השאלה המרכזית שאליעד כהן בוחן היא מדוע שונאים את ישראל ואת היהודים ברחבי העולם, ובפרט, האם הרחמנות של ישראל כלפי האויבים שלה היא הגורם לכך או שיש סיבה אחרת. ההרצאה מתחילה בתיאור המציאות הביטחונית בישראל, שבה למרות האלימות הקשה כלפי ישראל, המדינה והצבא שלה עדיין מתנהגים ברחמנות רבה גם כלפי טרוריסטים שפגעו באזרחים.
אליעד כהן מסביר שבישראל נהוג להציל את חיי המחבלים, להגן עליהם מפגיעה נוספת אחרי שכבר נוטרלו, ואף לטפל בהם רפואית לפני פצועים ישראלים במצבים מסוימים, לדוגמה אם המחבל במצב קשה יותר. הוא מציין דוגמה ספציפית שבה מנכ"ל מד"א התייחס לטיפול במחבל לעומת ישראלי פצוע, והסביר שהטיפול במחבל יכול לעיתים להיות בעדיפות רפואית גבוהה יותר מאשר בפצוע ישראלי, כי זה המצב הרפואי המחייב.
אך דווקא הרחמנות הזו, שאליעד מציג כמאפיין בולט של ישראל, נתפסת בעולם בצורה הפוכה לחלוטין. כאשר העולם רואה תמונות של מחבל פצוע, במקום להעריך את הרחמנות הישראלית, הוא מאשים את ישראל בכך שהיא פוגעת בחפים מפשע. כך יוצא שישראל מואשמת ברצח של חפים מפשע, גם כאשר מדובר למעשה בטיפול רפואי במחבלים עצמם.
אליעד כהן מתאר את הפרדוקס שבמצב הזה: ככל שישראל מתאמצת להיות מוסרית ורחמנית, כך העולם שונא אותה עוד יותר. הוא דן בשאלה האם יש קשר בין שתי התופעות: האם שונאים את ישראל בגלל שהיא רחמנית, או למרות הרחמנות שלה. אחת הדעות שמועלות היא שאולי דווקא הרחמנות והמוסריות הישראלית הן אלו שמעוררות רגשות שליליים כלפי ישראל.
האם ישראל שופטת את עצמה בחומרה יתרה?
אליעד נותן דוגמאות להשוואה בין ישראל למדינות אחרות, כגון ארצות הברית וסוריה, שמבצעות פעולות חמורות יותר כמו הפצצת בתי חולים, אך העולם לא מתקומם ולא מבקר אותן באותה החריפות שבה הוא מבקר את ישראל. הוא טוען שהמוסריות של ישראל "מבליטה" אותה, בדיוק כמו שכתם אדום בולט יותר על בגד לבן. ככל שישראל מנסה להיות מוסרית יותר, כל פעולה חריגה שהיא עושה בולטת עוד יותר וגורמת לעולם לבקר אותה בצורה חריפה יותר.
בנוסף, הוא מדבר על האפשרות שהעולם שופט את ישראל לא רק ביחס לאחרים אלא ביחס לעצמה. כלומר, ככל שישראל מדגישה את המוסריות שלה, העולם שופט אותה בחומרה רבה יותר על כל טעות קטנה. זה יוצר מצב שבו ישראל לכודה בפרדוקס מוסרי, שבו הרצון להיות מוסרי מוביל דווקא להאשמות בחוסר מוסריות.
מדוע העולם לא מבין את הרחמנות הישראלית?
אליעד כהן מסביר שלעולם קשה לקבל את הרחמנות הישראלית כלפי מי שבאים להרוג אותה. הוא מביא דוגמה מילדים שזורקים אבנים על חיילים במטרה להרוג, ובכל זאת החיילים לא יורים בהם ולא פועלים כלפיהם באלימות קיצונית. העולם מפרש את ההתנהגות הזו לא כסימן למוסריות, אלא כהוכחה לכך שישראל בעצם לא בטוחה בצדקתה. אליעד אומר שזו "לוגיקה הפוכה" - ככל שישראל מתאמצת להיות נחמדה, כך נתפסת כחסרת ביטחון בצדקת הדרך שלה.
הוא ממשיך להסביר שאנשים לא מצליחים להבין איך מדינה מותקפת כמו ישראל, שמותקפת בירי על ערים, טילים ואיומים, עדיין מתאמצת להגיב בצורה מאופקת יחסית. העולם מצפה שמדינה צודקת תגן על עצמה בצורה תקיפה. כשהתגובה הישראלית היא מתונה ומדודה, היא נתפסת כחלשה או כמי שמרגישה אשמה במשהו.
אליעד ממחיש זאת בדוגמה של גניבת ארנק. אם מישהו גונב ארנק מאדם אחר, והקורבן במקום להילחם ולהחזיר את הארנק, מציע חלוקה של הכסף, העולם יראה זאת כהוכחה לכך שהוא לא באמת הקורבן, כי אם היה קורבן אמיתי היה נלחם בחזרה. באופן דומה, כאשר ישראל מציעה משא ומתן לפלסטינים שמצהירים "הכל שלנו", היא נתפסת על ידי העולם כחלשה ולא משוכנעת בצדקת דרכה.
האם על ישראל להפסיק להיות רחמנית כדי שיפסיקו לשנוא אותה?
אליעד כהן שואל האם הפתרון לשנאה נגד ישראל הוא להפסיק להיות רחמנים. הוא מעלה נקודה נוספת שהרחמנות מובילה לעיתים לאבסורדים חמורים: ישראל מואשמת בהריגת אנשים שהיא כלל לא הרגה, ולפעמים הוא אומר בציניות שכבר עדיף היה להרוג את המחבל מאשר לטפל בו, כי גם ככה ישראל מואשמת בהריגתו.
הוא גם מסביר שהעולם רואה את הרחמנות הישראלית כמשהו בלתי הגיוני עד כדי כך שהוא מפרש אותה כאשמה סמויה. העולם חושב שאם ישראל כל כך מרחמת על מחבלים, זה מוכיח שהיא בעצם אשמה במשהו. אחרת, היא לא הייתה מתנהגת בצורה כל כך אבסורדית מבחינת ההיגיון הפשוט.
אליעד מסכם את דבריו בכך שהמצב הנוכחי הוא למעשה "הפוך על הפוך": ככל שישראל תהיה מוסרית יותר, כך העולם ימשיך לשנוא אותה ולפרש את ההתנהגות שלה בצורה הפוכה לגמרי.
- למה שונאים את ישראל?
- האם ישראל מוסרית מדי?
- למה שונאים יהודים?
- רחמנות כלפי מחבלים
- האם המוסריות פוגעת בישראל?
- למה העולם נגדנו?