למה אני מזדהה עם הרצון שלי?

אליעד כהן פותח בשאלה בסיסית על משמעות המילה "אני": כשאדם אומר "אני רוצה משהו", למה הוא מתכוון בעצם במילה "אני"? הוא מציג את הטענה שהמוח אומר לאדם מה לעשות, ואז נשאלת השאלה האם האדם הוא באמת המוח שלו, או אולי הוא משהו נפרד מהמוח שלו, כלומר, האם המוח הוא משהו ששייך לאדם, כמו בית, חולצה או אוטו, ולא האדם עצמו.

מה ההבדל בין רצון שלי לבין רצון של מישהו אחר?

אליעד כהן נותן דוגמה פשוטה כדי להסביר את ההבדל בין רצון אישי לבין רצון של אדם אחר: אדם הולך ברחוב ומישהו זר פונה אליו בבקשה לעזרה, כמו לקחת לו את הבית או לעזור לו בעניינים אישיים. האדם יסרב כנראה, מכיוון שזה "לא הרצון שלו". למה הוא יסרב? כי יש הפרדה ברורה בין "הרצון שלי" ל"רצון של מישהו אחר". לעומת זאת, כאשר המוח של אותו אדם מורה לו לעשות משהו, האדם מבצע את זה מיד ומרגיש שזה "הרצון שלו". אליעד מדגיש את ההבדל הזה בצורה פשוטה אך עמוקה: האדם לא מקשיב לרצונות של אחרים אך כן מקשיב לרצונות שהמוח שלו אומר לו לבצע, ולכן נשאלת השאלה מדוע אדם מזהה את עצמו דווקא עם הרצונות שהמוח שלו יוצר, ולא עם הרצונות של אחרים?

האם אני המוח שלי או שהמוח שלי הוא משהו שיש לי?

כאן אליעד כהן מעמיק את השאלה: האם האדם עצמו הוא באמת המוח שלו או שהמוח הוא רק משהו שיש לאדם, כמו פריט חיצוני? הוא נותן דוגמה ואומר שכשאדם אומר "המוח שלי", זה כמו לומר "החולצה שלי", "האוטו שלי" או "הבית שלי", כלומר, זה משהו שנמצא בבעלות ולא האדם עצמו. ואם המוח הוא אכן בבעלותו של האדם ולא האדם עצמו, אז מי בעצם אותו האדם שמחזיק במוח? כאן מתגלה אי - הבהירות בשאלה "מי אני באמת?"

מי מחליט מה אני רוצה?

אליעד כהן ממשיך ומסביר שאם האדם הוא המוח שלו, אז אין דבר כזה "המוח שלי", כי הוא והמוח הם אותו הדבר. במקרה זה, כשאדם אומר "אני החלטתי שאני רוצה להרגיש טוב", הוא מתכוון לומר שהוא עצמו החליט, ולא שהמוח שלו החליט עבורו. אבל כאשר מתרחשת סיטואציה שבה משהו קורה נגד רצונו של האדם, פתאום הוא מתחיל להטיל ספק ומבין שהוא לא באמת החליט באופן מודע מה הוא רוצה. אליעד מדגיש את הסתירה: האדם בטוח שהוא החליט מה הוא רוצה, אבל כשמתרחשת סיטואציה שלילית, הוא פתאום כבר לא בטוח מי החליט ומה מקור הרצון.

איך נוצר הרצון ומה משמעותו?

אליעד מדבר על כך שהאדם יכול לנסות ולבדוק לעומק מהו הרצון שלו ואיך הוא נוצר. אם הוא יעמיק מספיק, הוא יכול לגלות משהו מעניין עוד יותר - לא רק שהרצון אולי לא שלו, אלא שגם מושג ה"אני" עצמו לא ברור. אדם יכול להגיע להבנה שהרצון הוא רק משהו שמופיע אצלו, בלי שליטה ובלי החלטה מודעת. מכאן הוא יכול להמשיך ולהגיע להבנה עמוקה יותר, שה"אני" שהוא תופס כעצמו הוא גם מושג שאינו ברור וחד משמעי, ואולי אינו קיים בכלל באופן שבו הוא תפס אותו עד כה.

האם האדם יכול להגיע לחוויה שהוא אינו הרצון שלו?

אליעד כהן מתאר מצב שבו אדם שמעמיק בשאלות הללו יכול להגיע לתובנה שונה לחלוטין מהרגיל. הוא יכול להגיע למצב שבו הוא חווה בבירור שהרצון הוא לא באמת שלו, בדיוק כפי שהבית או החולצה שלו אינם "הוא עצמו". ברגע שאדם מצליח לראות זאת בבירור, הוא יכול להגיע גם להבנה שה"אני" שהוא מאמין שהוא, הוא בעצם לא יותר ממושג שנוצר באופן אוטומטי במוחו. למעשה, ה"אני" הזה שהוא מזדהה איתו הוא רק דימוי שנוצר מתוך הזדהות אוטומטית עם מחשבות ותחושות שמופיעות בתוכו.

אליעד מסיים את הרעיון כשהוא אומר שיש עוד הרבה עומק שניתן להגיע אליו בהתבוננות הזאת, ושזו רק נקודת התחלה ראשונית להבין את טבע האדם, טבע הרצון, ואת השאלה "מי אני?" בצורה עמוקה ויסודית יותר.