האם למאמץ יש השפעה על ההצלחה שלנו בחיים?

אנשים רבים מאמינים שהמאמץ וההשקעה משפיעים ישירות על התוצאות שלהם. למשל, אם מישהו מתאמן חזק מאוד בריצה, הוא יוכל לשפר את הזמנים שלו, אך לעולם לא יוכל לעוף כמו ציפור, מכיוון שהוא מוגבל בגוף הפיזי שלו. אליעד מסביר כאן שישנם גבולות פיזיים ברורים, אבל יש גם צד אחר - הצד של התודעה, שם הגבולות האלה לא קיימים. אם למשל מישהו ירצה להיות על הירח, עם הגוף זה ייקח זמן רב, אך בדמיון או בתודעה הוא כבר שם ברגע המחשבה. מבחינת התודעה אין מגבלה של זמן או מרחק, וכאן טמון פוטנציאל אינסופי.

האם אדם חכם יותר יצליח יותר להגיע לאמת?

אליעד מסביר שהיכולת להגיע להבנה או להארה איננה קשורה בהכרח לרמת החוכמה של האדם. הוא נותן דוגמה מתוך כתבי רבי נחמן, שאמר שדווקא האנשים שהכי קל לקרב אותם להבנה הם אלו שלא בטוחים שהם הכי חכמים. דווקא האדם שהוא מאוד חכם ומלא שכל, לפעמים מרגיש שהוא יודע הכל ולכן מתקשה לקבל רעיונות שנראים לו מנוגדים להיגיון שלו. הוא מביא דוגמה של אדם חכם במיוחד, אשר כתב טקסטים שנראים שכליים מאוד, אבל בפועל מלאים באמונות והנחות יסוד. אותו אדם היה בטוח לגמרי שאין אפשרות להבין דבר והיפוכו כאחד, וזה בדיוק המקום שבו השכל שלו הגביל אותו. דווקא החוכמה הגדולה שלו היא שהרחיקה אותו מהיכולת לתפוס מציאות שבה דבר והיפוכו קיימים ביחד.

מהם היתרונות והחסרונות של להיות חכם מאוד?

אליעד מדגים שככל שאדם חכם יותר, יש לו מצד אחד יכולות גבוהות יותר להבין ולנתח דברים, אך מצד שני זה מביא איתו חסרונות משמעותיים. למשל, מי שיש לו דמיון מפותח, יכול לפתור בעיות מורכבות, אך אותו דמיון גם מביא איתו חרדות, פחדים ודאגות רבות יותר. ככל שהאדם חכם יותר, כך קשה לו יותר לתפוס את האחדות של דבר והיפוכו. אדם פשוט יותר, דווקא בגלל המגבלות שלו, יכול לקבל יותר בקלות מציאות שבה שני דברים מנוגדים קיימים ביחד, כי אין לו שכל "מושלם" שמגביל אותו.

איך אפשר לתפוס שדבר והיפוכו זה אחד?

כדי להבין את האמת האולטימטיבית, על האדם להבין שיש סוג חשיבה שנמצאת מחוץ לשכל הרגיל. החשיבה הרגילה אומרת: "אם זה כאן, אז זה לא שם, " ומגדירה את המציאות באופן מוגבל. אך החשיבה האמיתית שאליעד מתאר היא גם מעל השכל וגם מתחת לשכל. במילים אחרות, כדי להבין באמת שהכל אחד, האדם צריך להיות מוכן גם לוותר על השכל שלו, וגם להשתמש בשכל כדי להתעלות מעליו. הוא נותן דוגמה לכך שמחוץ לזמן ולמקום אין באמת מגבלות, ושהשכל המוגבל שלנו לא מסוגל לתפוס מציאות כזו. במצב הזה השכל מתפקד גם כיתרון וגם כחיסרון.

האם לרצות משהו מקרב אותנו אליו או מרחיק אותנו ממנו?

כאשר אדם רוצה משהו מאוד, הוא למעשה משדר לעצמו שזה חסר לו. ככל שהוא רוצה יותר חזק, הוא בעצם מתרחק מהמצב של שלמות, כי שלמות היא מצב שאין בו רצון לעוד. לעומת זאת, אדם שלא רוצה דבר, קרוב יותר לתחושת השלמות. אבל גם הוא תקוע במובן מסוים, כי גם לא לרצות זו צורה של קיצוניות. כדי להגיע באמת לתחושה של שלמות, האדם צריך להיות מסוגל להחזיק בתוכו גם את הרצון וגם את חוסר הרצון בעת ובעונה אחת.

כיצד אפשר להשתחרר...