מהי תפיסת הזמן ואיך המוח יוצר את תחושת ההווה, העבר והעתיד?

אליעד כהן מסביר כי הזמן הוא לא באמת קיים כמו שאנחנו תופסים אותו, אלא שהכל למעשה קורה בהווה בלבד. הוא מתחיל בכך שהוא מפרק את תחושת הזמן לשלוש תחושות בסיסיות: תחושת הווה, תחושת עבר ותחושת עתיד. תחושות אלו, למרות שנדמה לנו שהן שונות, הן כולן מתרחשות בו זמנית בהווה.

לדוגמה, כאשר אנחנו חושבים על אירוע מהעבר, האירוע עצמו איננו קיים יותר. מה שכן קיים זו התמונה או הזיכרון שלנו מהאירוע הזה, וזה קורה עכשיו בהווה. למעשה, כל מה שאנחנו חושבים עליו כעבר, הוא זיכרון שאנחנו חווים אותו כרגע. למשל, אם אדם חושב על כך שהוא שתה קפה בבוקר, הרי ששתיית הקפה עצמה כבר לא קיימת. מה שכן קיים עכשיו זו המחשבה או התחושה שלו על כך שהוא שתה את הקפה. ללא המחשבה הנוכחית הזו, העבר לא היה קיים כלל מבחינתנו. כלומר, אין באמת עבר מחוץ להווה.

בנוסף, אליעד מדגים את הנושא עם דוגמה של חמש אצבעות. כאשר מישהו מסתכל על חמש האצבעות של אדם אחר או על חמש האצבעות שלו עצמו, שתיהן נמצאות בהווה, אבל התחושה לגבי האצבעות של עצמו תהיה תמיד יותר חזקה מאשר התחושה לגבי האצבעות של האדם האחר. דוגמה זו ממחישה שהמוח יוצר הבדלים בעוצמת התחושה לגבי דברים שמתרחשים בו זמנית בהווה.

האם העבר והעתיד קיימים בכלל?

אליעד כהן מתאר כיצד המוח מבחין בין העבר, ההווה והעתיד באמצעות "סימון" של תמונות או תחושות שמתרחשות כרגע. הוא משווה זאת לתחושות כמו "רחוק" ו"קרוב". כפי שהמוח יודע להבדיל בין משהו שהוא קרוב למשהו שהוא רחוק, כך הוא יודע להבדיל בין תמונות שמסומנות בתודעה כ"עבר", "עתיד" או "הווה". לדוגמה, כאשר אנו חושבים על משהו ש"קרה", אנו למעשה רואים כרגע תמונה של האירוע הזה, אך התמונה הזו מסומנת אצלנו בתחושה מיוחדת של "עבר". באופן דומה, כאשר אנו חושבים על העתיד, המוח מציג תמונה של מה ש"יקרה" והוא מתייג אותה כ"עתיד".

איך המוח קובע מה קרה ומה לא קרה?

אליעד מסביר כי המוח שלנו יוצר תמונות שונות של מה שקרה, והן מלוות בתחושות או דרגות שונות של ודאות. למשל, קיימות תמונות שהן ודאיות יותר, כמו אירוע שאנחנו זוכרים היטב, ותמונות שהן פחות ודאיות, כמו אירועים שסיפרו לנו עליהם. אליעד נותן דוגמה של תופעת הזיכרונות המושתלים, בה אנשים זוכרים אירועים שלמעשה לא התרחשו כלל. הוא מתאר כיצד במצבים של דמיון מודרך או היפנוזה, ניתן לשכנע אנשים שמשהו קרה, והם יחושו זאת כאילו האירוע אכן התרחש במציאות. כך המוח בעצם יוצר את המציאות העכשווית שלו, דרך זיכרונות שנחווים בהווה, בין אם הם התרחשו ובין אם לא.

האם הזיכרון הוא הכרחי כדי שההווה יתקיים?

אליעד כהן מבהיר כי הזיכרון הוא רכיב הכרחי ביצירת חוויית המציאות הנוכחית. אם, לדוגמה, היינו מוחקים את הזיכרון שלנו לגבי מושג מסוים, כמו "שולחן", ברגע שהיינו מסתכלים על שולחן, לא הייתה לנו שום יכולת להבין מהו, כי הזיכרון הוא מה שמעניק משמעות למציאות הנוכחית. במובן זה, הזיכרון, אף שהוא נתפס כמשהו שקשור לעבר, הוא למעשה מהווה את ההווה עצמו, מכיוון שכל הבנה או הכרה שלנו במציאות מתבססת על זיכרונות שקיימים בתודעה כרגע.

האם חשוב לדעת מה באמת קרה?

לגבי השאלה האם חשוב לדעת מה באמת קרה, אליעד אומר שאין למעשה משמעות לידיעה של מה ש"באמת" קרה, אלא רק למה שאנחנו חושבים שקרה. מבחינת התודעה, אין דרך לדעת מה התרחש באמת בעבר, יש רק את מה שאנחנו חושבים או מאמינים שקרה. לכן, המחשבה שמשהו קרה היא עצמה המציאות היחידה שנגישה לנו. הוא מציין כי אם אדם מאמין שמשהו קרה לו, אפילו אם זה לא התרחש בפועל, מבחינתו זה אכן קרה, וזה מספיק כדי שהדבר יתקיים במציאות הנוכחית שלו.

מדוע אנחנו תופסים את ההווה כחשוב יותר?

אליעד מתאר כיצד תחושת ההווה נתפסת על ידינו כחשובה וחזקה יותר מאשר העבר או העתיד. הוא מסביר שהסיבה לכך היא שהמוח מתייג את ההווה בעוצמה גבוהה יותר באופן טבעי. לו המוח היה מתייג את התחושה של העתיד כחזקה יותר, אז דווקא העתיד היה נתפס בעינינו כחשוב יותר מאשר ההווה. בכך הוא מראה שתחושת החשיבות של הזמן היא שרירותית וקשורה לאופן בו המוח שלנו מארגן ומתייג את החוויות שלנו.

לסיכום, מהי המציאות לפי תפיסת הזמן?

אליעד כהן מדגיש כי המציאות, לפי תפיסת הזמן שהוא מתאר, היא למעשה רצף של חוויות שמתקיימות כולן בהווה, כאשר המוח יוצר תחושה מלאכותית של עבר ועתיד על ידי סימון של זיכרונות ודמיון. העבר איננו קיים, העתיד עדיין לא קרה, ומה שנשאר הוא רק ההווה שבו כל הדברים נחווים בו זמנית.