למה לא משקיעים בתשתיות? למה המדינה נראית כמו שהיא נראית? השקעה בתשתיות, מניעת אסונות, איך למנוע אסונות מראש? טיפול מונע, טיפול מהשורש, נזקי הסופה, נזקי הסערה, נזקי השריפה, אסונות טבע, מדינת ישראל, פראיירים, שלא ידפקו אותך
למה לא משקיעים בתשתיות?
אליעד כהן פותח את ההרצאה בשאלה מדוע מדינת ישראל לא נערכת מראש למצבים קיצוניים כמו סופות גשמים קשים או שריפות, למרות שלעתים יש מספיק זמן להיערך. הוא מציין כי המדינה לא עושה את ההשקעה המקדימה בתשתיות מתאימות כדי למנוע אסונות. במקום זאת, כאשר מתרחש אסון, המדינה מוציאה הרבה יותר כסף כדי להתמודד עם הנזקים שנגרמים מאותו אסון. הנזק הכלכלי כתוצאה מהאסונות עולה בהרבה על עלות ההשקעה המקדימה.
במהלך ההרצאה, אליעד מציע השוואה בין שתי אפשרויות: להשקיע במניעת האסון מראש, או להוציא הרבה יותר כסף לאחר מכן כדי להתמודד עם הנזקים. הוא מדגיש את העובדה שכאשר אין אסון, אף אחד לא יגיד תודה על מאמצי המניעה. זאת משום שלא רואים את התוצאה המוחשית של ההשקעה בתשתיות מונעות.
אליעד מציין את מערכת הבריאות כדוגמה לכך: המדינה מוציאה סכומים עצומים על טיפול בחולים, במקום להשקיע במניעת מחלות מראש. הוא מציין כי במדינה יש נטייה להשקיע כסף רק בפתרונות לאחר התרחשות הבעיה, ולא במניעתה מראש. הוא מסביר כי יש סוג של "חיסכון" שמוביל אותנו להוציא הרבה יותר כסף על תיקון הנזקים מאשר אם היינו משקיעים מראש במניעתן.
אליעד מסביר גם את המצב הביטחוני במדינה, שמוציא הון על טיפול בנפגעי תאונות דרכים, במקום להשקיע במניעת התאונות מראש. הוא מבצע את אותה ההשוואה גם בתחום הפשיעה, שם המדינה יכולה להשקיע בחינוך ובמניעת פשיעה, אך בוחרת להשקיע בנזקים שנגרמים כתוצאה ממנה.
המרצה מדבר על תפיסת ה"לא להיות פראייר" במדינת ישראל, שבה רוב האנשים מעדיפים לקחת כמה שיותר ולא לתת. הוא מסביר שהציבור לא מעריך את המניעה מראש, מכיוון שהם לא רואים את התוצאה המיידית והברורה. הוא מוסיף את הדוגמה של טיפול שיניים: אנשים פונים לרופא שיניים רק כשכואב להם, ולא משקיעים בטיפול מונע שיכול לחסוך להם כסף וכאב בטווח הארוך.
אליעד שואל את הקהל אם הם משקיעים בתשתיות האישיות שלהם - האם הם מבינים איך המוח שלהם עובד, איך הרגשות שלהם פועלים, והאם הם מוכנים להשקיע בתשתיות פנימיות כדי למנוע אסונות רגשיים ונפשיים בעתיד. הוא מציע שאם נשקול להשקיע בתשתיות אלו מראש, נוכל לחסוך הרבה בעיות ונזקים בעתיד.
מסקנות חשובות מההרצאה
- השקעה בתשתיות מונעת אסונות היא הרבה יותר זולה מהתמודדות עם הנזקים שנגרמים מהאסון.
- במדינה יש נטייה להשקיע רק לאחר התרחשות הבעיה, ולא במניעתה מראש.
- חשוב להשקיע במניעת בעיות עתידיות, גם אם קשה לראות את התוצאה המיידית של המניעה.
- טיפול מונע ברמה האישית, נפשית ורגשית, יכול לחסוך הרבה בעיות בעתיד ולהימנע מבעיות קשות.
אליעד כהן פותח את ההרצאה בשאלה מדוע מדינת ישראל לא נערכת מראש למצבים קיצוניים כמו סופות גשמים קשים או שריפות, למרות שלעתים יש מספיק זמן להיערך. הוא מציין כי המדינה לא עושה את ההשקעה המקדימה בתשתיות מתאימות כדי למנוע אסונות. במקום זאת, כאשר מתרחש אסון, המדינה מוציאה הרבה יותר כסף כדי להתמודד עם הנזקים שנגרמים מאותו אסון. הנזק הכלכלי כתוצאה מהאסונות עולה בהרבה על עלות ההשקעה המקדימה.
במהלך ההרצאה, אליעד מציע השוואה בין שתי אפשרויות: להשקיע במניעת האסון מראש, או להוציא הרבה יותר כסף לאחר מכן כדי להתמודד עם הנזקים. הוא מדגיש את העובדה שכאשר אין אסון, אף אחד לא יגיד תודה על מאמצי המניעה. זאת משום שלא רואים את התוצאה המוחשית של ההשקעה בתשתיות מונעות.
אליעד מציין את מערכת הבריאות כדוגמה לכך: המדינה מוציאה סכומים עצומים על טיפול בחולים, במקום להשקיע במניעת מחלות מראש. הוא מציין כי במדינה יש נטייה להשקיע כסף רק בפתרונות לאחר התרחשות הבעיה, ולא במניעתה מראש. הוא מסביר כי יש סוג של "חיסכון" שמוביל אותנו להוציא הרבה יותר כסף על תיקון הנזקים מאשר אם היינו משקיעים מראש במניעתן.
אליעד מסביר גם את המצב הביטחוני במדינה, שמוציא הון על טיפול בנפגעי תאונות דרכים, במקום להשקיע במניעת התאונות מראש. הוא מבצע את אותה ההשוואה גם בתחום הפשיעה, שם המדינה יכולה להשקיע בחינוך ובמניעת פשיעה, אך בוחרת להשקיע בנזקים שנגרמים כתוצאה ממנה.
המרצה מדבר על תפיסת ה"לא להיות פראייר" במדינת ישראל, שבה רוב האנשים מעדיפים לקחת כמה שיותר ולא לתת. הוא מסביר שהציבור לא מעריך את המניעה מראש, מכיוון שהם לא רואים את התוצאה המיידית והברורה. הוא מוסיף את הדוגמה של טיפול שיניים: אנשים פונים לרופא שיניים רק כשכואב להם, ולא משקיעים בטיפול מונע שיכול לחסוך להם כסף וכאב בטווח הארוך.
אליעד שואל את הקהל אם הם משקיעים בתשתיות האישיות שלהם - האם הם מבינים איך המוח שלהם עובד, איך הרגשות שלהם פועלים, והאם הם מוכנים להשקיע בתשתיות פנימיות כדי למנוע אסונות רגשיים ונפשיים בעתיד. הוא מציע שאם נשקול להשקיע בתשתיות אלו מראש, נוכל לחסוך הרבה בעיות ונזקים בעתיד.
מסקנות חשובות מההרצאה
- השקעה בתשתיות מונעת אסונות היא הרבה יותר זולה מהתמודדות עם הנזקים שנגרמים מהאסון.
- במדינה יש נטייה להשקיע רק לאחר התרחשות הבעיה, ולא במניעתה מראש.
- חשוב להשקיע במניעת בעיות עתידיות, גם אם קשה לראות את התוצאה המיידית של המניעה.
- טיפול מונע ברמה האישית, נפשית ורגשית, יכול לחסוך הרבה בעיות בעתיד ולהימנע מבעיות קשות.
- תשתיות
- מניעת אסונות
- ניהול מוניציפלי
- הוצאות מיותרות
- השקעה בתשתיות פנימיות
למה לא משקיעים בתשתיות? למה המדינה נראית כמו שהיא נראית? איך למנוע אסונות מראש?
המרצה פותח את ההרצאה בשאלה מדוע לא נערכים במדינת ישראל למצבים קיצוניים כמו סופות, גשמים קשים או שריפות, כאשר יש מספיק זמן מראש להיערך. הוא מציין את הבעיה במניעת אסונות, וטוען כי הנזק הכלכלי הנגרם כתוצאה מהאסונות עולה בהרבה על עלות ההשקעה המקדימה במניעתן.
אליעד מציע השוואה בין שתי אפשרויות: להימנע מהאסון מראש על ידי השקעה בתשתיות מתאימות, או להוציא הרבה יותר כסף בהמשך כדי להתמודד עם הנזקים שנגרמים מאותו אסון. הוא מדגיש את העובדה שכאשר אין אסון, אף אחד לא יגיד תודה על מאמצי המניעה.
הוא מציין את הדוגמה של מערכת הבריאות במדינת ישראל, שמוציאה סכומים עצומים על טיפול בחולים, במקום להשקיע במניעת מחלות מראש. הוא טוען כי במדינה יש נטייה להשקיע כסף רק בפתרונות לאחר התרחשות הבעיה, ולא במניעתה מראש.
אליעד מספר סיפור על אדם שנשלח לקנות דגים למלך, והדגים שהביא היו מקולקלים. המלך נתן לו בחירה: לאכול את הדג, לחטוף מכות או לשלם קנס. האדם בחר לאכול את הדג, ולאחר מכן חטף מכות ושילם קנס. הוא מציין את המצב במדינה כמעין "חיסכון" שגורם לנו להוציא הרבה יותר כסף על תיקון הנזקים מאשר אם היינו משקיעים מראש במניעתן.
המרצה מציין כי יש סוג של חישוב לא נכון של עלויות במדינה: על שקל אחד של מניעה, נדרשים להוציא 100 שקל על תיקון נזקים. הוא מציע שמדינה, במקום להשקיע בתיקון אחרי אסון, צריכה להשקיע במניעת אסונות מראש.
הוא עובר למערכת הביטחונית, ומציין כי המדינה מוציאה הון על טיפול בנפגעי תאונות דרכים במקום להשקיע במניעת התאונות מראש. הוא עושה את אותו ההשוואה גם בתחום הפשיעה: המדינה יכולה להשקיע בחינוך ובמניעת פשיעה, אך בוחרת להשקיע בנזקים שנגרמים מהפשיעה.
אליעד מדבר על התפיסה של "לא להיות פראייר" במדינת ישראל, שבה רוב האנשים רוצים לקחת כמה שיותר ולא לתת. הוא מסביר שהציבור לא מעריך את המניעה מראש, כי הם לא רואים תוצאה מידית ומוחשית. בנוסף, אם ראש העיר היה משקיע בתשתיות למניעת אסונות, לא היו מודים לו, כי לא היו רואים את הבעיה שנמנעה מראש.
הוא מביא את הדוגמה של טיפול שיניים: אנשים פונים לרופא רק כשכואב להם, במקום להשקיע בטיפול מונע שיחסוך להם כאב כסף ותחלואה. באופן כללי, הוא טוען כי אנשים לא משקיעים בתשתיות רגשיות ונפשיות שלהם עד שלא נתקלים בבעיה, ובזמן הבעיה הם מחפשים פתרונות מיידיים ולא מושקעים בטיפול מונע.
המרצה שואל את הקהל אם הם משקיעים בתשתיות האישיות שלהם - האם הם מבינים איך המוח שלהם עובד, איך הרגשות שלהם פועלים, האם הם מוכנים להשקיע בתשתיות פנימיות כדי למנוע אסונות רגשיים ונפשיים בעתיד. הוא מציע שאם נשקול השקעה כזו מראש, נוכל לחסוך הרבה בעיות ונזקים בהמשך.
המרצה פותח את ההרצאה בשאלה מדוע לא נערכים במדינת ישראל למצבים קיצוניים כמו סופות, גשמים קשים או שריפות, כאשר יש מספיק זמן מראש להיערך. הוא מציין את הבעיה במניעת אסונות, וטוען כי הנזק הכלכלי הנגרם כתוצאה מהאסונות עולה בהרבה על עלות ההשקעה המקדימה במניעתן.
אליעד מציע השוואה בין שתי אפשרויות: להימנע מהאסון מראש על ידי השקעה בתשתיות מתאימות, או להוציא הרבה יותר כסף בהמשך כדי להתמודד עם הנזקים שנגרמים מאותו אסון. הוא מדגיש את העובדה שכאשר אין אסון, אף אחד לא יגיד תודה על מאמצי המניעה.
הוא מציין את הדוגמה של מערכת הבריאות במדינת ישראל, שמוציאה סכומים עצומים על טיפול בחולים, במקום להשקיע במניעת מחלות מראש. הוא טוען כי במדינה יש נטייה להשקיע כסף רק בפתרונות לאחר התרחשות הבעיה, ולא במניעתה מראש.
אליעד מספר סיפור על אדם שנשלח לקנות דגים למלך, והדגים שהביא היו מקולקלים. המלך נתן לו בחירה: לאכול את הדג, לחטוף מכות או לשלם קנס. האדם בחר לאכול את הדג, ולאחר מכן חטף מכות ושילם קנס. הוא מציין את המצב במדינה כמעין "חיסכון" שגורם לנו להוציא הרבה יותר כסף על תיקון הנזקים מאשר אם היינו משקיעים מראש במניעתן.
המרצה מציין כי יש סוג של חישוב לא נכון של עלויות במדינה: על שקל אחד של מניעה, נדרשים להוציא 100 שקל על תיקון נזקים. הוא מציע שמדינה, במקום להשקיע בתיקון אחרי אסון, צריכה להשקיע במניעת אסונות מראש.
הוא עובר למערכת הביטחונית, ומציין כי המדינה מוציאה הון על טיפול בנפגעי תאונות דרכים במקום להשקיע במניעת התאונות מראש. הוא עושה את אותו ההשוואה גם בתחום הפשיעה: המדינה יכולה להשקיע בחינוך ובמניעת פשיעה, אך בוחרת להשקיע בנזקים שנגרמים מהפשיעה.
אליעד מדבר על התפיסה של "לא להיות פראייר" במדינת ישראל, שבה רוב האנשים רוצים לקחת כמה שיותר ולא לתת. הוא מסביר שהציבור לא מעריך את המניעה מראש, כי הם לא רואים תוצאה מידית ומוחשית. בנוסף, אם ראש העיר היה משקיע בתשתיות למניעת אסונות, לא היו מודים לו, כי לא היו רואים את הבעיה שנמנעה מראש.
הוא מביא את הדוגמה של טיפול שיניים: אנשים פונים לרופא רק כשכואב להם, במקום להשקיע בטיפול מונע שיחסוך להם כאב כסף ותחלואה. באופן כללי, הוא טוען כי אנשים לא משקיעים בתשתיות רגשיות ונפשיות שלהם עד שלא נתקלים בבעיה, ובזמן הבעיה הם מחפשים פתרונות מיידיים ולא מושקעים בטיפול מונע.
המרצה שואל את הקהל אם הם משקיעים בתשתיות האישיות שלהם - האם הם מבינים איך המוח שלהם עובד, איך הרגשות שלהם פועלים, האם הם מוכנים להשקיע בתשתיות פנימיות כדי למנוע אסונות רגשיים ונפשיים בעתיד. הוא מציע שאם נשקול השקעה כזו מראש, נוכל לחסוך הרבה בעיות ונזקים בהמשך.
- תשתיות
- מניעת אסונות
- ניהול מוניציפלי
- הוצאות מיותרות
- השקעה בתשתיות פנימיות