אליעד כהן מסביר שהרגשות של קנאה, רכושנות, צרות עין וחוסר היכולת לפרגן הם למעשה תולדה של חוסר אהבה עצמית. לדבריו, כאשר האדם חש קנאה או רכושנות כלפי הזולת, בין אם במערכות יחסים זוגיות ובין אם ביחסים עסקיים או חברתיים אחרים, מדובר בתוצאה ישירה של חוסר ביטחון ואהבה עצמית בלתי מספקת. האדם בעצם מחפש תחושת ערך עצמי דרך הצלחתו היחסית לעומת אחרים, וכתוצאה מכך הוא מתקשה לפרגן לאחר שמצליח יותר ממנו או שאינו מתייחס אליו באופן שבו היה רוצה.
מדוע האדם מתקשה לאהוב את עצמו ללא תנאי?
הסיבה לכך מתחילה כבר בילדות. לפי אליעד כהן, האדם לומד לאהוב את עצמו רק כתוצאה מהצלחות או מהישגים שמקנים לו הערכה חיצונית. כאשר הילד מצליח, הסביבה מוחאת לו כפיים, וכאשר הוא נכשל, הסביבה מתעלמת או "מבזה" אותו, אפילו רק על ידי כך שלא מתייחסת אליו. מצב זה גורם לילד, ובהמשך למבוגר, לפתח תפיסה שגויה של אהבה עצמית מותנית: הוא אוהב את עצמו רק בתנאי מסוים, רק כאשר הוא מצליח, יפה, עשיר או עומד בקריטריונים חיצוניים מסוימים. אהבה כזו אינה אהבה אמיתית, כי היא תמיד תלויה בגורם חיצוני.
כיצד חוזרים לאהוב את עצמנו בצורה בלתי מותנית?
אליעד מציע גישה אחרת לגמרי כדי לטפל בבעיה. הוא מסביר כי הדרך היחידה להתגבר על קנאה ורגשות של צרות עין היא לפתח אהבה עצמית אמיתית, כלומר, אהבה עצמית ללא תנאי וללא תלות בגורמים חיצוניים כלשהם. כדי לעשות זאת, האדם צריך לחזור לפרספקטיבה של הילד, שחווה את העולם ללא שיפוטיות וללא הגדרות של טוב ורע.
לדבריו, כאשר הילד נולד הוא אינו מבדיל בין טוב לרע, בין רשע לצדיק, ואוהב את כולם באותה מידה. הוא אינו מבין מושגים של הצלחה או כישלון במובן החברתי המקובל. במצב התחלתי זה, הילד אוהב את עצמו ואת סביבתו ללא סיבה מיוחדת. כאשר האדם המבוגר יאמץ לעצמו את התפיסה הזו, הוא יצליח לאהוב את עצמו ואת האחרים ללא תלות בנסיבות חיצוניות.
מה המבוגר יכול ללמוד מהילד כדי להיות מאושר?
אליעד מציין כי יש יתרונות לתפיסה הילדותית, שטרם התקלקלה על ידי מוסכמות חברתיות או שיפוטיות יתר. עם זאת, הוא מדגיש שצריך לשלב את המעלות של הילד עם אלו של המבוגר. המבוגר אינו צריך לאבד את חכמתו וניסיונו, אלא רק להוסיף אליהם את הפרספקטיבה התמימה והבלתי מותנית של הילד.
הוא מדגיש את האבסורד שבו ההורה מנסה להפוך את הילד שלו למאושר, כאשר למעשה הילד כבר מאושר מטבעו. לעומת זאת, המבוגר, שהוא עצמו איננו מאושר, מנסה ללמד את הילד איך להיות מאושר - מה שמוביל לכך שהילד מאבד את האושר הטבעי שלו. הדרך הנכונה, אומר אליעד, היא שהמבוגר יסתכל על הילד וילמד ממנו כיצד להיות מאושר, איך לאהוב את עצמו ללא תנאי וכיצד לא לחיות בשיפוטיות אינסופית.
איך מתמודדים בפועל עם תחושת רכושנות וקנאה בזוגיות ובעסקים?
כדי להתמודד עם תחושות כמו קנאה ורכושנות, אליעד מסביר כי האדם חייב לבסס את תחושת הערך העצמי שלו מתוך עצמו, בלי להיות תלוי באישור או בהצלחה של אחרים. אם האדם יצליח להרגיש טוב מבפנים ללא תלות במערכת היחסים או בהצלחה בעסקים, אז ורק אז הוא יוכל באמת ליהנות גם בתוך הזוגיות או העסק. ברגע שהאדם חש שהאושר שלו תלוי רק בעצמו ולא בשום תנאי חיצוני, נעלמים הרגשות השליליים כלפי אחרים.
מה המשמעות של אהבה עצמית אמיתית לפי אליעד כהן?
אהבה עצמית אמיתית לפי אליעד כהן היא אהבה ללא סיבה וללא תנאי. אם אדם שואל את עצמו מדוע הוא אוהב את עצמו ומסוגל לתת תשובות כמו "בגלל שאני מצליח", "בגלל שאני יפה", או "בגלל שאני חכם", זו אינה אהבה אמיתית אלא מותנית. אהבה אמיתית לא תלויה בשום גורם חיצוני ובשום תכונה מיוחדת. כאשר האדם מצליח לאהוב את עצמו באמת וללא תנאי, אין מקום לקנאה, צרות עין או רכושנות, כיוון שאין לו צורך להשוות את עצמו לאחרים. הוא כבר מרגיש שלם וטוב בדיוק כפי שהוא.
לסיכום - מה הפתרון הסופי לבעיית הקנאה וצרות העין?
הפתרון הסופי שמציע אליעד הוא שילוב בין חוכמת המבוגר לתמימות הילד. הוא ממליץ להתבונן בילדים וללמוד מהם איך לחיות בלי שיפוטיות ובלי תנאים לאהבה העצמית. כאשר האדם מצליח לשלב את נקודת המבט התמימה הזו עם הבגרות והניסיון שלו, הוא מגיע לאהבה עצמית אמיתית ומוחלטת, שאינה תלויה בשום דבר חיצוני. אז, לדבריו, האדם חווה תחושת שלמות אמיתית, הוא מפסיק לקנא, אינו סובל מצרות עין, ומסוגל לחיות חיים טובים ומאושרים באמת.
- איך להתמודד עם קנאה?
- מהי אהבה עצמית אמיתית?
- כיצד לאהוב את עצמי ללא תנאי?
- איך להפסיק להיות רכושני?
- מדוע המבוגרים פחות מאושרים מהילדים?
- איך לפרגן לאחרים בלי להרגיש קנאה?
- מה הקשר בין הצלחה לאהבה עצמית?
שזה בעצם הכל בחבילה אחת, איך מתמודדים?
ובכל ואריאציה, יש קנאה וחשדנות, ואיך מתמודדים עם המידה הרעה הזו?
ולמה מידה רעה? כיוון שזה גורם לאדם סבל ואומללות.
וכפי שכבר אמרנו, אם נבין את הבעיה, נדע איך להתמודד איתה, צריך להבין את המהות
וזה אומר להבין מה שורש הבעיה, כי כל בעיה נוצרת ממשהו פנימי יותר.
ויש רכושנות, או דרישות לעשייה כזו או אחרת, והכל זה ביטוי של כך שהאדם לא מספיק אוהב את עצמו.
ואם האדם ישאל את עצמו למה הוא לא מפרגן לאדם האחר, למה הוא מקנא בו.
וככל שאתה מצליח יותר, אתה אוהב את עצמך יותר, וגם מפרגן יותר לשני.
אבל אם אתה לא מצליח, אז קשה לך לפרגן.
וגם בעסקים, וגם בזוגיות, הפנימיות של חוסר הפרגון, זה חוסר אהבה עצמית.
ואם האדם מרגיש טוב בתוכו, בלי להיות תלוי בשום דבר חיצוני
רק אז הוא יכול להרגיש טוב יותר עם זה.
כי באמת הוא אמור להרגיש טוב, עם השותפות או בלעדיה.
והאדם צריך שנקודת החוזק שלו תהיה מתוכו, מבפנים.
עליו לחזק את האהבה העצמית שלו לעצמו, בלי להיות תלוי בשום דבר חיצוני.
ואז יתגבר על רגשות קנאה ותחרותיות, אם בזוגיות או בשותפות כלשהי.
מגיל קטן מחנכים את האדם שיש טוב ויש רע, דבר אחד הוא טוב ודבר אחר הוא רע
ואם הוא לא מצליח להשיג את הדבר הטוב כפי שחונך, מבזים אותו
ומה זאת אומרת מבזים אותו?
או עצם העובדה שלא מוחאים לו כפיים, זה אומר שגורמים לו לאהוב את עצמו רק בגלל סיבות מסוימות, חיצוניות.
אם תעשה כך אתה אהוב, ואם לא תצליח ולא תעשה כך וכך לא תקבל אהבה
וכך מתחיל האדם לפתח שנאה עצמית, כי כשהיה ילד קטן, אהב את ה"רשע" ביותר
ואת ה"צדיק" ביותר באופן שווה, לא היו אפליות או הבדלים בין אדם אחד לאחר
או בין דבר אחד לשני.
כמו שהשמש זורחת באופן שווה לכולם, כמו שהאויר ישנו עבור כולם באותה המידה, כך ילד קטן לא עושה הבדלים.
ואדם מבוגר יותר אוהב את עצמו רק בגלל סיבה כלשהי, ואם אתה אוהב את עצמך בגלל סיבה מסוימת, זו לא אהבה אמיתית.
ובגלל שאדם, הראש שלו נדפק, הוא מעריך את עצמו רק בגלל ש...
ואצל ילדים, מחשבתם לא השתבשה עדיין, זה לא שהמחשבה של המבוגר אינה טובה
צריך פשוט לאזן את החשיבה של הילד עם המחשבה של המבוגר.
ועל המבוגר להתבונן בילד כדי ללמוד ממנו.
והעולם הזה הוא עולם טיפשי, ולמה טיפשי? כי המבוגר רוצה שהילד שלו יהיה מאושר
והילד שלו ממילא מאושר כבר, וההורה בעצמו לא מאושר, והוא עכשיו במקום להתבונן בילד שלו איך להיות מאושר, הוא אומר, אני יעשה עכשיו את הילד שלי מאושר
ואז הוא מאמלל את הילד שלו.
ועל האדם להסתכל על הילדים, לראות למה הילד אוהב את עצמו, ללמוד מהחוויה של הילד.
ולא רק ללמוד מהילד, אלא גם ללמוד ממנו.
כי נחוץ שילוב של השכל של המבוגר עם השכל של הילד.
כשהאדם מתבונן בילד, הוא מבין היכן הוא טועה, להסתכל בחוסר שיפוטיות של הילד.
ואז יחזור לאהוב את עצמו ללא סיבה, חזרה לשכל של הילד, שהוא לא מספיק "חכם"
כדי לשנוא את עצמו, מה יש לו לשנוא את עצמו? הכל שווה בעיניו באותה המידה.
ואז יש חיבור של נקודת האמת והיא חיבור בין המבוגר לילד, ומבחינתו הוא הכי מוצלח בעולם
למרות שכל אחד מצידו הכי מוצלח
כי אין הבדל, ואין טוב ואין רע, כי הכל אחד.