אם אתה רוצה להעביר למישהו מסר ואתה רוצה שהוא יאמין לך ויסכים איתך עליו, בעיקר כאשר מדובר על מסר שעלול לעורר אצלו התנגדות כלשהי, עליך להתחיל להעביר לו מסרים שהוא יסכים איתם / ירצה להסכים איתם / ישמח שהוא מסכים איתך / ירגיש טוב מכך שהוא מסכים איתך. זה יקל עליו להסכים איתך גם למסר שתאמר לו אח"כ.
אם אתה רוצה להחליש מישהו, דבר איתו בצורה שתשדר לו שאין לו בחירה על מה שאתה רוצה שהוא יעשה / על מה שהוא עושה. אם אתה רוצה לגרום למישהו להרגיש חזק, תשדר לו שיש לו בחירה על מה שאתה מבקש ממנו לעשות / על מה שהוא עושה.
אם אתה מציע למישהו הצעה, ואתה רוצה להעביר לו מסר לתת מודע, שיגרום לו לפחד לא להקשיב להצעה שלך, תוסיף ביטוי כלשהו, שיגרום לו להבין שמדובר בהזדמנות חד פעמית. לדוגמה "כרגע יש לך את האפשרות לרכוש את המוצר הזה שיעזור לך", כאשר המילה "כרגע", היא סוג של איום סמוי, שעוד מעט אולי לא תהיה לך את האפשרות הזאת.
אם אתה רוצה לגרום למישהו לאהוב אותך, תגיד לו את מה שהוא היה רוצה לשמוע על עצמו ותפרש לו את עצמו, כפי מה שהוא היה רוצה להבין את עצמו ולחשוב על עצמו. ובפרט כאשר יש לו ספק לגבי עצמו, שהוא לא יודע איך להבין את עצמו, אם לפרש את עצמו לטובה או לרעה, אז עליך לדעת לזהות את המצב הזה, וכאילו להציל אותו מעצמו, ולפרש לו את עצמו בצורה טובה ולומר לו בדיוק את מה שהוא היה רוצה לשמוע ולחשוב על עצמו. ואז הוא מרגיש טוב במחיצתך.
נניח שאתה מציג תיאוריה כלשהי לאדם כלשהו לגבי מקרה ספציפי של אותו האדם. וברצונך ליצור אצל השומע תחושת אמון בתיאוריה שאתה מציג לו, לשם כך באפשרותך להציג את התיאוריה שאתה מציג, כתיאוריה שנוגעת לעוד הרבה אנשים וכתיאוריה כלל עולמית שקשורה גם לעוד הרבה אנשים אחרים. כך השומע חושב שמדובר על משהו כללי שנכון באופן כללי, גם בלי קשר אישי אליו.
כאשר שומע חושב שתיאוריה נכונה רק לגבי המקרה האישי שלו, הוא יכול לנטות להטיל ספק האם היא נכונה. וכאשר התיאוריה מוצגת כנכונה באופן כללי, זה עוזר לאדם לתת אמון בתיאוריה שהצגת לו. כי הוא לא חושב שהיא נכונה רק ביחס אליו, אלא שהיא נכונה באופן כללי.
אם אתה רוצה לומר דעה מסוימת ואתה חושש שהשומע ישאל את עצמו, מי אמר שמה שאתה אומר זה נכון, באפשרותך "לרכך" את מה שאתה אומר, על ידי זה שתציג את מה שאתה אומר כסובייקטיבי. לדוגמה "כל מי שרוכש את המוצר הזה פעם ראשונה, בדרך כלל / כמעט תמיד הוא מרוצה ממנו ובא לרכוש אותו פעם נוספת".
כך שהצגת טענה כעובדה, שאם היית מציג אותה כמוחלטת, היה יותר קל להבין שהיא אינה נכונה. אך כאשר אתה אומר שרק בד"כ / כמעט תמיד זה כך או אחרת, אז השומע שחושב לעצמו על המקרים שבהם מה שאתה אומר, זה לא נכון, הוא משייך את זה למקרים שהם היוצאי דופן ממה שקורה בדרך כלל.
ז"א שהמילה "בדרך כלל / כמעט תמיד" היא כאילו תשובה סמויה לשאלה הסמויה של השומע ששואל את עצמו, מי אמר שזה נכון, הרי יש מקרים שזה לא נכון. ואז בעצם אתה מגלה אמפתיה לגבי השאלה שלו, וכאילו אתה אומר לו: נכון שיש מקרים שזה לא כך, אבל זה רק יוצא דופן. אבל בדרך כלל זה אכן כך.
כי יותר קל לסתור טענה שנאמרת כשחור ולבן, וקל להוכיח שהיא לא נכונה, מאשר לסתור טענה שנטען שהיא נכונה בדרך כלל, שכדי לסתור אותה צריך להתחיל לספור כמה מקרים יש סך הכל וכמה מקרים היא נכונה וכמה לא...
נניח שאתה רוצה לומר למישהו איזו טענה, ואתה חושש שהוא יאמר לעצמו, מי אמר שמה שאתה אומר זה נכון, באפשרותך להוסיף לפני הטענה שלך אמירה שתשדר לו שאכן ניתן לחשוב שאתה לא צודק, אך זו לא האמת. כי האמת היא שאתה צודק.
לדוגמה: "המאמץ הזה קשה מאוד לאדם. אבל האמת היא שמי שבאמת ירצה, הוא יוכל לעשות את זה בקלות". כאשר בעצם בהתחלת המשפט הועבר מסר שכאילו מחזק את ההתנגדות של השומע למה שאתה רוצה לומר בסוף המשפט. ואח"כ בסוף המשפט אתה רוצה לגרום לשומע לחשוב שאם הוא ירצה, אז הוא יוכל לעשות את המאמץ המדובר.
אלא, שאם תאמר "המאמץ הזה קשה מאוד לאדם. אבל מי שבאמת ירצה, הוא יוכל לעשות את זה בקלות", המוח של השומע אומר לו, אולי זה לא נכון מה שאתה אומר. וכאשר אתה מוסיף לדוגמה את המילים "אבל האמת היא ש", אתה בעצם כבר עונה ואומר לשומע מראש: נכון, אני יודע שאולי לא תסכים לזה ושאתה חושב אחרת. ובאמת ניתן לחשוב אחרת... אלא שהאמת היא מה שאני אומר. דהיינו, המילים "האמת היא ש", בעצם הן סוג של הסתייגות שאומרת לשומע, שמדובר על דעה סובייקטיבית של האמת. שזה כמובן דבר והיפוכו.
כי זה כמו לומר, מנקודת המבט של האמת, המציאות היא X. אך אם זו נקודת המבט של האמת, הרי שזו לא נקודת מבט. כך שבעצם אתה אומר לשומע, תראה, האמת היא ש... דהיינו, באפשרותך לחשוב אחרת, וכאן מובעת רק דעה סובייקטיבית בשם האמת, אך היא האמת ואתה הטועה גם אם אתה חושב אחרת.
כי אתה לא אומר שאי אפשר לחשוב אחרת. אבל אתה כן אומר, שאפשר לחשוב אחרת מצד השקר, אבל מצד האמת אי אפשר לחשוב אחרת.
כשאתה רואה שהשומע בשיחה "מתפזר" ויוצא ממיקוד, באפשרותך לבקש ממנו "לתת דוגמה" למה שהוא אומר, וכך לעזור לו לחזור לפוקוס ולדבר לעניין על דוגמה ממשית ומוגדרת ולא בצורה אבסטראקטית ומפוזרת.
כשנותנים דוגמה ממשית, הדוגמה המוגדרת מאלצת את האדם לומר את האמת, ולשים לב שהוא לא אומר דברים שסותרים את עצמם. כי ברמה הפילוסופית, ניתן לומר משפטים מלאי סתירות ורעיונות סותרים. אבל כשבאים לתת דוגמה ממשית, הדוגמה הממשית מאלצת את הדובר לומר דברים הגיוניים. כי במציאות אין הפכים בבת אחת. והדוגמה הממשית, מאלצת את הדובר לדבר לעניין ובצורה מוגדרת ולא להתפזר עם המחשבות שלו ולומר את כל אשר עולה על רוחו.
מה שאומר, שלפעמים אם ברצונך לדלות מהשומע מידע כללי, עליך להוציא אותו מהאזור של הדוגמאות המוגדרות. ועליך לבקש ממני לדבר יותר באופן כללי. ואז תדע מה הוא חושב יותר באופן כללי, ותוכל להיחשף לסתירות הפנימיות שיש בתוכו. מה שלא היה יכול לקרות, אם הוא מדבר על דוגמה מוגדרת וממוקדת.
אם אתה רוצה שהשומע ירגיש קרוב אליך, תשמש בשם האישי שלו, גם במהלך השיחה. לדוגמה, במקום לומר רק "מה אתה חושב על זה", תוסיף את השם שלו בהתחלת / סוף / אמצע המשפט וכיו"ב. כאשר אתה משתמש בשם של האדם, זה הופך את השיחה ליותר אישית ופחות כללית.
מה שאומר בעצם, שלפעמים אם ברצונך ליצור ריחוק מהשומע, תשתדל לא לקרוא לו בשם האישי שלו ולא לדבר איתו בגוף ראשון, אלא רק תדבר איתו בצורה שהיא יותר כללית ופחות פרטית.
כאשר ברצונך לגרום למישהו לעשות משהו, עליך לגרום לו לחשוב, שהוא שולט במצב ושיש בידו את היכולת לעשות את מה שאתה רוצה שהוא יעשה. ולכן בפועל זה אומר, שעליך ליצור אצל השומע, את התחושה ואת החוויה, שיש לו בחירה חופשית לעשות כך או אחרת, ושהמצב הקיים, הוא תלוי בו ולא בכוח חיצוני לו.
לדוגמה, נניח שמישהו מספר לך שיש מישהו שמכעיס אותו בעבודה, וברצונך לגרום לו לא לכעוס עליו. אז כאן לדוגמה עליך לשים לב להבדל שקיים בין המציאות של העובדות, לבין הפירוש שלהם. ז"א שנניח שהסיפור שהאדם השני סיפר לך על מה שקורה לו בעבודה, נניח שהוא נכון, עדיין האמירה של "הכעיסו אותי", היא פירוש ולא עובדה.
כי "הכעיסו אותי", פירושו גרמו לי לכעוס. אך זה כבר פירוש אפשרי ולא עובדה מחייבת. ולמה? כי אפשרי גם לומר, "אני כעסתי על", שכאן הפירוש הוא, שאני גרמתי לכעס של עצמי ולא שמישהו מבחוץ גרם לי לכעוס. וכאשר האדם אומר "הכעיסו אותי", הוא בעצם מעביר מסר שהדבר לא בשליטתו. אך כאשר האדם אומר "כעסתי על X", הוא בעצם אומר שהדבר כן בשליטתו.
ולכן, אם ברצונך לגרום לשומע לדוגמה לא לכעוס על מה שקרה לו, אז כאשר הוא מספר "הכעיסו אותי", אז לדוגמה באפשרותך תוך כדי שאתה חוזר על דבריו... כדי "לראות אם הבנת אותו נכון", תוך כדי זה להחליף את ה"הכעיסו אותך / גרמו לך לכעוס", עליך להחליף את זה ל"כעסת על X", שזה בעצם מעביר את האחריות האישית לשומע ולא לכוח חיצוני לו.
וזה בעצם אומר גם את ההפך. דהיינו, אם ברצונך לגרום למישהו לא לעשות משהו, עליך לגרום לו...
אם אתה רוצה להחליש מישהו, דבר איתו בצורה שתשדר לו שאין לו בחירה על מה שאתה רוצה שהוא יעשה / על מה שהוא עושה. אם אתה רוצה לגרום למישהו להרגיש חזק, תשדר לו שיש לו בחירה על מה שאתה מבקש ממנו לעשות / על מה שהוא עושה.
אם אתה מציע למישהו הצעה, ואתה רוצה להעביר לו מסר לתת מודע, שיגרום לו לפחד לא להקשיב להצעה שלך, תוסיף ביטוי כלשהו, שיגרום לו להבין שמדובר בהזדמנות חד פעמית. לדוגמה "כרגע יש לך את האפשרות לרכוש את המוצר הזה שיעזור לך", כאשר המילה "כרגע", היא סוג של איום סמוי, שעוד מעט אולי לא תהיה לך את האפשרות הזאת.
אם אתה רוצה לגרום למישהו לאהוב אותך, תגיד לו את מה שהוא היה רוצה לשמוע על עצמו ותפרש לו את עצמו, כפי מה שהוא היה רוצה להבין את עצמו ולחשוב על עצמו. ובפרט כאשר יש לו ספק לגבי עצמו, שהוא לא יודע איך להבין את עצמו, אם לפרש את עצמו לטובה או לרעה, אז עליך לדעת לזהות את המצב הזה, וכאילו להציל אותו מעצמו, ולפרש לו את עצמו בצורה טובה ולומר לו בדיוק את מה שהוא היה רוצה לשמוע ולחשוב על עצמו. ואז הוא מרגיש טוב במחיצתך.
נניח שאתה מציג תיאוריה כלשהי לאדם כלשהו לגבי מקרה ספציפי של אותו האדם. וברצונך ליצור אצל השומע תחושת אמון בתיאוריה שאתה מציג לו, לשם כך באפשרותך להציג את התיאוריה שאתה מציג, כתיאוריה שנוגעת לעוד הרבה אנשים וכתיאוריה כלל עולמית שקשורה גם לעוד הרבה אנשים אחרים. כך השומע חושב שמדובר על משהו כללי שנכון באופן כללי, גם בלי קשר אישי אליו.
כאשר שומע חושב שתיאוריה נכונה רק לגבי המקרה האישי שלו, הוא יכול לנטות להטיל ספק האם היא נכונה. וכאשר התיאוריה מוצגת כנכונה באופן כללי, זה עוזר לאדם לתת אמון בתיאוריה שהצגת לו. כי הוא לא חושב שהיא נכונה רק ביחס אליו, אלא שהיא נכונה באופן כללי.
אם אתה רוצה לומר דעה מסוימת ואתה חושש שהשומע ישאל את עצמו, מי אמר שמה שאתה אומר זה נכון, באפשרותך "לרכך" את מה שאתה אומר, על ידי זה שתציג את מה שאתה אומר כסובייקטיבי. לדוגמה "כל מי שרוכש את המוצר הזה פעם ראשונה, בדרך כלל / כמעט תמיד הוא מרוצה ממנו ובא לרכוש אותו פעם נוספת".
כך שהצגת טענה כעובדה, שאם היית מציג אותה כמוחלטת, היה יותר קל להבין שהיא אינה נכונה. אך כאשר אתה אומר שרק בד"כ / כמעט תמיד זה כך או אחרת, אז השומע שחושב לעצמו על המקרים שבהם מה שאתה אומר, זה לא נכון, הוא משייך את זה למקרים שהם היוצאי דופן ממה שקורה בדרך כלל.
ז"א שהמילה "בדרך כלל / כמעט תמיד" היא כאילו תשובה סמויה לשאלה הסמויה של השומע ששואל את עצמו, מי אמר שזה נכון, הרי יש מקרים שזה לא נכון. ואז בעצם אתה מגלה אמפתיה לגבי השאלה שלו, וכאילו אתה אומר לו: נכון שיש מקרים שזה לא כך, אבל זה רק יוצא דופן. אבל בדרך כלל זה אכן כך.
כי יותר קל לסתור טענה שנאמרת כשחור ולבן, וקל להוכיח שהיא לא נכונה, מאשר לסתור טענה שנטען שהיא נכונה בדרך כלל, שכדי לסתור אותה צריך להתחיל לספור כמה מקרים יש סך הכל וכמה מקרים היא נכונה וכמה לא...
נניח שאתה רוצה לומר למישהו איזו טענה, ואתה חושש שהוא יאמר לעצמו, מי אמר שמה שאתה אומר זה נכון, באפשרותך להוסיף לפני הטענה שלך אמירה שתשדר לו שאכן ניתן לחשוב שאתה לא צודק, אך זו לא האמת. כי האמת היא שאתה צודק.
לדוגמה: "המאמץ הזה קשה מאוד לאדם. אבל האמת היא שמי שבאמת ירצה, הוא יוכל לעשות את זה בקלות". כאשר בעצם בהתחלת המשפט הועבר מסר שכאילו מחזק את ההתנגדות של השומע למה שאתה רוצה לומר בסוף המשפט. ואח"כ בסוף המשפט אתה רוצה לגרום לשומע לחשוב שאם הוא ירצה, אז הוא יוכל לעשות את המאמץ המדובר.
אלא, שאם תאמר "המאמץ הזה קשה מאוד לאדם. אבל מי שבאמת ירצה, הוא יוכל לעשות את זה בקלות", המוח של השומע אומר לו, אולי זה לא נכון מה שאתה אומר. וכאשר אתה מוסיף לדוגמה את המילים "אבל האמת היא ש", אתה בעצם כבר עונה ואומר לשומע מראש: נכון, אני יודע שאולי לא תסכים לזה ושאתה חושב אחרת. ובאמת ניתן לחשוב אחרת... אלא שהאמת היא מה שאני אומר. דהיינו, המילים "האמת היא ש", בעצם הן סוג של הסתייגות שאומרת לשומע, שמדובר על דעה סובייקטיבית של האמת. שזה כמובן דבר והיפוכו.
כי זה כמו לומר, מנקודת המבט של האמת, המציאות היא X. אך אם זו נקודת המבט של האמת, הרי שזו לא נקודת מבט. כך שבעצם אתה אומר לשומע, תראה, האמת היא ש... דהיינו, באפשרותך לחשוב אחרת, וכאן מובעת רק דעה סובייקטיבית בשם האמת, אך היא האמת ואתה הטועה גם אם אתה חושב אחרת.
כי אתה לא אומר שאי אפשר לחשוב אחרת. אבל אתה כן אומר, שאפשר לחשוב אחרת מצד השקר, אבל מצד האמת אי אפשר לחשוב אחרת.
כשאתה רואה שהשומע בשיחה "מתפזר" ויוצא ממיקוד, באפשרותך לבקש ממנו "לתת דוגמה" למה שהוא אומר, וכך לעזור לו לחזור לפוקוס ולדבר לעניין על דוגמה ממשית ומוגדרת ולא בצורה אבסטראקטית ומפוזרת.
כשנותנים דוגמה ממשית, הדוגמה המוגדרת מאלצת את האדם לומר את האמת, ולשים לב שהוא לא אומר דברים שסותרים את עצמם. כי ברמה הפילוסופית, ניתן לומר משפטים מלאי סתירות ורעיונות סותרים. אבל כשבאים לתת דוגמה ממשית, הדוגמה הממשית מאלצת את הדובר לומר דברים הגיוניים. כי במציאות אין הפכים בבת אחת. והדוגמה הממשית, מאלצת את הדובר לדבר לעניין ובצורה מוגדרת ולא להתפזר עם המחשבות שלו ולומר את כל אשר עולה על רוחו.
מה שאומר, שלפעמים אם ברצונך לדלות מהשומע מידע כללי, עליך להוציא אותו מהאזור של הדוגמאות המוגדרות. ועליך לבקש ממני לדבר יותר באופן כללי. ואז תדע מה הוא חושב יותר באופן כללי, ותוכל להיחשף לסתירות הפנימיות שיש בתוכו. מה שלא היה יכול לקרות, אם הוא מדבר על דוגמה מוגדרת וממוקדת.
אם אתה רוצה שהשומע ירגיש קרוב אליך, תשמש בשם האישי שלו, גם במהלך השיחה. לדוגמה, במקום לומר רק "מה אתה חושב על זה", תוסיף את השם שלו בהתחלת / סוף / אמצע המשפט וכיו"ב. כאשר אתה משתמש בשם של האדם, זה הופך את השיחה ליותר אישית ופחות כללית.
מה שאומר בעצם, שלפעמים אם ברצונך ליצור ריחוק מהשומע, תשתדל לא לקרוא לו בשם האישי שלו ולא לדבר איתו בגוף ראשון, אלא רק תדבר איתו בצורה שהיא יותר כללית ופחות פרטית.
כאשר ברצונך לגרום למישהו לעשות משהו, עליך לגרום לו לחשוב, שהוא שולט במצב ושיש בידו את היכולת לעשות את מה שאתה רוצה שהוא יעשה. ולכן בפועל זה אומר, שעליך ליצור אצל השומע, את התחושה ואת החוויה, שיש לו בחירה חופשית לעשות כך או אחרת, ושהמצב הקיים, הוא תלוי בו ולא בכוח חיצוני לו.
לדוגמה, נניח שמישהו מספר לך שיש מישהו שמכעיס אותו בעבודה, וברצונך לגרום לו לא לכעוס עליו. אז כאן לדוגמה עליך לשים לב להבדל שקיים בין המציאות של העובדות, לבין הפירוש שלהם. ז"א שנניח שהסיפור שהאדם השני סיפר לך על מה שקורה לו בעבודה, נניח שהוא נכון, עדיין האמירה של "הכעיסו אותי", היא פירוש ולא עובדה.
כי "הכעיסו אותי", פירושו גרמו לי לכעוס. אך זה כבר פירוש אפשרי ולא עובדה מחייבת. ולמה? כי אפשרי גם לומר, "אני כעסתי על", שכאן הפירוש הוא, שאני גרמתי לכעס של עצמי ולא שמישהו מבחוץ גרם לי לכעוס. וכאשר האדם אומר "הכעיסו אותי", הוא בעצם מעביר מסר שהדבר לא בשליטתו. אך כאשר האדם אומר "כעסתי על X", הוא בעצם אומר שהדבר כן בשליטתו.
ולכן, אם ברצונך לגרום לשומע לדוגמה לא לכעוס על מה שקרה לו, אז כאשר הוא מספר "הכעיסו אותי", אז לדוגמה באפשרותך תוך כדי שאתה חוזר על דבריו... כדי "לראות אם הבנת אותו נכון", תוך כדי זה להחליף את ה"הכעיסו אותך / גרמו לך לכעוס", עליך להחליף את זה ל"כעסת על X", שזה בעצם מעביר את האחריות האישית לשומע ולא לכוח חיצוני לו.
וזה בעצם אומר גם את ההפך. דהיינו, אם ברצונך לגרום למישהו לא לעשות משהו, עליך לגרום לו...
050-3331-331