המציאות, גם ניצחון הוא למעשה הפסד. לדוגמה, אדם שמתעקש לטעון "זה לא מגיע לי", "זה לא הוגן", ימצא את עצמו בסבל מתמשך, כיוון שהמציאות לא תשתנה רק כי הוא צודק. ההמלצה של אליעד היא לא לחפש את הצדק מול המציאות, אלא להתמקד או בקבלת המצב או בניסיון כן לשנות אותו בצורה שלווה, בלי כעס ומלחמה.
למה כדאי להודות בטעות מול המציאות?
אליעד טוען כי מי שכל הזמן מתעקש להוכיח שהמציאות טועה, מעניש את עצמו. דווקא האדם שמוכן להודות "אני טועה והמציאות צודקת" הוא האדם שמשתחרר מהסבל. זה לא בהכרח אומר שהמציאות תמיד באמת צודקת, אלא שהאדם מוכן לקבל שהוא אינו יודע בוודאות מה נכון. אליעד מביא דוגמה של אדם שמתלונן מדוע יש לו דבר מסוים או אין לו, אך אם האדם יודה באמת שאינו באמת יודע אם יש הבדל בין המצבים - הוא יוכל לחוות שחרור ושקט נפשי. מנגד, אם הוא ממשיך להתעקש שיש הבדל ושמשהו אינו בסדר, הוא נשאר בכאב.
איך "חוסר ידיעה" עוזר לפתור מחלוקת פנימית?
אליעד מדגיש את כוחו של חוסר הידיעה. כשאדם אומר לעצמו "אני לא יודע אם יש או אין הבדל", או "אני לא בטוח אם אני צודק", עצם ההודאה הזו מורידה ממנו את העול של להילחם במציאות. הבעיה המרכזית נוצרת כאשר האדם בטוח לחלוטין שהמציאות טועה, מבלי יכולת לבסס את הוודאות שלו. דוגמה לכך היא אנשים שטוענים "כולם אומרים שזה נכון", ואליעד מסביר שאין זה באמת מוכיח שזה נכון. לכן, במקום להתעקש להיות צודק, עדיף להודות באפשרות של טעות ולבחון את המציאות מנקודת מבט אחרת ורגועה יותר.
מהי האמת האחת שמפסיקה את הוויכוח עם המציאות?
אליעד מסביר שקיימת אמת אחת עמוקה, שאם האדם מקבל אותה, הוא מפסיק להיות במחלוקת עם המציאות. אמת זו היא ההכרה בכך שאין באמת הבדל מהותי בין המצבים השונים של המציאות, ושאדם אינו באמת יודע להבחין אם יש הבדל או לא. אם האדם מתבטל מול האמת הזו ואומר "אני טועה והאמת צודקת", הוא יחווה שלום פנימי. אך אם האדם מתעקש להמשיך להאמין שהוא צודק, הוא ימשיך לחיות במתח ובכאב.
מדוע הרצון לצאת צודק יוצר מלחמה פנימית?
אליעד מחדד שהמציאות אינה רק "בחוץ", אלא גם כוללת את האדם עצמו ואת דעותיו. כלומר, הוויכוח של האדם עם המציאות הוא בעצם וויכוח שלו עם עצמו. האדם שרוצה לצאת צודק, לא מוכן לשחרר את ההתעקשות שלו, למרות שבתוך תוכו הוא לא בטוח באמת שהוא צודק ב - 100%. אליעד מביא דוגמה קיצונית, שאם האדם היה בטוח לחלוטין בצדקתו, כל המציאות הייתה משתנה בהתאם או שהוא היה מתמזג לתוכה ונעלם. אבל בפועל, האדם לרוב לא בטוח באמת, ולכן הוא ממשיך להיאבק ולסבול.
כיצד להפסיק להיאבק עם המציאות?
הדרך שאליעד מציע לשחרור מהמאבק היא ההבנה שהמציאות פועלת בצורה עצמאית ואינה מתחשבת בתחושת הצדק שלנו. אין משמעות לטיעונים מוסריים או לתמיכת הסביבה, כי המציאות קורה כפי שהיא. אדם צריך להחליט בין שני דברים בלבד: לקבל את המצב כפי שהוא או לשנות אותו בצורה מודעת ושקטה. אליעד מזהיר שריב עיקש עם המציאות רק מביא לסבל מיותר ולבזבוז אנרגיה.
האם אתה באמת מתווכח עם המציאות או עם עצמך?
אליעד מתייחס גם לשאלה האם המציאות היא זו שמתנגשת עם האדם, או שהאדם מתנגש עם עצמו. הוא מציין שאם אדם מבין שהמציאות כוללת גם אותו עצמו, הרי שכל ויכוח עם המציאות הוא למעשה ויכוח פנימי. השאלה המכרעת היא האם המציאות עצמה "מרגישה" את הוויכוח או שזה רק האדם שחווה אותו ככזה. אליעד מסביר שבפועל, כל עוד האדם חווה הפרדה מהמציאות, הוא חווה את הקונפליקט. רק כשאדם מרגיש שהוא אחד עם המציאות לחלוטין, ולא נפרד ממנה, הוא משתחרר מהוויכוח. אם הוא ממשיך להרגיש שהוא משהו נפרד, הוא ממשיך לחיות בקונפליקט פנימי.
אליעד מדגיש שכל ניסיון לצאת "צודק" במלחמה עם המציאות מוביל לתסכול וסבל. עדיף לבדוק את האמת ולראות שאולי האדם טועה ולא צודק, ובכך לחוות שקט פנימי.
- למה חשוב לבדוק תמיד את האמת לפני שנכנסים לוויכוח?
- איך לשלוט ברצון שלנו במקום לריב עם המציאות?
- כיצד לפתח מודעות עצמית כדי לזהות עמדות נוקשות?
- מהו ההבדל בין קבלת המציאות לשינוי מציאות?
- איך להפסיק לריב עם עצמי ועם המציאות?
- למה הרצון להיות צודק גורם סבל?
מדוע גם אם אתה צודק בוויכוח עם המציאות אתה מפסיד?
כאשר אדם נקלע לוויכוח או מריבה עם המציאות, לא משנה כמה הוא מרגיש שהוא צודק או כמה הוא בטוח בצדקתו - במאבק מול המציאות עצמה, גם ניצחון הוא הפסד. אם אדם מתעקש "אני צודק והמציאות טועה", הוא עלול לסבול, משום שהמציאות לא משתנה בגלל תחושת הצדק שלו. גם אם הוא יציג טיעונים משכנעים, במבחן המעשי הוא עדיין מתמודד עם מצב שקורה בפועל. לכן, במקום לחפש "להיות צודק" מול מה שקורה, כדאי להתמקד או בקבלת המצב או בניסיון כן לשנות אותו, אך ללא כעס וריב עם המציאות עצמה.
למה עדיף לפעמים לומר "אני טועה" ולא "אני צודק" מול המציאות?
אדם שחותר כל הזמן להוכיח שהמציאות טועה, למעשה מעניש את עצמו. ככל שהוא משוכנע ש"זה לא הוגן" או "לא מגיע לי" - כך הוא נשאר בסבל. כשאדם מודה שהמציאות צודקת, או לפחות מוכן להודות שאינו בטוח בצדקתו, הוא מפסיק להילחם ומפנה אנרגיה לפתרונות. ההבנה ש"ייתכן שאני טועה" פותחת פתח לקבלת הדברים כפי שהם, ומאפשרת לחוות שלווה במקום רוגז, כעס או תסכול.
מהי האמת שמרגיעה כל מחלוקת מול המציאות?
אליעד מצביע על כך שבשורש הדברים, יש אמת אחת שאם אדם מתבטל בפניה - כבר אין לו שום בעיות ושום שאלות. לעומת זאת, אם אדם מתעקש לטעון שהאמת הזו לא נכונה, הוא נשאר רחוק ממנה וממשיך לחוות סבל. לדוגמה, אדם יכול להתמרמר על כך שיש לו או שאין לו דבר מסוים, אבל ברגע שיבין שאין הבדל אמיתי או שיכיר בכך שאינו באמת יודע אם יש הבדל - תתפוגג ההתעקשות להיות צודק, והסבל יחלוף. אם בכל זאת הוא מתבצר בכך שהוא יודע שיש הבדל ושמשהו "לא בסדר" במציאות, הרי שהוא מתעקש להישאר בצדקתו ובמקביל להמשיך להרגיש רע.
איך "חוסר ידיעה" עשוי לפתור את המאבק הפנימי?
כשאדם אומר "אני לא יודע אם יש או אין הבדל" או "אולי אני כלל לא צודק", עצם הודאתו באי - ידיעה פותרת את המתח מול המציאות. הבעיה מתחילה כאשר אדם בטוח שהוא יודע שהמציאות לא בסדר. אם הוא באמת מתיימר לדעת בוודאות, השאלה היא על סמך מה הוא בטוח בזה. פעמים רבות אנשים אומרים "אני יודע" משום ש"כולם אומרים", אבל גם זה לא מחייב שיש כאן אמת אובייקטיבית. ההכרה בכך שאיננו באמת יודעים בוודאות, מאפשרת לנו להרפות מהעמדה הנוקשה "אני צודק" ולהתחיל לבחון אם אולי צריך לקבל את הדברים או לשנותם בדרך נכונה יותר.
כיצד הרצון לצאת צודק קשור לוויכוח עם עצמי?
אליעד מסביר שבמובן העמוק, המציאות כוללת את כל מה שקורה - גם את האדם עצמו ואת דעותיו. אם אדם חווה נפרדות מהמציאות, הוא עלול להרגיש כאילו הוא "נלחם" מולה. אולם אם יראה שהמציאות היא גם הוא עצמו, הרי שהכל מתנהל בפנים - זה ויכוח פנימי עם עצמו. במצב כזה השאלה היא עד כמה הוא בטוח בצדקתו, ועד כמה הוא מוכן לוותר על הוודאות כדי להפסיק את הקונפליקט. אם היה בטוח ב - 100% שהוא צודק, אולי היה יכול לשנות את המציאות כולה או להיעלם בתוכה, אבל לרוב האדם גם לא בטוח בצדקתו וגם לא מוותר, וכך ממשיך להיאבק.
מה אפשר ללמוד על מלחמות פנימיות ומול הסביבה?
כל מה שאנו תופסים כמאבק עם "משהו חיצוני" - בין אם זה אדם אחר, סיטואציה מורכבת או נסיבות החיים - שייך למעשה למציאות, והמציאות אינה מתחשבת בתחושת הצדק שלנו. לפעמים אדם חושב שצידוק מוסרי, תמיכת הסביבה או תחושת "כולם איתי" יכולים לעזור לנצח מציאות לא רצויה, אך בסופו של דבר המציאות פשוט קורה כמות שהיא. אפשר לנסות לשנותה, אבל ריב אבוד מראש מולה רק גורר סבל מיותר. השורש לשחרור מהמאבק הוא ההבנה שאין טעם להילחם במה שקיים, אלא או לשנות בהסכמה פנימית אמיתית, או ללמוד לקבל ולהתחבר למה שיש.
כאשר אדם נקלע לוויכוח או מריבה עם המציאות, לא משנה כמה הוא מרגיש שהוא צודק או כמה הוא בטוח בצדקתו - במאבק מול המציאות עצמה, גם ניצחון הוא הפסד. אם אדם מתעקש "אני צודק והמציאות טועה", הוא עלול לסבול, משום שהמציאות לא משתנה בגלל תחושת הצדק שלו. גם אם הוא יציג טיעונים משכנעים, במבחן המעשי הוא עדיין מתמודד עם מצב שקורה בפועל. לכן, במקום לחפש "להיות צודק" מול מה שקורה, כדאי להתמקד או בקבלת המצב או בניסיון כן לשנות אותו, אך ללא כעס וריב עם המציאות עצמה.
למה עדיף לפעמים לומר "אני טועה" ולא "אני צודק" מול המציאות?
אדם שחותר כל הזמן להוכיח שהמציאות טועה, למעשה מעניש את עצמו. ככל שהוא משוכנע ש"זה לא הוגן" או "לא מגיע לי" - כך הוא נשאר בסבל. כשאדם מודה שהמציאות צודקת, או לפחות מוכן להודות שאינו בטוח בצדקתו, הוא מפסיק להילחם ומפנה אנרגיה לפתרונות. ההבנה ש"ייתכן שאני טועה" פותחת פתח לקבלת הדברים כפי שהם, ומאפשרת לחוות שלווה במקום רוגז, כעס או תסכול.
מהי האמת שמרגיעה כל מחלוקת מול המציאות?
אליעד מצביע על כך שבשורש הדברים, יש אמת אחת שאם אדם מתבטל בפניה - כבר אין לו שום בעיות ושום שאלות. לעומת זאת, אם אדם מתעקש לטעון שהאמת הזו לא נכונה, הוא נשאר רחוק ממנה וממשיך לחוות סבל. לדוגמה, אדם יכול להתמרמר על כך שיש לו או שאין לו דבר מסוים, אבל ברגע שיבין שאין הבדל אמיתי או שיכיר בכך שאינו באמת יודע אם יש הבדל - תתפוגג ההתעקשות להיות צודק, והסבל יחלוף. אם בכל זאת הוא מתבצר בכך שהוא יודע שיש הבדל ושמשהו "לא בסדר" במציאות, הרי שהוא מתעקש להישאר בצדקתו ובמקביל להמשיך להרגיש רע.
איך "חוסר ידיעה" עשוי לפתור את המאבק הפנימי?
כשאדם אומר "אני לא יודע אם יש או אין הבדל" או "אולי אני כלל לא צודק", עצם הודאתו באי - ידיעה פותרת את המתח מול המציאות. הבעיה מתחילה כאשר אדם בטוח שהוא יודע שהמציאות לא בסדר. אם הוא באמת מתיימר לדעת בוודאות, השאלה היא על סמך מה הוא בטוח בזה. פעמים רבות אנשים אומרים "אני יודע" משום ש"כולם אומרים", אבל גם זה לא מחייב שיש כאן אמת אובייקטיבית. ההכרה בכך שאיננו באמת יודעים בוודאות, מאפשרת לנו להרפות מהעמדה הנוקשה "אני צודק" ולהתחיל לבחון אם אולי צריך לקבל את הדברים או לשנותם בדרך נכונה יותר.
כיצד הרצון לצאת צודק קשור לוויכוח עם עצמי?
אליעד מסביר שבמובן העמוק, המציאות כוללת את כל מה שקורה - גם את האדם עצמו ואת דעותיו. אם אדם חווה נפרדות מהמציאות, הוא עלול להרגיש כאילו הוא "נלחם" מולה. אולם אם יראה שהמציאות היא גם הוא עצמו, הרי שהכל מתנהל בפנים - זה ויכוח פנימי עם עצמו. במצב כזה השאלה היא עד כמה הוא בטוח בצדקתו, ועד כמה הוא מוכן לוותר על הוודאות כדי להפסיק את הקונפליקט. אם היה בטוח ב - 100% שהוא צודק, אולי היה יכול לשנות את המציאות כולה או להיעלם בתוכה, אבל לרוב האדם גם לא בטוח בצדקתו וגם לא מוותר, וכך ממשיך להיאבק.
מה אפשר ללמוד על מלחמות פנימיות ומול הסביבה?
כל מה שאנו תופסים כמאבק עם "משהו חיצוני" - בין אם זה אדם אחר, סיטואציה מורכבת או נסיבות החיים - שייך למעשה למציאות, והמציאות אינה מתחשבת בתחושת הצדק שלנו. לפעמים אדם חושב שצידוק מוסרי, תמיכת הסביבה או תחושת "כולם איתי" יכולים לעזור לנצח מציאות לא רצויה, אך בסופו של דבר המציאות פשוט קורה כמות שהיא. אפשר לנסות לשנותה, אבל ריב אבוד מראש מולה רק גורר סבל מיותר. השורש לשחרור מהמאבק הוא ההבנה שאין טעם להילחם במה שקיים, אלא או לשנות בהסכמה פנימית אמיתית, או ללמוד לקבל ולהתחבר למה שיש.
- למה חשוב לבדוק תמיד את האמת לפני שנכנסים לוויכוח?
- איך לשלוט ברצון שלנו במקום לריב עם המציאות?
- כיצד לפתח מודעות עצמית כדי לזהות עמדות נוקשות?
- מהו ההבדל בין קבלת המציאות לשינוי מציאות?
אליעד: שאלה - בוויכוח מה עדיף, להיות צודק, טועה או שזה לא משנה?
התשובה שתלוי באיזה ויכוח.
ובאיזה ויכוח גם אם אתה צודק, זה לא עוזר לך? שגם אם אתה חושב שאתה צודק או שאתה באמת צודק, זה לא עוזר לך? באיזה ויכוח גם אם אתה צודק, אתה בבעיה?
אדם משיב: בוויכוח עם המציאות.
אליעד: נכון, עם המציאות. בכל הוויכוחים אתה יכול להגיד אני צודק, אתה צודק אבל יש ויכוח אחד שלא משנה אם אתה צודק, אתה בבעיה. יש מציאות, קורה משהו ואתה יכול או איכשהו לנצח אותה או להניף דגל לבן. אבל אם אתה אומר - אני צודק, אז בסדר אתה צודק, אז מה.
לבן אדם קורים דברים ואז הוא חושב מי צודק, אני או המציאות? זה כן מגיע לי, זה לא מגיע לי, לך לבית משפט, שים פתק בכותל. מה זה משנה אם מגיע לך או לא?
יש מציאות ואתה צריך או למצוא את הדרך לשנות אותה או לקבל אותה.
זה סוג של ויכוח שגם אם אתה מנצח בו, אתה מפסיד. גם אם אתה יכול "להוכיח" שאתה צודק, אתה בכל מקרה מפסיד.
לפעמים אדם רב עם המציאות וחושב שהוא צודק. באמת? את מי אתה מעניש?
בכך שאתה חושב שאתה צודק, אתה מעניש את עצמך. עדיף להגיד שאתה טועה והמציאות צודקת, מאשר להגיד שאתה צודק.
יש אמת, מה האמת זה כבר שאלה אחרת אבל יש אמת. ולמה אדם רחוק מהאמת? באופן יחסי ובהנחה שהוא רחוק ויש הבדל... בגלל שהוא אומר שהאמת הזו לא צודקת.
אוקי, תישאר צודק אבל אתה רחוק מהאמת.
אם אדם היה אומר לאמת, למציאות, "מה שאת אומרת את צודקת ומה שאני חושב אני טועה", אם הוא היה מתבטל בפני האמת, אז ממילא היו לו חיים טובים, הכל מושלם. אין שום שאלה, שום בעיה, הכל בסדר. איפה מתחילה הבעיה? כשאדם אומר - מה פתאום, שאני אגיד שאני טועה והיא תמיד צודקת?
אוקי, תישאר צודק. תשחק אותה ותגיד שאתה צודק וכולי, אבל בינתיים רע לך.
בן אדם מתלונן למה אין לי ולמה יש לי ולמה אין לי, אבל מה האמת? האמת היא שאין הבדל אם יש לך או אין לך.
"מה פתאום אין הבדל, אתה לא תגיד לי שאין הבדל, יש".
אתה צודק, יש הבדל ותמשיך להסתבך עם עצמך.
אבל אם הוא יגיד לעצמו מה האמת? - האמת היא שהוא לא יודע כלום.
אין הבדל, כי הוא לא יודע שיש הבדל.
אז אם תודה באמת, לא תהיה לך שאלה אבל אם אתה לא מודה, אתה בבעיה.
אז הוא אומר "אבל למה שאני אגיד שזאת האמת, זה לא צודק, זה לא נכון". אתה צודק, הכל נכון, אתה חכם, הכל בסדר אבל תסבול.
אדם שואל את אליעד: אני יכול לומר, בשלב ביניים, שאני לא יודע אם יש או אין הבדל?
אליעד משיב: אם אתה לא יודע גם אין בעיה, הבעיה היא כשאתה אומר - אני יודע שזה לא בסדר. אני יודע שהמציאות לא בסדר...
באמת? איך אתה יודע שהמציאות לא בסדר?
"אני יודע כי ככה וככה וככה".
ומי אמר שמה שאתה יודע נכון?
"אני אמרתי".
ומי אמר שמה שאתה אומר נכון? אף אחד.
"כולם אומרים את זה"
אז מה אם כולם אומרים? מי אמר שהם צודקים? ומי אמר שכולם אומרים? ואם כולם אומרים, מי אמר שאם אומרים זה משנה?
אני בא להסביר לכם שלפעמים אתה יוצא צודק בוויכוח אבל אתה צריך לבדוק מול מי אתה מתווכח, כי לפעמים עדיף לך לצאת טועה ולא צודק. לדוגמה בוויכוח מול המציאות, עדיף שתחשוב שאתה טועה ולא שתחשוב שאתה צודק.
אם תחשוב שאתה טועה, אולי תגיד למציאות את צודקת ואז תהיה צדיק, כי מבחינתך הכל בסדר.
אבל אם אתה אומר "לא, אני הצודק" - אז אתה בבעיה.
הרצון לצאת צודק - הוא בעייתי כשהוא מגיע מול המציאות או מול האמת. כשאתה לא מוכן להודות ולהתחבר לאמת, אתה בקונפליקט. אם אתה נלחם במציאות, זה לא משנה כמה אתה צודק, אתה בבעיה. ולא משנה כמה אנשים תומכים בך, אתה בבעיה. ולא משנה אם כולם אומרים שאתה צודק, אתה בבעיה.
למה? כי המציאות לא מעניין אותה אם אתה צודק או לא. ולא אכפת לה מה אתה חושב או מה כולם חושבים. לא אכפת לה מה אתה מרגיש ולא משנה לה מה אתה מאמין.
לא משנה, זאת המציאות.
היא עושה מה שהיא רוצה. או מה שהיא רוצה, או קורה מה שקורה.
זה לא מעניין אותה בכלל אם אתה צודק או מה אתה חושב, זה המציאות. אתה יכול רק להשלים עם זה או לחסל את זה.
מה ההפך המוחלט של מה שאני אומר?
לדוגמה, אם היית נלחם עם המציאות והיית בטוח ב100% שאתה צודק, כל כך בטוח עד שלא היית יכול לחשוב שזה לא ככה, נגיד, אז לא היית יכול לחשוב שהמציאות לא חושבת ככה ואז כל המציאות הייתה מתהפכת או שאתה היית נעלם, נגיד. הייתה נגמרת המלחמה.
אבל בד"כ כשאתה אומר שאתה צודק, אתה לא באמת חושב שאתה ב100% צודק.
אז אתה סתם נלחם עם המציאות. אתה גם לא בטוח שאתה צודק וגם נלחם במציאות? אז מה יוצא לך מזה? אתה רק סובל.
אדם שואל: כשאומרים את המילה מציאות, זה כולל את כל בני האדם, כל החיות, זאת אומרת כל דבר שאני מתווכח איתו הוא המציאות?
אליעד: נכון. מציאות זה מה שמצוי, מה שקורה לך זה המציאות.
אדם אומר: המעניין זה שגם אתה זה המציאות. המציאות גם עושה אותך שתתווכח איתה.
אליעד: שמתם לב למניפולציה שהוא עשה? באיזה מילה? - "המעניין זה ש.."
אתה מתכוון לומר מה שמעניין אותך.
סתם שתשים לב לא שזה לא בסדר. אם אתה רוצה שכולם יקשיבו, תגיד "המעניין" כי אז אולי יגידו מה מעניין, כי אם תגיד "מעניין אותי" - זה מעניין אותו אולי זה לא יעניין אותי - זה מה שעשית רק תשים לב שעשית, אני שמתי לב.
אוקי, אז מה אתה אומר שמעניין אותך?
האדם משיב: אני מתווכח עם המציאות אבל המציאות עושה את זה שאני אתווכח איתה.
אליעד: השאלה אם אתה חווה את זה שהיא מתווכחת עם עצמה, כי אם זה היא מתווכחת עם עצמה אז לך לא אכפת.
האדם: בגלל זה אמרתי שזה מעניין.
אליעד: אם אתה חווה שהיא מתווכחת עם עצמה, ממילא לא אכפת לך יותר, אתה לא צד בעניין.
האדם: זה לא אני, זה המציאות בכלל.
אליעד: נכון, אבל מצד שני, אם אתה אומר זה לא אני זה היא, אז ממילא כבר אין אני. אז זה בעצם אני מתווכח עם עצמי בכלל. זה לא היא מתווכחת עם עצמה, זה אני מתווכח עם עצמי.
האדם: בגלל זה גם אם אני אלך עם ה"צודק" עד הסוף, אז אני בעצם משפיע על המציאות...
אליעד: השאלה מה זה עד הסוף.
האדם: עד הסוף זה אומר שאני מתחבר למקום שמה שמהווה אותי, המציאות עצמה, היא זו שעושה את הויכוח מול עצמה והיא רוצה להיות צודקת.
אליעד: השאלה אם המציאות מתווכחת עם עצמה? או שרק אתה חווה את זה כוויכוח?
האדם: נכון.
אדם אחר שואל: מה היה החלק האחרון?
אליעד: אמרנו, השאלה היא האם המציאות גם חווה שהיא מתווכחת עם עצמה, או שרק אתה חווה את זה כוויכוח? כי אתה חושב שאתה לא היא ולכן אתה חווה שאתה מתווכח איתה. אבל אם אתה היית המציאות, עדיין היית חווה שאתה מתווכח עם עצמך?
והתשובה היא שכן. כן, גם אם היית מרגיש שאתה אלוהים, עדיין היית בבעיה, כי יש לך רצונות מנוגדים, לא משנה, אותו הדבר. אלא אם כן היית חווה שאתה אלוהים שברא את אלוהים, שאתה כאילו אלוהים האמתי מה שנקרא, שאתה מחוץ לכל. אבל זה סיפור אחר.
טוב, בכל מקרה, מה שאני בא להגיד זה שכשאתה מנסה לצאת צודק, תבדוק עם מי אתה מתווכח.
אם אתה מתווכח עם האמת או המציאות, אתה בבעיה גדולה, גם אם אתה חושב שאתה צודק.
התשובה שתלוי באיזה ויכוח.
ובאיזה ויכוח גם אם אתה צודק, זה לא עוזר לך? שגם אם אתה חושב שאתה צודק או שאתה באמת צודק, זה לא עוזר לך? באיזה ויכוח גם אם אתה צודק, אתה בבעיה?
אדם משיב: בוויכוח עם המציאות.
אליעד: נכון, עם המציאות. בכל הוויכוחים אתה יכול להגיד אני צודק, אתה צודק אבל יש ויכוח אחד שלא משנה אם אתה צודק, אתה בבעיה. יש מציאות, קורה משהו ואתה יכול או איכשהו לנצח אותה או להניף דגל לבן. אבל אם אתה אומר - אני צודק, אז בסדר אתה צודק, אז מה.
לבן אדם קורים דברים ואז הוא חושב מי צודק, אני או המציאות? זה כן מגיע לי, זה לא מגיע לי, לך לבית משפט, שים פתק בכותל. מה זה משנה אם מגיע לך או לא?
יש מציאות ואתה צריך או למצוא את הדרך לשנות אותה או לקבל אותה.
זה סוג של ויכוח שגם אם אתה מנצח בו, אתה מפסיד. גם אם אתה יכול "להוכיח" שאתה צודק, אתה בכל מקרה מפסיד.
לפעמים אדם רב עם המציאות וחושב שהוא צודק. באמת? את מי אתה מעניש?
בכך שאתה חושב שאתה צודק, אתה מעניש את עצמך. עדיף להגיד שאתה טועה והמציאות צודקת, מאשר להגיד שאתה צודק.
יש אמת, מה האמת זה כבר שאלה אחרת אבל יש אמת. ולמה אדם רחוק מהאמת? באופן יחסי ובהנחה שהוא רחוק ויש הבדל... בגלל שהוא אומר שהאמת הזו לא צודקת.
אוקי, תישאר צודק אבל אתה רחוק מהאמת.
אם אדם היה אומר לאמת, למציאות, "מה שאת אומרת את צודקת ומה שאני חושב אני טועה", אם הוא היה מתבטל בפני האמת, אז ממילא היו לו חיים טובים, הכל מושלם. אין שום שאלה, שום בעיה, הכל בסדר. איפה מתחילה הבעיה? כשאדם אומר - מה פתאום, שאני אגיד שאני טועה והיא תמיד צודקת?
אוקי, תישאר צודק. תשחק אותה ותגיד שאתה צודק וכולי, אבל בינתיים רע לך.
בן אדם מתלונן למה אין לי ולמה יש לי ולמה אין לי, אבל מה האמת? האמת היא שאין הבדל אם יש לך או אין לך.
"מה פתאום אין הבדל, אתה לא תגיד לי שאין הבדל, יש".
אתה צודק, יש הבדל ותמשיך להסתבך עם עצמך.
אבל אם הוא יגיד לעצמו מה האמת? - האמת היא שהוא לא יודע כלום.
אין הבדל, כי הוא לא יודע שיש הבדל.
אז אם תודה באמת, לא תהיה לך שאלה אבל אם אתה לא מודה, אתה בבעיה.
אז הוא אומר "אבל למה שאני אגיד שזאת האמת, זה לא צודק, זה לא נכון". אתה צודק, הכל נכון, אתה חכם, הכל בסדר אבל תסבול.
אדם שואל את אליעד: אני יכול לומר, בשלב ביניים, שאני לא יודע אם יש או אין הבדל?
אליעד משיב: אם אתה לא יודע גם אין בעיה, הבעיה היא כשאתה אומר - אני יודע שזה לא בסדר. אני יודע שהמציאות לא בסדר...
באמת? איך אתה יודע שהמציאות לא בסדר?
"אני יודע כי ככה וככה וככה".
ומי אמר שמה שאתה יודע נכון?
"אני אמרתי".
ומי אמר שמה שאתה אומר נכון? אף אחד.
"כולם אומרים את זה"
אז מה אם כולם אומרים? מי אמר שהם צודקים? ומי אמר שכולם אומרים? ואם כולם אומרים, מי אמר שאם אומרים זה משנה?
אני בא להסביר לכם שלפעמים אתה יוצא צודק בוויכוח אבל אתה צריך לבדוק מול מי אתה מתווכח, כי לפעמים עדיף לך לצאת טועה ולא צודק. לדוגמה בוויכוח מול המציאות, עדיף שתחשוב שאתה טועה ולא שתחשוב שאתה צודק.
אם תחשוב שאתה טועה, אולי תגיד למציאות את צודקת ואז תהיה צדיק, כי מבחינתך הכל בסדר.
אבל אם אתה אומר "לא, אני הצודק" - אז אתה בבעיה.
הרצון לצאת צודק - הוא בעייתי כשהוא מגיע מול המציאות או מול האמת. כשאתה לא מוכן להודות ולהתחבר לאמת, אתה בקונפליקט. אם אתה נלחם במציאות, זה לא משנה כמה אתה צודק, אתה בבעיה. ולא משנה כמה אנשים תומכים בך, אתה בבעיה. ולא משנה אם כולם אומרים שאתה צודק, אתה בבעיה.
למה? כי המציאות לא מעניין אותה אם אתה צודק או לא. ולא אכפת לה מה אתה חושב או מה כולם חושבים. לא אכפת לה מה אתה מרגיש ולא משנה לה מה אתה מאמין.
לא משנה, זאת המציאות.
היא עושה מה שהיא רוצה. או מה שהיא רוצה, או קורה מה שקורה.
זה לא מעניין אותה בכלל אם אתה צודק או מה אתה חושב, זה המציאות. אתה יכול רק להשלים עם זה או לחסל את זה.
מה ההפך המוחלט של מה שאני אומר?
לדוגמה, אם היית נלחם עם המציאות והיית בטוח ב100% שאתה צודק, כל כך בטוח עד שלא היית יכול לחשוב שזה לא ככה, נגיד, אז לא היית יכול לחשוב שהמציאות לא חושבת ככה ואז כל המציאות הייתה מתהפכת או שאתה היית נעלם, נגיד. הייתה נגמרת המלחמה.
אבל בד"כ כשאתה אומר שאתה צודק, אתה לא באמת חושב שאתה ב100% צודק.
אז אתה סתם נלחם עם המציאות. אתה גם לא בטוח שאתה צודק וגם נלחם במציאות? אז מה יוצא לך מזה? אתה רק סובל.
אדם שואל: כשאומרים את המילה מציאות, זה כולל את כל בני האדם, כל החיות, זאת אומרת כל דבר שאני מתווכח איתו הוא המציאות?
אליעד: נכון. מציאות זה מה שמצוי, מה שקורה לך זה המציאות.
אדם אומר: המעניין זה שגם אתה זה המציאות. המציאות גם עושה אותך שתתווכח איתה.
אליעד: שמתם לב למניפולציה שהוא עשה? באיזה מילה? - "המעניין זה ש.."
אתה מתכוון לומר מה שמעניין אותך.
סתם שתשים לב לא שזה לא בסדר. אם אתה רוצה שכולם יקשיבו, תגיד "המעניין" כי אז אולי יגידו מה מעניין, כי אם תגיד "מעניין אותי" - זה מעניין אותו אולי זה לא יעניין אותי - זה מה שעשית רק תשים לב שעשית, אני שמתי לב.
אוקי, אז מה אתה אומר שמעניין אותך?
האדם משיב: אני מתווכח עם המציאות אבל המציאות עושה את זה שאני אתווכח איתה.
אליעד: השאלה אם אתה חווה את זה שהיא מתווכחת עם עצמה, כי אם זה היא מתווכחת עם עצמה אז לך לא אכפת.
האדם: בגלל זה אמרתי שזה מעניין.
אליעד: אם אתה חווה שהיא מתווכחת עם עצמה, ממילא לא אכפת לך יותר, אתה לא צד בעניין.
האדם: זה לא אני, זה המציאות בכלל.
אליעד: נכון, אבל מצד שני, אם אתה אומר זה לא אני זה היא, אז ממילא כבר אין אני. אז זה בעצם אני מתווכח עם עצמי בכלל. זה לא היא מתווכחת עם עצמה, זה אני מתווכח עם עצמי.
האדם: בגלל זה גם אם אני אלך עם ה"צודק" עד הסוף, אז אני בעצם משפיע על המציאות...
אליעד: השאלה מה זה עד הסוף.
האדם: עד הסוף זה אומר שאני מתחבר למקום שמה שמהווה אותי, המציאות עצמה, היא זו שעושה את הויכוח מול עצמה והיא רוצה להיות צודקת.
אליעד: השאלה אם המציאות מתווכחת עם עצמה? או שרק אתה חווה את זה כוויכוח?
האדם: נכון.
אדם אחר שואל: מה היה החלק האחרון?
אליעד: אמרנו, השאלה היא האם המציאות גם חווה שהיא מתווכחת עם עצמה, או שרק אתה חווה את זה כוויכוח? כי אתה חושב שאתה לא היא ולכן אתה חווה שאתה מתווכח איתה. אבל אם אתה היית המציאות, עדיין היית חווה שאתה מתווכח עם עצמך?
והתשובה היא שכן. כן, גם אם היית מרגיש שאתה אלוהים, עדיין היית בבעיה, כי יש לך רצונות מנוגדים, לא משנה, אותו הדבר. אלא אם כן היית חווה שאתה אלוהים שברא את אלוהים, שאתה כאילו אלוהים האמתי מה שנקרא, שאתה מחוץ לכל. אבל זה סיפור אחר.
טוב, בכל מקרה, מה שאני בא להגיד זה שכשאתה מנסה לצאת צודק, תבדוק עם מי אתה מתווכח.
אם אתה מתווכח עם האמת או המציאות, אתה בבעיה גדולה, גם אם אתה חושב שאתה צודק.
050-3331-331