האם הרצון שלי באמת שייך לי?

אליעד כהן מסביר בהרצאה מדוע אנשים חושבים שהרצון שלהם הוא באמת שלהם, ומפרק את ההנחה שהרצון הוא חלק בלתי נפרד מהזהות העצמית. הוא מתחיל בטענה נפוצה לפיה מישהו או משהו חיצוני מכריח אותנו להזדהות עם רצון מסוים. לדוגמה, אדם יכול לחשוב שמישהו אחר "הכניס" לתוכו את הרצון הזה ושהוא לא באמת יכול להתנגד לו. אליעד מפרק את המחשבה הזו לשלוש אפשרויות ברורות:

• אפשרות ראשונה: האדם באמת רוצה את הרצון הזה מלכתחילה ולכן הוא אחראי עליו.
• אפשרות שנייה: האדם התנגד לרצון אך לא הצליח, משמע הרצון נכפה עליו בכוח.
• אפשרות שלישית: לא היה לאדם שום רצון מקורי, והרצון פשוט נכנס לתוכו בלי התנגדות ובלי רצון ראשוני.

הדוגמה שאליעד נותן היא השולחן והנייר: כאשר מניחים נייר על שולחן, הנייר לא הופך לשולחן. כדי שהנייר יהפוך לחלק מהשולחן באמת, צריך לעשות פעולה מיוחדת - למשל, ליצור חור בשולחן, להכניס פנימה את הנייר ולסגור, או להשתמש בקטליזטור כימי שיהפוך אותם לישות אחת. כך גם הרצון - כדי שהרצון יהיה "שלך" באמת, הוא צריך להיטמע בתוך האני באופן מוחלט.

איך רצון חיצוני יכול להפוך להיות "אני"?

אליעד ממשיך ומסביר שאם משהו חיצוני באמת יכול לשלוט ברצון שלנו ולדחוף אותו לתוך הזהות שלנו, זה אומר שגם הזהות שלנו עצמה לא בשליטתנו. אם הזהות (ה"אני") איננה בשליטה, אז בעצם אין זהות עצמאית כלל. במקרה כזה, מי בכלל "אני"? אם משהו שולט ב"אני" עד כדי כך שהוא יכול להכניס לתוכו רצון חיצוני, זה אומר שאין הבדל בין ה"אני" לבין הרצון או הגורם החיצוני שמפעיל אותו. יוצא מכך, שאם האדם אינו שולט בזהותו, הוא גם אינו באמת קיים כישות נפרדת ועצמאית.

מה המשמעות של חוסר שליטה בזהות העצמית?

אליעד מעלה שאלה קריטית: אם הרצון שלך הוא לא באמת שלך, מה בכלל אכפת לך שאתה רוצה לאכול? למה יש חשיבות לכך שאתה חווה רצון כזה או אחר? אם האדם הוא לא זה שמחליט את הרצון שלו, והרצון פשוט "נדבק" אליו מבחוץ, אז הרצון הזה לא באמת מגדיר את האדם. ואז, אם האדם לא מוגדר על ידי הרצון, אז בכלל לא צריך להיות לו אכפת מהרצון שלו. לדוגמה, אם אדם אומר "אני רוצה לאכול" - מי זה "אני" בעצם? אם הרצון נכפה מבחוץ, אז גם ה"אני" שהזדהה עם הרצון הזה איננו אמיתי, אלא רק הזדהות כפויה.

מהו ההבדל בין "אני" לבין רצונות אחרים בעולם?

כדי להסביר זאת, אליעד מביא דוגמה נוספת: אם קיימים בעולם רצונות רבים, מה ההבדל בין הרצון שאני מזדהה איתו לבין כל רצון אחר שלא קשור אליי? ההבדל קיים רק אם הרצון הזה התמזג עם הזהות שלי והפך להיות ממש "אני". אליעד מדגיש שכדי שהרצון יהפוך לחלק מהאדם, צריך לקרות תהליך של עירוב מוחלט. אם הרצון נשאר חיצוני, אין שום סיבה להזדהות איתו. אבל אם כבר התרחשה ההזדהות, זה מצביע על כך שה"אני" והרצון הפכו לישות אחת בלתי נפרדת.

האם יש הבדל בין החשק לאובייקט הנחשק?

אליעד מתייחס גם להבדל בין החשק (הרצון) לבין הדבר עצמו שנחשק. הוא מדגיש שחשק הוא ישות עצמאית שנמצאת בתוך האדם, והיא נפרדת לחלוטין מהדבר שרוצים בו. אם החשק באמת נפרד ועצמאי, הרי שאין שום סיבה לאדם להזדהות איתו, כי הוא לא באמת שייך לו. אך אם החשק התערבב בזהות האדם והפך לחלק בלתי נפרד ממנה, אז כבר לא מדובר בישות עצמאית, אלא בזהות אחת משולבת.

למה אני מזדהה עם הרצון שלי?

אליעד מצביע על עומק נוסף: אם ה"אני" אינו בשליטת האדם, והאדם אינו אחראי לכך שהרצון חדר לתוכו, אזי גם התודעה, המודעות העצמית, איננה בשליטת האדם. זאת אומרת, שהתחושה "אני רוצה" הופכת להיות חסרת משמעות, כי ה"אני" הזה בעצמו כפוי מבחוץ. במצב זה, ההזדהות של האדם עם הרצון הופכת לשרירותית, ואין בה שום עומק אמיתי או תוקף מציאותי.

בסופו של דבר, אליעד מוביל את השומע למסקנה המאתגרת שאין "אני" עצמאי ששולט ברצונות, ולכן גם ההזדהות עם הרצונות או הדאגה בנוגע אליהם היא מיותרת. כל התהליך של "לרצות משהו" מתפרק לחלוטין כשמבינים את הקשר שבין האני והרצון, שהוא בעצם אשליה שנוצרת בתודעה ללא בסיס שליטה אמיתי של האדם עצמו.