איך נוצרו הזמן והמקום?

אליעד כהן מסביר שזמן ומקום, שני מושגים שאנו חווים בנפרד, למעשה אינם ניתנים להפרדה מוחלטת זה מזה. אי אפשר באמת לתפוס זמן ללא מקום או מקום ללא זמן. הוא מדגים זאת על ידי כך שכאשר חושבים על נקודה אחת של זמן, תמיד באופן אינטואיטיבי עולות שאלות לגבי "לפני" ו"אחרי", ומיד זה הופך למרחב של זמן. אותו דבר מתרחש כשמנסים לחשוב על נקודה אחת במרחב - מיד עולה השאלה מה נמצא לצידה, מעליה, או מתחתיה. כך שהמוח האנושי אינו מסוגל לתפוס נקודה בודדת של זמן או של מקום באופן נקי לחלוטין, תמיד נחוצה לו תחושת ההקשר.

האם זמן קודם למקום או להפך?

אליעד מסביר שאין דרך ברורה לומר האם הזמן קדם למקום או המקום קדם לזמן, מכיוון שמבחינת התפיסה הבסיסית ביותר, כאשר קיים אחד מהם, באותו רגע ממש מתקיים גם האחר. לדוגמה, ברגע שיש מודעות למקום מסוים, מתעוררת מיד השאלה "כמה זמן המקום הזה קיים?", וכך נולד מושג הזמן. באופן הפוך, כאשר מודעים לזמן, מיד עולה השאלה "היכן מתרחש הזמן הזה?" וכך נוצר מושג המקום. אליעד מבהיר שהקשר בין זמן למקום הוא מהותי ואי אפשר להפרידם, אך באותה נשימה מדגיש שבמהות העמוקה ביותר של המציאות, הם מתמזגים לדבר אחד.

איך "אני" ו"לא אני" קשורים לזמן ולמקום?

אליעד ממשיך ומסביר שכמו שהזמן והמקום לא יכולים להתקיים בנפרד, כך גם התפיסה שלנו של "אני" ו"לא אני". ברגע שהמציאות הופכת מ"כלום" למשהו מוגדר, מיד נוצרת ההפרדה בין "אני" לבין "לא אני". אם אין הפרדה, אין בכלל תחושה של "אני" נפרד. הוא נותן את הדוגמה שכאשר יש תחושת "אני", מיד יש גם "רוצה" או "לא רוצה", "קיים" או "לא קיים". הכל מתחיל ונוצר בבת אחת, ולכן בלתי אפשרי לומר שדבר אחד נוצר קודם לשני. הכל קשור זה בזה באופן מהותי.

מדוע אנחנו מתבלבלים בין עבר, הווה ועתיד?

אליעד מתייחס לכך שהמוח שלנו לא באמת מסוגל להבחין בצורה מוחלטת בין עבר, הווה ועתיד. כל ההבדל בין זמנים אלו הוא תחושה סובייקטיבית. למשל, הוא מציין כי אירועים שקרו בעבר יכולים להרגיש כאילו הם מתרחשים עכשיו, או שדברים שעדיין לא התרחשו עשויים להרגיש כמציאות נוכחית. הוא מסביר זאת בכך שהמוח מחבר לכל תמונה או זיכרון תגית (property) המסמנת את האירוע כ"עבר", "הווה" או "עתיד", אך לעיתים מתרחשות טעויות. המוח לפעמים מתבלבל, ומערבב זיכרונות ואירועים. הוא נותן כדוגמה זוג שרבים בגלל משהו שקרה בעבר, אף על פי שהאירוע כבר אינו רלוונטי כרגע, המוח ממשיך לחוות את האירוע הזה כאילו הוא מתקיים בהווה, ולכן התגובות שלהם אינן מתאימות למציאות האמיתית.

איך המוח מבחין בין מה שקיים לבין מה שלא קיים?

אליעד מוסיף כי המוח מבחין בין מציאות לדמיון בצורה דומה להבחנה בין זמנים: הוא מצמיד תחושה לכל תמונה או אירוע. הוא אומר שכשאדם רואה משהו, לפעמים הוא מרגיש שהוא יכול לגעת בו, ולעיתים הוא מרגיש שהדבר רחוק או קרוב, למרות שכל התחושות הללו הן סובייקטיביות לחלוטין. האדם יכול לראות קיר ולחשוב שהוא ממשי, אך בפועל יכול להתברר שזה רק דימוי או אשליה. הוא נותן דוגמה נוספת של אדם שרואה רכב מתקרב אליו, וזז הצידה מתוך אמונה שהרכב אכן יתנגש בו. הפעולה מתרחשת לא כי הוא יודע בוודאות שזה יקרה, אלא כי הוא מאמין שזה מה שיתרחש.

האם אפשר לתפוס את עצמך מעבר לזמן ולמקום?

אליעד מתאר שישנו שלב נוסף ועמוק יותר של תפיסת...